הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאת @kiwi
אומנם אנחנו, כחרדים וכיראים לדבר ה', לא מחזיקים מהציונות בגלל הפער הגדול מהתפיסה שלה לתפיסה שלנו (אין לי הבנה בזה כ"כ) למרות זאת אי אפשר להתעלם שאנחנו הגענו לארץ ישראל, וכן, שיש לנו הכרת הטוב למי שצריך. שזה בורא עולם הטוב והמיטיב, ושליחיו. הקטע הבא הוא מתוך הסיפור (שקצת נתקעתי בו לאחרונה ... ) שאני כותבת כעת המכיל גם טעימות מהעבר.
"צביה רייניץ, לכי לבית כעת", המורה הביטה לכיווני במבט קפדן, יכולתי לזהות ניצוץ כעס בעיניה, "ספרי לאמך על מה שעוללת היום בכיתה".
"הכיתה" לא היתה אלא חדר פנוי בביתה של המורה, ו"המורה" לא היתה אלא אחת האמהות שהתנדבה ללמד אותנו – שש בנות מהשכונה בגילאים שונים בשכונת "נווה איתמר" בנתניה.
הימים – ימי שנות החמישים, שנתיים אחרי שהוכרז על הקמתה של מדינת ישראל.
התרוממתי באדישות למראית עין, הכנסתי את המחברת היחידה שלי לתוך ילקוט שאימי תפרה מבגד ישן, בתוך ליבי עלתה תחושת רווחה מפתיעה.
לא התכוונתי כמובן לספר לאימי ששחררתי מקק מעופף בחלל הכתה, לא רציתי לעמוד מול עיניה המאוכזבות, וביותר חששתי ממבטו הזועם של אבי. אולי בני הדור הצעיר לא מסוגלים להבין זאת, אך די היה במבט קצר מצד אבי כדי לגרום לי להסתתר מיידית עד יעבור זעם.
היתה לנו יראת כבוד.
יצאתי החוצה. האויר היה מעורב בריח עז של חולות ים, בריזה קרירה עלתה מכיוון הים והלחות היתה עדיין נסבלת. ידעתי שעוד מספר שעות מזג האוויר יהפך לכבד יותר.
לא רציתי לשוב לבית בשעה הזו, אז בהחלטה של רגע רצתי לכיוון מרחב החולות שקרצו לי מכל עבר.
החולות היו טובעניים, וממרחק הנקודות השחורות שנראו כקוביות רחוקות קראו לי. לשם רציתי ללכת.
הדרך היתה מפרכת יותר משחשבתי. לא דומה הליכה על אספלט להליכה על גבי חולות רכים מידי, הנכנסים לכל מקום וממלאים את האויר בערבוב של אדמה ושמים.
ככל שהתקדמתי ההליכה נעשתה מסורבלת יותר וכבר הספקתי להתחרט על המקק ששחררתי, ואפילו על כך שלא שבתי לבית מיד.
ככל שהתקדמתי נעשתה ראייתי מעורפלת יותר, למרות זאת בנחישות הוספתי ללכת, עצרתי בהפתעה רק כשהבחנתי שאני עומדת מול שורה ארוכה של צריפוני פח, שוקקי חיים.
הכל התערבל מול עיני בצבעוניות מפתיעה.
"קוראים לזה מעברה", תסביר לי אמא מאוחר יותר, כשתברר למה אני שבה לבית עם מלאי חול וצמות סתורות ודביקות. לא העזתי לשקר לה וסיפרתי את האמת. למזלי היא לא כעסה. "אנשים שבאו לארץ ישראל ואין להם עדיין דירה מקבלים מגורים בצריפים ואוהלים בינתיים"
"לוי אשכול מהסוכנות היהודית הקים את המעברות", ישמח גם אבא ללמד אותי בינה. עד אז הם סברו שאני לא צריכה לשמוע על כך, כשהם סיפרו לי נזכרתי ששמעתי דיבורים על המעברות הללו בשכונה לא פעם.
אך כעת, רק עמדתי. עמדתי והתבוננתי בחוסר אמון.
ליד כל פתח צריף עמדה פתילייה עליה מונח היה סיר גדול, מעלה ריחות אותנטיים, רוכל עבר עם מריצה ומכר ירקות, בצד ישבו מספר נערים ושיחקו, אמהות תלו כבסים, ילדים קטנים הלכו בין החולות, רודפים אחרי נמלות-חוף ארוכות רגליים, וברקע, מאחד הצריפים שנראה גדול יותר מהשאר, נשמע קולם של אנשים בעלי מבטא לא מוכר, מנעימים את האוירה במקצב יוצא דופן.
ילדות קטנות עמדו ליד ברזייה והשפריצו מים. כל כך רציתי להצטרף אליהן. עד שאחת האמהות, בצעדים מסורבלים קמעה, התקדמה לכיוונן וביקשה שתפסקנה.
מתוך אחד הצריפים יצאה ילדה שנראתה בגילי.
עיניה היו שחורות בעלות מבע סקרן והתלתלים שלה היו סתורים ובלתי מטופחים.
היא חייכה אלי. "איך קוראים לך?" שאלה אותי בקול חלש. ביישני.
עצמתי את עיני למספר שניות. כשפתחתי אותן היא עדיין עמדה מולי, ילדה ממש כמוני, שמתגוררת בצריף פח בתוך כל הבלגן הזה. והיא רגילה לגמרי.
"קוראים לי צביה. איך קוראים לך?"
"קוראים לי ויקטוריה"
שם מצחיק. היא ממש מוזרה. וכל המצב הזה מוזר מאוד.
אבל היא חייכה אלי, אז השבתי לה חיוך והמתנתי שהיא תזמין אותי לבית שלה ותציע לי לשתות. זה לא קרה. אולי בגלל שלא היה זה בכלל בית. אולי בגלל שאי אפשר לארח בצריפון פח.
מרחוק נופפה לנו לשלום דמות חייכנית, שהביטה לכיווננו מתוך עירבוביה של שטיחים צבעוניים פרוסים על חבלי כביסה מאולתרים לצד נחילי מים שזרמו מהברזייה. היא, כך נראה, עסקה בכיבוס הבגדים בתוך קערת מתכתית לא יציבה, לצדה שכנות שכיבסו גם, משוחחות ביניהן, שברי שפה לא מוכרת הגיעו לאוזני.
"זו אמא שלי," אמרה לי ויקטוריה, "באנו לארץ ישראל מלוב".
כשהיא אמרה "ארץ ישראל" חיוכה התרחב ועיניה נצצו באושר.
היא רכנה אל החולות, עוקבת אחרי הנמלים הענקיות שעמלו ללא הפסקה.
"אנחנו בארץ ישראל", שבה ואמרה, "אבא שלי כל בוקר מנשק את האדמה"
היום, אני יודעת שהוא קיים את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"
אך באותו רגע התחושה שלי רק היתה, שאני גדלתי כאן, ואולי לכן לא מבינה את עוצמת האושר שלהם.
לגור בצריפוני פח, בלי תנאים מינימליים, ולהיות מאושרים.
זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם המעברה.
אומנם אנחנו, כחרדים וכיראים לדבר ה', לא מחזיקים מהציונות בגלל הפער הגדול מהתפיסה שלה לתפיסה שלנו (אין לי הבנה בזה כ"כ) למרות זאת אי אפשר להתעלם שאנחנו הגענו לארץ ישראל, וכן, שיש לנו הכרת הטוב למי שצריך. שזה בורא עולם הטוב והמיטיב, ושליחיו. הקטע הבא הוא מתוך הסיפור (שקצת נתקעתי בו לאחרונה ... ) שאני כותבת כעת המכיל גם טעימות מהעבר.
"צביה רייניץ, לכי לבית כעת", המורה הביטה לכיווני במבט קפדן, יכולתי לזהות ניצוץ כעס בעיניה, "ספרי לאמך על מה שעוללת היום בכיתה".
"הכיתה" לא היתה אלא חדר פנוי בביתה של המורה, ו"המורה" לא היתה אלא אחת האמהות שהתנדבה ללמד אותנו – שש בנות מהשכונה בגילאים שונים בשכונת "נווה איתמר" בנתניה.
הימים – ימי שנות החמישים, שנתיים אחרי שהוכרז על הקמתה של מדינת ישראל.
התרוממתי באדישות למראית עין, הכנסתי את המחברת היחידה שלי לתוך ילקוט שאימי תפרה מבגד ישן, בתוך ליבי עלתה תחושת רווחה מפתיעה.
לא התכוונתי כמובן לספר לאימי ששחררתי מקק מעופף בחלל הכתה, לא רציתי לעמוד מול עיניה המאוכזבות, וביותר חששתי ממבטו הזועם של אבי. אולי בני הדור הצעיר לא מסוגלים להבין זאת, אך די היה במבט קצר מצד אבי כדי לגרום לי להסתתר מיידית עד יעבור זעם.
היתה לנו יראת כבוד.
יצאתי החוצה. האויר היה מעורב בריח עז של חולות ים, בריזה קרירה עלתה מכיוון הים והלחות היתה עדיין נסבלת. ידעתי שעוד מספר שעות מזג האוויר יהפך לכבד יותר.
לא רציתי לשוב לבית בשעה הזו, אז בהחלטה של רגע רצתי לכיוון מרחב החולות שקרצו לי מכל עבר.
החולות היו טובעניים, וממרחק הנקודות השחורות שנראו כקוביות רחוקות קראו לי. לשם רציתי ללכת.
הדרך היתה מפרכת יותר משחשבתי. לא דומה הליכה על אספלט להליכה על גבי חולות רכים מידי, הנכנסים לכל מקום וממלאים את האויר בערבוב של אדמה ושמים.
ככל שהתקדמתי ההליכה נעשתה מסורבלת יותר וכבר הספקתי להתחרט על המקק ששחררתי, ואפילו על כך שלא שבתי לבית מיד.
ככל שהתקדמתי נעשתה ראייתי מעורפלת יותר, למרות זאת בנחישות הוספתי ללכת, עצרתי בהפתעה רק כשהבחנתי שאני עומדת מול שורה ארוכה של צריפוני פח, שוקקי חיים.
הכל התערבל מול עיני בצבעוניות מפתיעה.
"קוראים לזה מעברה", תסביר לי אמא מאוחר יותר, כשתברר למה אני שבה לבית עם מלאי חול וצמות סתורות ודביקות. לא העזתי לשקר לה וסיפרתי את האמת. למזלי היא לא כעסה. "אנשים שבאו לארץ ישראל ואין להם עדיין דירה מקבלים מגורים בצריפים ואוהלים בינתיים"
"לוי אשכול מהסוכנות היהודית הקים את המעברות", ישמח גם אבא ללמד אותי בינה. עד אז הם סברו שאני לא צריכה לשמוע על כך, כשהם סיפרו לי נזכרתי ששמעתי דיבורים על המעברות הללו בשכונה לא פעם.
אך כעת, רק עמדתי. עמדתי והתבוננתי בחוסר אמון.
ליד כל פתח צריף עמדה פתילייה עליה מונח היה סיר גדול, מעלה ריחות אותנטיים, רוכל עבר עם מריצה ומכר ירקות, בצד ישבו מספר נערים ושיחקו, אמהות תלו כבסים, ילדים קטנים הלכו בין החולות, רודפים אחרי נמלות-חוף ארוכות רגליים, וברקע, מאחד הצריפים שנראה גדול יותר מהשאר, נשמע קולם של אנשים בעלי מבטא לא מוכר, מנעימים את האוירה במקצב יוצא דופן.
ילדות קטנות עמדו ליד ברזייה והשפריצו מים. כל כך רציתי להצטרף אליהן. עד שאחת האמהות, בצעדים מסורבלים קמעה, התקדמה לכיוונן וביקשה שתפסקנה.
מתוך אחד הצריפים יצאה ילדה שנראתה בגילי.
עיניה היו שחורות בעלות מבע סקרן והתלתלים שלה היו סתורים ובלתי מטופחים.
היא חייכה אלי. "איך קוראים לך?" שאלה אותי בקול חלש. ביישני.
עצמתי את עיני למספר שניות. כשפתחתי אותן היא עדיין עמדה מולי, ילדה ממש כמוני, שמתגוררת בצריף פח בתוך כל הבלגן הזה. והיא רגילה לגמרי.
"קוראים לי צביה. איך קוראים לך?"
"קוראים לי ויקטוריה"
שם מצחיק. היא ממש מוזרה. וכל המצב הזה מוזר מאוד.
אבל היא חייכה אלי, אז השבתי לה חיוך והמתנתי שהיא תזמין אותי לבית שלה ותציע לי לשתות. זה לא קרה. אולי בגלל שלא היה זה בכלל בית. אולי בגלל שאי אפשר לארח בצריפון פח.
מרחוק נופפה לנו לשלום דמות חייכנית, שהביטה לכיווננו מתוך עירבוביה של שטיחים צבעוניים פרוסים על חבלי כביסה מאולתרים לצד נחילי מים שזרמו מהברזייה. היא, כך נראה, עסקה בכיבוס הבגדים בתוך קערת מתכתית לא יציבה, לצדה שכנות שכיבסו גם, משוחחות ביניהן, שברי שפה לא מוכרת הגיעו לאוזני.
"זו אמא שלי," אמרה לי ויקטוריה, "באנו לארץ ישראל מלוב".
כשהיא אמרה "ארץ ישראל" חיוכה התרחב ועיניה נצצו באושר.
היא רכנה אל החולות, עוקבת אחרי הנמלים הענקיות שעמלו ללא הפסקה.
"אנחנו בארץ ישראל", שבה ואמרה, "אבא שלי כל בוקר מנשק את האדמה"
היום, אני יודעת שהוא קיים את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו"
אך באותו רגע התחושה שלי רק היתה, שאני גדלתי כאן, ואולי לכן לא מבינה את עוצמת האושר שלהם.
לגור בצריפוני פח, בלי תנאים מינימליים, ולהיות מאושרים.
זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם המעברה.
