הנושאים החמים
הנושאים החמים
קוראים לי שלוק ואני גְּדִי.
וכולם שואלים אותי למה קוראים לי כאן וי שלוק, שיקראו לי גדו'ש, גדי, עיזון, שלוק, שלוקון, למה ככה?
אז,
אציג את עצמי בקיצור. אני גדי, בן שנה, עם צמר חום מתולתל, שאוהב לקפוץ ולעשות בלאגן. נהנה להרעיש ולדחוף בתור לחציר. כולם אומרים שאני אוהב 'צומי'. לא יודע למה.
מתחביבי: לאכול ולעשות דיאטה. לישון ולהיות ער עד מאוחר בלילה. לעבוד ולנוח. לקפוץ ולשכב. אומרים שיש לי 'פיצוץ אישיות', לא יודע למה.
ועכשיו לסיבה המסקרנת, למה נתנו לי כזההה שם.
לפעמים אני רוצה להשתולל, לנשוך, לקפוץ, לבעוט, לדחוף, לנגוח, להרביץ ואפילו לנבוח כמו מקס של יגאל.
"מתי זה קורה? והתדירות?" שאל אותי פסיכולוג העיזים המחוזי.
במקום תשובה קפצתי למשוך את המשקפיים שגלשו במורד אפו ובתגובה נקשרתי למיני בר כחול ויגאל בעט בי. אני סולח.
מתי זה קורה? מֶמֶּהֵהֵהֵהֵ, כשאני רואה את גיננדל מרימה את חוסיין ואבו דאבי הקטנים ואומרת לי "אתה כבר גדול, מותק, נכון?!? לא מתאים להרים אותך?!?" למתנשא מולי לא אמרתי כלום. 'יגאל התמים מאמין לו, מסכן'.
כשגיננדל מלטפת את הצמר המתולתל שלי, זה גם קורה לי, מה נראה לה? שאני תינוק? אני מנסה לנבוח עליה ויוצא לי עיטוש כזה, היא נבהלת ודוחפת אותי "תגדל כבר, מפונק".
רוצה להרביץ כשכולם מאושרים מכלום ואני לא מוכן להיות מאושר בלי סיבה כמו איזה סתם גדי. תסכול.
רוצה לקפוץ כששמח לי. לרקוד כשעליז. לנתר בגשם ובשלוליות. לדחוף כשמשעמם. לנשוך את המעליבים אותי. לבעוט כשמושכים לי בזנב. לנבוח כשלא מתייחסים אלי.
"מה הם התנאים הסוציאליים שיעניקו לך את האושר?" פנה אלי הפסיכולוג אחרי שתיקה ארוכה. מבט תמה שהעפתי ליגאל הוליד תרגום - "מה יכול לעשות לך טוב. נשמה של יגאל?"
'מה אענה לו? שיעיף את גיננדל שלו מהעיניים הענוגות שלי? שהיה אמור להתחתן עם טיפוס יותר סימפטי? שהבחירה הראשונה שלו בחיים הייתה שגויה?' הירהרתי. בתסכול עניתי "אין דרך. נקודה".
"אנחנו רוצים רק את טובתך" ידו של ממושקף האף נחה על כתפי ומיד ירדה למול זריזות הצוואר ואיכות השיניים הגדית שלי.
בעיטה לפה ולשם, קפיצה וניטור נוסף שיחררו אותי מהכבילה בדרך לדרור.
בפינה חבויה מאחורי הקליניקה נתתי דרור לדמעותי. לא רוצה כלום. כלום. רק שיהיה לי טוב.
רוצה שגיננדל תרים אותי. לא מוכן שתרים.
רוצה להיות גדול. חולם להיות קטן.
לא רוצה הרבה עבודה. לא רוצה בלי עבודה.
לא רוצה לישון. רוצה כל היום לישון.
לא רוצה ללמוד. כ"כ רוצה ללמוד.
לא רוצה לאכול. רוצה לאכול הרבה מאוד.
תסכול ענקקקק.
פיצול אישיות, סכיזופרניה, מאניה ועוד מילים לועזיות התגלגלו מהחלון.
ויגאל נאנח, "וי, וי, וי שלוק שלי, מה יהיה איתו? מותק".
וכולם שואלים אותי למה קוראים לי כאן וי שלוק, שיקראו לי גדו'ש, גדי, עיזון, שלוק, שלוקון, למה ככה?
אז,
אציג את עצמי בקיצור. אני גדי, בן שנה, עם צמר חום מתולתל, שאוהב לקפוץ ולעשות בלאגן. נהנה להרעיש ולדחוף בתור לחציר. כולם אומרים שאני אוהב 'צומי'. לא יודע למה.
מתחביבי: לאכול ולעשות דיאטה. לישון ולהיות ער עד מאוחר בלילה. לעבוד ולנוח. לקפוץ ולשכב. אומרים שיש לי 'פיצוץ אישיות', לא יודע למה.
ועכשיו לסיבה המסקרנת, למה נתנו לי כזההה שם.
לפעמים אני רוצה להשתולל, לנשוך, לקפוץ, לבעוט, לדחוף, לנגוח, להרביץ ואפילו לנבוח כמו מקס של יגאל.
"מתי זה קורה? והתדירות?" שאל אותי פסיכולוג העיזים המחוזי.
במקום תשובה קפצתי למשוך את המשקפיים שגלשו במורד אפו ובתגובה נקשרתי למיני בר כחול ויגאל בעט בי. אני סולח.
מתי זה קורה? מֶמֶּהֵהֵהֵהֵ, כשאני רואה את גיננדל מרימה את חוסיין ואבו דאבי הקטנים ואומרת לי "אתה כבר גדול, מותק, נכון?!? לא מתאים להרים אותך?!?" למתנשא מולי לא אמרתי כלום. 'יגאל התמים מאמין לו, מסכן'.
כשגיננדל מלטפת את הצמר המתולתל שלי, זה גם קורה לי, מה נראה לה? שאני תינוק? אני מנסה לנבוח עליה ויוצא לי עיטוש כזה, היא נבהלת ודוחפת אותי "תגדל כבר, מפונק".
רוצה להרביץ כשכולם מאושרים מכלום ואני לא מוכן להיות מאושר בלי סיבה כמו איזה סתם גדי. תסכול.
רוצה לקפוץ כששמח לי. לרקוד כשעליז. לנתר בגשם ובשלוליות. לדחוף כשמשעמם. לנשוך את המעליבים אותי. לבעוט כשמושכים לי בזנב. לנבוח כשלא מתייחסים אלי.
"מה הם התנאים הסוציאליים שיעניקו לך את האושר?" פנה אלי הפסיכולוג אחרי שתיקה ארוכה. מבט תמה שהעפתי ליגאל הוליד תרגום - "מה יכול לעשות לך טוב. נשמה של יגאל?"
'מה אענה לו? שיעיף את גיננדל שלו מהעיניים הענוגות שלי? שהיה אמור להתחתן עם טיפוס יותר סימפטי? שהבחירה הראשונה שלו בחיים הייתה שגויה?' הירהרתי. בתסכול עניתי "אין דרך. נקודה".
"אנחנו רוצים רק את טובתך" ידו של ממושקף האף נחה על כתפי ומיד ירדה למול זריזות הצוואר ואיכות השיניים הגדית שלי.
בעיטה לפה ולשם, קפיצה וניטור נוסף שיחררו אותי מהכבילה בדרך לדרור.
בפינה חבויה מאחורי הקליניקה נתתי דרור לדמעותי. לא רוצה כלום. כלום. רק שיהיה לי טוב.
רוצה שגיננדל תרים אותי. לא מוכן שתרים.
רוצה להיות גדול. חולם להיות קטן.
לא רוצה הרבה עבודה. לא רוצה בלי עבודה.
לא רוצה לישון. רוצה כל היום לישון.
לא רוצה ללמוד. כ"כ רוצה ללמוד.
לא רוצה לאכול. רוצה לאכול הרבה מאוד.
תסכול ענקקקק.
פיצול אישיות, סכיזופרניה, מאניה ועוד מילים לועזיות התגלגלו מהחלון.
ויגאל נאנח, "וי, וי, וי שלוק שלי, מה יהיה איתו? מותק".
נערך לאחרונה ב:
