הנושאים החמים
הנושאים החמים
דחיפה מאחור. "אאוצ'" איזה זבנג בגב!
"די, דודי. זה כואב לי" אני אומרת לבני מחמדי. הוא מפסיק. תופס את אחותו בשערות.
אוף. "דודי!.." הוא מחבק אותה חזק. היא בוכה. מפרידה בכח. רגילה. נוזפת. מרגיעה.
לוקח מקל ספונג'ה עושה אתו הקפות סביב עצמו. "תזהר!" אני מסננת לחוצה.
קול בכי. מסכנה הקטנה קיבלה מכה מהמקל. עוצרת בתוכי 'אמרתי לך להיזהר!' אוספת אותה אל תוך ידי מלטפת. מרגיעה.
לוקח סל כביסה גדול. "כנסי. כנסי לפה" מצווה על אחותו. היא מנסה למחות. להתנגד. הוא אוסף אותה בידיו.
אני נלחצת. "די!" לא עוזר. "די!!!" יותר בקול. "די!!!!!!" צועקת. נאנחת.
הוא נכנס אל מתחת לשולחן. שקט. מתכופפת לראות שהכל בסדר. מקבלת דגדוג ברגליי...
הוא יוצא. מחטיף סתירה לאח. אני מתקשחת. בזה זה נגמר לבינתיים. למזלי. למזלו.
"רוצה לצייר משהו?" אני שואלת. מעסיקה אותו ל5 דקות יקרות בדף צביעה חמוד.
***
אני לא מבין מה רוצים ממני. למה כועסים עלי כל כך?
אני אפתיע את אמא! טופח לה על השכם. למה היא כועסת?
הנה אחותי. יש לה שיער יפה. אני מלטף אותה. היא מתעצבנת.
לוקח מקל ספונג'ה. אני טס עכשיו באווירון! "וואיוו!" אופס. מי נתקעת לי באמצע הטיסה?
די. אני צריך קצת שקט. נכנס לי אל מתחת לשולחן. נעים פה. הי, הנה הרגל של אמא. מתחשק לי לדגדג אותה. זה כיף!
הי. מה יוסי מסתכל עלי. אני ירביץ לו!
***
הוא מכבה את האור. במטבח. בסלון. בחדר ילדים. "אמא!!!" הילדים בוכים. מפחדים.
"תדליק בחזרה!" אני מצווה. מכבה גם בהול. אני מדליקה הכל. הוא מכבה. מדליקה. מכבה.
מתפוצצת.... "די!!!!!!!!!!!!!!"
"לך תשחק במשהו!" אני אומרת. קוראת. נקרעת. "לא מתחשק לי".
הראש כואב. אני פונה לנוח. שומעת זרם מים. רוצה להתעלם. לא יכולה.
קמה. "דו-די!!!!" מספיג מגבת במים ומתיז על הרצפה. "מה זה אמור להיות?!" אני כועסת. מאד.
"אתה יודע שאני לא מרשה!" הוא מביט בי בעיני תם. "אבל משעמם לי!" גם כן תרוץ.
"גם אם משעמם לא עושים כאלה דברים! אני לא מרשה!!!"
נותנת לו מגבת יבשה. "בוא תנגב את הרצפה" הוא מסרב "אין לי כח." ילדון צעיר. מה אין לך כח?!
***
אני אוהב ללחוץ על מתגים. יש בזה משהו כיפי ותחושה של שליטה.
הכי כיף זה שהכל חשוך כזה.. נעים...
המשחק משתכלל! אמא מדליקה ואני מכבה. סוג של תחרות. היא משחקת איתי וזה נחמד כל כך.
עד שפתאום נמאס לה והיא צועקת עלי. למה?
לא מתחשק לי לשחק במשחקים. זה נמאס. ולא מעניין.
אמא הלכה לנוח. אעשה לה ספונג'ה בהפתעה!
הנה, רק ארטיב את המגבת. אילו מים נעימים! אתיז מסביב. אמא קמה. מהר מידי.
לא סיימתי עם ההפתעה... חבל!
עבדתי קשה על ההפתעה. ועכשיו נגמר לי הכח. אני לא יכול לנגב את הרצפה. ממילא אמא לא שמחה עם ההפתעה....
***
"אני לא יודעת מה יש לילד הזה." משוחחת עם חמותי. עייפה. מותשת.
"זה נשמע כמו תחושתיות יתר" היא אומרת. וכמו תמיד. צודקת.
פתאום אני מבינה אותו. מסכן שלי. מה עובר עליך...
אני צועקת. ואתה לא אשם. אתה פשוט מחפש להרגיש חזק יותר את העולם.
סליחה. מתוק שלי. אשתדל לזכור זאת!
