שיתוף - לביקורת ללא קטניות, סבתא, בבקשה!

[א. פרי]

היא מאוד צעירה, ברוחה.

היא אוהבת לבשל לחג מעדנים קבועים, עם הרבה שמן קנולה בהשגחת בד"ץ של הספרדים, ישתבח שמו שהם נתנו הכשר, פעם לא היה. היו ימים אחרים.

והנכדה שלה, שולה ברכה, התקשרה אליה לפני זמן לא רב.

"נבוא לבקר", אמרה, "רק שאהרוני לא נוהג לאכול קטניות".

"אני מכינה מה שאתם רוצים", הבטיחה סבתא מסעודה, "בסירים שלי אפשר? ארוני מסכים?"

"רגע" משיבה שולה ומתייעצת שם.

"כן, אפשר".

"טוב, אוכל בלי קטניות", מבטיחה סבתא הטובה. "אני שמה שמן זית במקום קנולה".

"מצוין"..

"ותבלינים רק בלי קטניות, אבקש שרחמים יקרא את האותיות הקטנות".

"כן מצוין", שמחה שולה.

שמחה גם סבתא מסעודה.

היא טורחת סביב הסעודה, ובעיקר משקיעה בסיר הגדול, בו היא שופכת שמן זית לרוב, עישבי תיבול, ואורז שנברר 3 פעמים בקפידה.

"במיוחד בשבילך, נכדה שלי, אורז בלי קטניות", היא מגישה לשולה ברכה ולחתן הצעיר, את גולת הכותרת של הארוחה, לא מבחינה בהבעת התדהמה שעל פניהם..

 

[חני כהן :)]

חח חזק!

 

[משולש ברמודה]

קטע נחמד אבל נוטף סטריאוטיפים. אני יודעת שזאת סאטירה אבל זה עדיין צרם.

 

[א. פרי]

קטע נחמד אבל נוטף סטריאוטיפים. אני יודעת שזאת סאטירה אבל זה עדיין צרם.

תודה על הערה!
וסליחה אם הסגנון צרם למישהו.

אגב, אשמח להבין מה רע בסטריאוטיפים (לפעם הבאה, לא נראה לי להמנע מתאורים עסיסיים רק בגלל שזה צורם למישהו... אשמח להבין יותר אם אכן יש בכתיבה כזו נזק למגזר כלשהו/ לאדם כלשהו? תודה)
אחדד את השאלה מעט יותר: אני נכדה לסבתא שעלתה מבוכרה בגיל מבוגר יחסית. סבתא שלי היתה דמות נהדרת, ממש.
היא עבדה משק בית בבתים ממגזר מסוים בשכונות יוקרה (מטרסדורף וכאלה) ונראה לי שמעולם לא הרגשתי, וגם היא לא, שאנחנו פחות מאותן משפחות אמידות, משכילות וכו'.
היא היתה אשת עמל, כל היום רצה ועבדה. אם הייתי מתארת אותה, זה היה קטע סטראוטיפי כנראה, אבל זו עבורי גאווה משפחתית לחשוב עליה ועל הדרך שעברה ועל שמחת החיים והכנות שמדהימה שלה, בדור בו כנות היתה מצרך יקר כ"כ.

 

[משולש ברמודה]

לפעם הבאה, לא נראה לי להמנע מתאורים עסיסיים רק בגלל שזה צורם למישהו...

השאלה היא למה את קוראת 'תיאורים עסיסיים'.
אולי אחדד יותר מה הפריע לי בקטע. הפואנטה הסופית שלו היא סבתא שלא יודעת שאורז זה קטניות.
עכשיו זה יכול לקרות בהחלט, אולי גם קרה במציאות, אבל בתור נכדה לסבתא מרוקאית שבהחלט יודעת את זה צרם לי הקטע.
הדמות בסיפור לא מייצגת רק את עצמה בדרך כלל, היא מייצגת משהו כללי יותר שהודגש במיוחד עם תיאורים עדתיים (שהם נחמדים בפני עצמם ולא מפריעים) אבל ביחד עם המסקנה הסופית זה יצא פחות נעים לקריאה.

אשמח להבין יותר אם אכן יש בכתיבה כזו נזק

בעיני בכתיבה סטריאוטיפית שלא לשם שימוש ציני בסטריאוטיפים יש נזק בדיוק כמו להשתמש בביטויים קלישאתיים שמרוב שימוש איבדו את החן שלהם.

אני נכדה לסבתא שעלתה מבוכרה בגיל מבוגר יחסית. סבתא שלי היתה דמות נהדרת, ממש.
היא עבדה משק בית בבתים ממגזר מסוים בשכונות יוקרה (מטרסדורף וכאלה) ונראה לי שמעולם לא הרגשתי, וגם היא לא, שאנחנו פחות מאותן משפחות אמידות, משכילות וכו'.
היא היתה אשת עמל, כל היום רצה ועבדה. אם הייתי מתארת אותה, זה היה קטע סטראוטיפי כנראה

תנסי באמת, לדעתי לא בטוח בכלל, בעיקר אם הקטע לא ישאף למסקנות אלא ינסה יותר לתאר בכנות את הדמות.

 

[חני כהן :)]

תודה על הערה!
וסליחה אם הסגנון צרם למישהו.

אגב, אשמח להבין מה רע בסטריאוטיפים (לפעם הבאה, לא נראה לי להמנע מתאורים עסיסיים רק בגלל שזה צורם למישהו... אשמח להבין יותר אם אכן יש בכתיבה כזו נזק למגזר כלשהו/ לאדם כלשהו? תודה)
אחדד את השאלה מעט יותר: אני נכדה לסבתא שעלתה מבוכרה בגיל מבוגר יחסית. סבתא שלי היתה דמות נהדרת, ממש.
היא עבדה משק בית בבתים ממגזר מסוים בשכונות יוקרה (מטרסדורף וכאלה) ונראה לי שמעולם לא הרגשתי, וגם היא לא, שאנחנו פחות מאותן משפחות אמידות, משכילות וכו'.
היא היתה אשת עמל, כל היום רצה ועבדה. אם הייתי מתארת אותה, זה היה קטע סטראוטיפי כנראה, אבל זו עבורי גאווה משפחתית לחשוב עליה ועל הדרך שעברה ועל שמחת החיים והכנות שמדהימה שלה, בדור בו כנות היתה מצרך יקר כ"כ.

קראתי כמה טורים "הומוריסטים" שנכתבו על עדות המזרח. אותם הכותבים ניסו להצחיק, והתיימרו להגיש את אורח החיים הספרדי בצורה כנה ומשעשעת, מה שלא הצליח להם כמובן.... אני ישר יכולתי לראות שאותם כותבים לא באמת משתייכים לעדות המזרח... אולי בגלל אוצר המילים המצומצם משהו (המילה "כפרה" נכתבה חמש פעמים במשפט אחד...) ואולי בגלל דברים אחרים שצרמו לי.
בקיצור מה שאני רוצה לומר (ללא קשר לקטע שלך) זה שבטורים כאלו לא קשה להבחין לאיזה עדה משתייכים הכותבים...

 

[א. פרי]

היה עלי לשקול את שמה של הסבתא. הכינוי "סבתא מסעודה" שייך אותה לעדה ספציפית ולא זו כוונתי, אלא סתם להביא תאור של סבתא תמימה. האפיון הסטראוטיפי בהחלט לא היה מתאים לסיטואציה.

לגבי הסיפור עם האורז הוא לא קרה לסבתא שלי... התבקשתי להכין אוכל ללא קיטניות לאורחים וכשהכנתי אורז חישבתי איך להוסיף להם לתפריט עם שמן ללא קיטניות וכו' עד שפתאום נזכרתי שהאורז עצמו קיטניות... (איך אני לא מרגישה חוסר נעימות לספר את זה על עצמי? זה סיפור אחר...)



בהערת אגב,

מאורעות רבים, מחשבות רבות חולפים לידינו ובראשנו. מהם אפשר להוציא סיפור או קטע מעניין.

כך שצריך לבנות מאחורי זה דמויות. הדמויות לפעמים 'מיובאות' מעולם אחר, ממגזר אחר או מאנשים שונים לגמרי.

וזה אתגר מרכזי. כי אם אני רוצה לתאר נרקסיסט בסיפור, אני אחפש דמות מתאימה השייכת למעמד מתאים, או אם ארצה לתאר דמות עם שיגעון גדלות, אוכל להצמיד את התאור לאדם בשוליים, אבל אז התוצאה תהיה שונה מתאור דמות של אדם עשיר מגלומן, למשל.

בכתיבת הספר "במה ללא קהל" הייתי בדיוק בעיצומו של תהליך בו עוול התפוצץ מול עיני, עוול שקדם לו תהליך לא בריא שאף אחד לא שם לב אליו, עד שההתנהלות הלא מתאימה גרמה לעוול לאנשים רבים.. (ושגם אני הייתי שותפה לו במובן מסוים, פשוט לא היתה לי מודעות...)

כשהתחלתי לכתוב את הסיפור - אוטומטית חיפשתי דמות שאפשר לשייך לה אופי נרקסיסטי. מצאתי איזה מעמד מסוים סביבו בניתי את הדמות. וזה לא היה נחמד בכלל עבורי לעשות את השיוך הזה... כי אם אתה בן של מנהל סמינר וחתן של מנהל משרד פרסום אתה לא חייב להכנס למשבצת של נרקסיסט...

אבל הייתי חייבת למצוא מעמד מתאים. אז אולי יצרתי כאן סטראוטיפ, מה לעשות? לא בטוחה שיש הרבה מה לעשות כשאת באה לכתוב מתוך מטרה להביא כתיבה אותנטית שמתכתבת עם המציאות איכשהו.

גם בכתיבת הספר "קוד נפוליאון" - חיפשתי דמות חזקה עם שיגעון גדלות ומיד הבנתי שזה יהיה מיליארדר ישראלי חילוני.. האם לחילונים מיליארדרים יש שיגעון גדלות? במובן מסוים שיגעון גדלות יכול לאפיין יותר אנשים אחרים. כך שלמיליארדר הזה היה רקע נוסף כלשהו. בכל מקרה כתיבה היא מלאכה רגישה ואני ממש משתדלת לא לפגוע באיש, או במגזר (אפשר לומר שכשאני עורכת את הכתיבה שלי אני מוחקת קטעים שלמים או אמירות שיכולים לרמוז על זלזול, או חוסר כבוד ... מעניין אם זה סגנון הכתיבה שמוביל אותי לשם או שכותבים נוספים מתמודדים עם הנושא הזה.)

בספר הבא שלי, הצעה לסדר 2, גם יש קטע אחד שעולה בזיכרוני שמזלזל בשופטים, או לפחות מציג אותם כאחד האדם. אני ממש לא התחברתי לקטע הזה, דווקא בגלל שאני חושבת שכולנו ראויים לכבוד מלכים, מצד שני יש התנהלויות פוגעות שחייב להאיר אותן. כך שכתיבה זה דבר ממש מאתגר...

ותודה על ההערה ותשומת הלב לנקודה הזו.