בין המלמלות הצחורות זה קרה. "מהההה, לא הבנתי. עוד פעם". האקטובה לא בדיוק התאימה לאווירה המרגשת ששוררת בסלון הכלות, אבל רותי התעלמה.
"מהההה? מה קרה לאבא???"
"הכל בסדר, רותי, את כלה. אבא התמוטט בבית, כנראה שהמצב שלו, אמממ... לא יודעים עדיין. בואי, בואי לאיכילוב".
יפי, הסלונאית הסימפטית העיפה מבט מזווית העין, דואגת. בר המים מילא את הכוס שהניחה תחתיו, מניחה אותה מלאה וצוננת לפני רותי ההלומה.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות תוך שמירת המרחב המוגן עבור כלה, שבעוד חודש וחצי כבר תחליף לקטגוריית נשואה, "אמממ, רותי, אולי תשבי רגע, תשתי?"
רותי העדינה והמנומסת התעלמה כליל ממילותיה וכוס המים שהוכן עבורה ודהרה החוצה.
הרגל כבר ירדה לכביש למול מונית, שנהגה סובב את אצבעו על הרקה, "מה את יורדת ככה, אני מלא", צעק מהחלון בשפת נהגים.
אפילו למבוכה לא היה לה פנאי, רק איכילוב עמד לה בראש. "סע, סע", אמרה לנהג קירח ורגוע. "לאיפה לסעת?!? סע, סע, - חיקה את קולה - הצעירים של היום, לאיפה אתם ממהרים???"
טיק טק, טיק טק, חרדה נשמתה מקול הטיקטוקים העדין. שקט מבשר רעות קידם את פניה.
"איפה אבא?" שאלה את אחיה יוסי, אחרי שאימה לא ענתה לכל הצילצולים.
"אבא, בטיפול נמרץ".
"איפה את?"
"אני, אממממ" צליל ניתוק השיב ליוסי, והמעלית החלה דוהרת אל 'טיפול נמרץ - קומה ג''.
'אלוקים' נשאה רותי את עיניה במעלית, 'אל תתעלם מדמעות כלה, זה לא יכול לקרות לי, אני רוצה אבא בחתונה'. הסיוטים רדפו אותה, המודעות הרבות שצצות חדשות לבקרים על לוחות המודעות לקחו את שלוותה.
"אבאאאא", התפרקה מול הדלת הסגורה של מחלקת טיפול נמרץ, ונעטפה בידיה של דודה הינדא, שנראה שרק חיכתה לה.
רותי ניסתה להיפרד מהחיבוק המעיק. רק לא דודה הינדא כעת. תשב לה להתענג על פרפורי נפשי ו"מה בדיוק כואב לי". מטורפת.
אמה יצאה אחרי מספר רגעים, בוכיה. "רותי, רותי, אל תפסיקי להתפלל, את כלה וה' שומע את הדמעות שלך".
הדקות שנקפו והכרוז שהבהיל עוד ועוד רופאים חמורי סבר אל המחלקה, לא הטיבו עם ההרגשה. רותי חשבה להתפרק. התהילים שבידה היה חסר שימוש, אין לה כוח לכלום.
אווווווווו, אוווווווו, אזעקה עולה ויורדת נשמע בבית החולים, אחים מבוהלים נשאו מיטות לחלקו המוגן של בית החולים, הבלה, פאניקה, אנדרלמוסיה נוראה פשטה במחלקה הרגועה.
רותי ואמה לא ידעו אם נפשם, לברוח? אבא כאן. עדיין לא הוציאו אותו. מתכוננים בכלל להוציא אותו??? יש אפשרות??
לחץ.
בבוז הביטו בגבה הנמלט של דודה הינדא. 'אולי טוב שכך' התגנב לרותי הירהור אסור.
'בוםםםםם', רעדו קירות בית החולים, צרחות אימה נשמעו מכל עבר. הנפילה הייתה קרובה מדי.
"בתר ענייא אזלא עניותא" מילמל יוסי שהספיק להגיע בנתיים.
רותי, "מה אמרת?"
יוסי, "לא חשוב".
רופא שנחפז מהמתחם המוגן היישר למיטתו של סנדר - האבא, גילה לחרדתו שהגנרטור שהופעל אוטומטית עם פתיחת האיזור הממוגן, לא מספק חשמל למכונת ההנשמה של סנדר.
ריצה מבוהלת, כוורת רוחשת סביב המיטה ומוסיף שמן למדורת הדמעות של רותי ואמא.
אח עם פנים רכות ניגש לאמא, "אולי כדאי, אמממ, שיהיה מנין באיזור…"
אמא קרסה לאחור. סיפורי ילדי תימן טסו לרותי בתא עליון של המוח, בבוקר הוא עוד חייך והושיט את הכרטיס אשראי, מה קרה פתאום???
יוסי הדומע ניסה להיות ענייני ולצאת לחפש מניין, אך מלבד שני בחורים של 'שמח תשמח' שהצטופפו עדיין באיזור המוגן ושני ערסים מקועקעים לא מצא דבר.
'אבא יפטר ללא מניין?' הירהר לעצמו, 'אבא שכל כך הקפיד על מניין, שחרית, מנחה וערבית, דווקא הוא?!?' כאב לעצמו.
"מי זו רותי? - שאל עטוף לבן עם מבטא ערבי - האדם במיטה שם קורא לרותי". "זו את? את הבת?" שאל ברסיס של אמפתיה והרבה כהות חושים של אדם שחי במחלקה זו.
רותי לא ענתה וגררה את רגליה למיטה.
"איפה האשראי?" שאל סנדר בכוחות לא לו.
רותי הוכתה בהלם. מהההה, זה אמור להיות צוואה. לא?!? מה אשראי עכשיו?
ביד רועדת הושיטה את הכרטיס ואבא קם מהמיטה -
"מהההה? מה קרה לאבא???"
"הכל בסדר, רותי, את כלה. אבא התמוטט בבית, כנראה שהמצב שלו, אמממ... לא יודעים עדיין. בואי, בואי לאיכילוב".
יפי, הסלונאית הסימפטית העיפה מבט מזווית העין, דואגת. בר המים מילא את הכוס שהניחה תחתיו, מניחה אותה מלאה וצוננת לפני רותי ההלומה.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות תוך שמירת המרחב המוגן עבור כלה, שבעוד חודש וחצי כבר תחליף לקטגוריית נשואה, "אמממ, רותי, אולי תשבי רגע, תשתי?"
רותי העדינה והמנומסת התעלמה כליל ממילותיה וכוס המים שהוכן עבורה ודהרה החוצה.
הרגל כבר ירדה לכביש למול מונית, שנהגה סובב את אצבעו על הרקה, "מה את יורדת ככה, אני מלא", צעק מהחלון בשפת נהגים.
אפילו למבוכה לא היה לה פנאי, רק איכילוב עמד לה בראש. "סע, סע", אמרה לנהג קירח ורגוע. "לאיפה לסעת?!? סע, סע, - חיקה את קולה - הצעירים של היום, לאיפה אתם ממהרים???"
טיק טק, טיק טק, חרדה נשמתה מקול הטיקטוקים העדין. שקט מבשר רעות קידם את פניה.
"איפה אבא?" שאלה את אחיה יוסי, אחרי שאימה לא ענתה לכל הצילצולים.
"אבא, בטיפול נמרץ".
"איפה את?"
"אני, אממממ" צליל ניתוק השיב ליוסי, והמעלית החלה דוהרת אל 'טיפול נמרץ - קומה ג''.
'אלוקים' נשאה רותי את עיניה במעלית, 'אל תתעלם מדמעות כלה, זה לא יכול לקרות לי, אני רוצה אבא בחתונה'. הסיוטים רדפו אותה, המודעות הרבות שצצות חדשות לבקרים על לוחות המודעות לקחו את שלוותה.
"אבאאאא", התפרקה מול הדלת הסגורה של מחלקת טיפול נמרץ, ונעטפה בידיה של דודה הינדא, שנראה שרק חיכתה לה.
רותי ניסתה להיפרד מהחיבוק המעיק. רק לא דודה הינדא כעת. תשב לה להתענג על פרפורי נפשי ו"מה בדיוק כואב לי". מטורפת.
אמה יצאה אחרי מספר רגעים, בוכיה. "רותי, רותי, אל תפסיקי להתפלל, את כלה וה' שומע את הדמעות שלך".
הדקות שנקפו והכרוז שהבהיל עוד ועוד רופאים חמורי סבר אל המחלקה, לא הטיבו עם ההרגשה. רותי חשבה להתפרק. התהילים שבידה היה חסר שימוש, אין לה כוח לכלום.
אווווווווו, אוווווווו, אזעקה עולה ויורדת נשמע בבית החולים, אחים מבוהלים נשאו מיטות לחלקו המוגן של בית החולים, הבלה, פאניקה, אנדרלמוסיה נוראה פשטה במחלקה הרגועה.
רותי ואמה לא ידעו אם נפשם, לברוח? אבא כאן. עדיין לא הוציאו אותו. מתכוננים בכלל להוציא אותו??? יש אפשרות??
לחץ.
בבוז הביטו בגבה הנמלט של דודה הינדא. 'אולי טוב שכך' התגנב לרותי הירהור אסור.
'בוםםםםם', רעדו קירות בית החולים, צרחות אימה נשמעו מכל עבר. הנפילה הייתה קרובה מדי.
"בתר ענייא אזלא עניותא" מילמל יוסי שהספיק להגיע בנתיים.
רותי, "מה אמרת?"
יוסי, "לא חשוב".
רופא שנחפז מהמתחם המוגן היישר למיטתו של סנדר - האבא, גילה לחרדתו שהגנרטור שהופעל אוטומטית עם פתיחת האיזור הממוגן, לא מספק חשמל למכונת ההנשמה של סנדר.
ריצה מבוהלת, כוורת רוחשת סביב המיטה ומוסיף שמן למדורת הדמעות של רותי ואמא.
אח עם פנים רכות ניגש לאמא, "אולי כדאי, אמממ, שיהיה מנין באיזור…"
אמא קרסה לאחור. סיפורי ילדי תימן טסו לרותי בתא עליון של המוח, בבוקר הוא עוד חייך והושיט את הכרטיס אשראי, מה קרה פתאום???
יוסי הדומע ניסה להיות ענייני ולצאת לחפש מניין, אך מלבד שני בחורים של 'שמח תשמח' שהצטופפו עדיין באיזור המוגן ושני ערסים מקועקעים לא מצא דבר.
'אבא יפטר ללא מניין?' הירהר לעצמו, 'אבא שכל כך הקפיד על מניין, שחרית, מנחה וערבית, דווקא הוא?!?' כאב לעצמו.
"מי זו רותי? - שאל עטוף לבן עם מבטא ערבי - האדם במיטה שם קורא לרותי". "זו את? את הבת?" שאל ברסיס של אמפתיה והרבה כהות חושים של אדם שחי במחלקה זו.
רותי לא ענתה וגררה את רגליה למיטה.
"איפה האשראי?" שאל סנדר בכוחות לא לו.
רותי הוכתה בהלם. מהההה, זה אמור להיות צוואה. לא?!? מה אשראי עכשיו?
ביד רועדת הושיטה את הכרטיס ואבא קם מהמיטה -
"כל זה אני צריך לעשות בשביל שתביני שזה יכול להרוג???"
נערך לאחרונה ב: