הנושאים החמים
הנושאים החמים
להיות ירושלמים זה להתגעגע לכותל סתם ככה – אפילו שהוא כל כך קרוב. זה לרצות לקפוץ אליו במשך שבועות לפעמים כי מי ישמע ונעשה את זה עוד מעט, ובסוף להגיע בשבת אחרי שהלכת בשלווה ברחוב הארוך הארוך הזה שקוראים לו יפו או מאוחר בלילה, במוצאי שבת חורף.
להיות ירושלמים, זה להתרגש ממש קצת בעליות של שער הגיא בכל פעם שחוזרים מחוץ לעיר. זה לאהוב את מרבד האורות המנצנץ הזה כשנוסעים בלילה בכביש אחד.
להיות ירושלמים זה להתגעגע לריח המלוח של הים, להתרגש למראה הקצף בגלים, לממש את החול שנשפך מהידיים, ולהצהיר מיד כשמגיעים לכניסה לעיר שאין על האוויר של ירושלים בעולם. ואיך בכלל אנשים חיים מרצונם החופשי בלחות שבמרכז.
להיות ירושלמים זה להתמכר לרוח. לחבטה המרעננת שלה בפנים. לעוקצנות שלה בנשימה. ולא משנה בכלל איזו עונה עכשיו.
להיות ירושלמים זה להסביר לאנשים שמגיעים לעיר בטון פריוולגי שכדאי לבדוק מה מזג האוויר בירושמים, מה אין לכם אתר מיוחד לעיר שלכם? זה גם להתנשא על אותם קורבנות קופאים מהמרכז שלא יודעים שעד אזור שבועות לא יוצאים בלילות בלי סוודר כלשהו כברירת מחדל.
להיות ירושלמים זה לחצות את שוק מחניודה כדי להגיע לקינג ג'ורג' ולצחקק על התיירים שמתלהבים מכל שטות בדרך, זה לאהוב את הסמטאות הקטנות בנחלאות בנוסטלגיה רכושנית, זה לחבב סמטאות מרוצפות ושערים מקושתים באופן כללי.
להיות ירושלמים זה להתלונן כל הזמן על תחבורה ציבורית מזעזעת, להצהיר שירושלים כולה היא אתר בנייה אחד גדול ומעלה אבק, ולסיים עם 'אבל אין סיכוי שאני עוזב את העיר הזאת, בעד שום הון שבעולם'.
להיות ירושלמים זה לדעת להעריך את הקור שבחורף. צובט כזה, חריף, מרחף מסביב לפה בעננים ערפיליים.
להיות ירושלמים זה להתרגש משלג. הקסם הלבן הזה שמתערבל באוויר בדממה, העשרים סנטימטרים הנכספים האלו בחורף ממוצע שמחכים אליהם דורות של ילדים בכל שנה ושנה, זה שמים אדמדמים ומנורת רחוב צהבהבה שרק לידה אפשר לראות בלילה איך הפתיתים עפים ברוך אל הכביש.
להיות ירושלמים זה לדעת להעריך את העובדה שיש תחנה מרכזית פעילה גם בשעה עשר בלילה ומלא אנשים שעוברים וחוזרים. זה גם לתהות בתחנה מרכזית מחשיכה בראשון לציון למה נראה שכולם הלכו לישון בשעה שמונה וחצי.
להיות ירושלמים זה להגיד בשקט כשלא שומעים, נו טוב, רק בדבר אחד הבני ברקים מנצחים. כן, ניחשתם נכון, פורים.
להיות ירושלמים, אם כבר הזכרנו את פורים, זה לדעת לחגוג אחרי שכולם כבר סיימו. זה לנסות לרקוד (ולשתות) על שתי החתונות במקביל. זה היום המוזר הזה שלפני פורים של ירושלים שבו אפשר להרגיש קצת אאוטסיידרים.
להיות ירושלמים זה להתלונן על החום ועל היובש בקיץ ואז להיזכר איפה אתה גר, להיאנח ולחייך בזדון: 'נו לפחות הם שם במרכז סובלים יותר ממנו'.
להיות ירושלמים זה רגע החרדה הקטן ההוא כששומעים סירנות מייללות בלי הפסקה, ותוהים האם זה פיגוע דריסה או ירי או שאולי בכלל זאת שיירת ראש הממשלה בדרך לכנסת.
להיות ירושלמים זה לחכות שהרכבת הקלה תעבור, לבדוק שאין רכבות מתקרבות או רעש דנדון פעמונים, ולעבור בשלווה באור אדום בזמן שמבקרים אחרים בעיר ממתינים בנימוס. זה לא חינוכי אנחנו יודעים, לא ללמוד ממנו - כולה עשר שניות נוספות לחכות.
להיות ירושלמים זה לעשות רשימות אהבה כאלו, בחוסר מודעות שיש כנראה רק לירושלמים, ולהתעלם מכל חיסרון הגיוני שמוצאים אלו שמבקרים בה ליום אחד.
להיות ירושלמים זה לכתוב רשימה כזאת, להתמלא מספיק געגוע בשביל לכתוב גם שיר קצרצר, ואז להבין שהוא כבר ארוך מספיק כדי לפתוח אשכול ולפרסם אותו בנפרד.
להיות ירושלמים, זה להתרגש ממש קצת בעליות של שער הגיא בכל פעם שחוזרים מחוץ לעיר. זה לאהוב את מרבד האורות המנצנץ הזה כשנוסעים בלילה בכביש אחד.
להיות ירושלמים זה להתגעגע לריח המלוח של הים, להתרגש למראה הקצף בגלים, לממש את החול שנשפך מהידיים, ולהצהיר מיד כשמגיעים לכניסה לעיר שאין על האוויר של ירושלים בעולם. ואיך בכלל אנשים חיים מרצונם החופשי בלחות שבמרכז.
להיות ירושלמים זה להתמכר לרוח. לחבטה המרעננת שלה בפנים. לעוקצנות שלה בנשימה. ולא משנה בכלל איזו עונה עכשיו.
להיות ירושלמים זה להסביר לאנשים שמגיעים לעיר בטון פריוולגי שכדאי לבדוק מה מזג האוויר בירושמים, מה אין לכם אתר מיוחד לעיר שלכם? זה גם להתנשא על אותם קורבנות קופאים מהמרכז שלא יודעים שעד אזור שבועות לא יוצאים בלילות בלי סוודר כלשהו כברירת מחדל.
להיות ירושלמים זה לחצות את שוק מחניודה כדי להגיע לקינג ג'ורג' ולצחקק על התיירים שמתלהבים מכל שטות בדרך, זה לאהוב את הסמטאות הקטנות בנחלאות בנוסטלגיה רכושנית, זה לחבב סמטאות מרוצפות ושערים מקושתים באופן כללי.
להיות ירושלמים זה להתלונן כל הזמן על תחבורה ציבורית מזעזעת, להצהיר שירושלים כולה היא אתר בנייה אחד גדול ומעלה אבק, ולסיים עם 'אבל אין סיכוי שאני עוזב את העיר הזאת, בעד שום הון שבעולם'.
להיות ירושלמים זה לדעת להעריך את הקור שבחורף. צובט כזה, חריף, מרחף מסביב לפה בעננים ערפיליים.
להיות ירושלמים זה להתרגש משלג. הקסם הלבן הזה שמתערבל באוויר בדממה, העשרים סנטימטרים הנכספים האלו בחורף ממוצע שמחכים אליהם דורות של ילדים בכל שנה ושנה, זה שמים אדמדמים ומנורת רחוב צהבהבה שרק לידה אפשר לראות בלילה איך הפתיתים עפים ברוך אל הכביש.
להיות ירושלמים זה לדעת להעריך את העובדה שיש תחנה מרכזית פעילה גם בשעה עשר בלילה ומלא אנשים שעוברים וחוזרים. זה גם לתהות בתחנה מרכזית מחשיכה בראשון לציון למה נראה שכולם הלכו לישון בשעה שמונה וחצי.
להיות ירושלמים זה להגיד בשקט כשלא שומעים, נו טוב, רק בדבר אחד הבני ברקים מנצחים. כן, ניחשתם נכון, פורים.
להיות ירושלמים, אם כבר הזכרנו את פורים, זה לדעת לחגוג אחרי שכולם כבר סיימו. זה לנסות לרקוד (ולשתות) על שתי החתונות במקביל. זה היום המוזר הזה שלפני פורים של ירושלים שבו אפשר להרגיש קצת אאוטסיידרים.
להיות ירושלמים זה להתלונן על החום ועל היובש בקיץ ואז להיזכר איפה אתה גר, להיאנח ולחייך בזדון: 'נו לפחות הם שם במרכז סובלים יותר ממנו'.
להיות ירושלמים זה רגע החרדה הקטן ההוא כששומעים סירנות מייללות בלי הפסקה, ותוהים האם זה פיגוע דריסה או ירי או שאולי בכלל זאת שיירת ראש הממשלה בדרך לכנסת.
להיות ירושלמים זה לחכות שהרכבת הקלה תעבור, לבדוק שאין רכבות מתקרבות או רעש דנדון פעמונים, ולעבור בשלווה באור אדום בזמן שמבקרים אחרים בעיר ממתינים בנימוס. זה לא חינוכי אנחנו יודעים, לא ללמוד ממנו - כולה עשר שניות נוספות לחכות.
להיות ירושלמים זה לעשות רשימות אהבה כאלו, בחוסר מודעות שיש כנראה רק לירושלמים, ולהתעלם מכל חיסרון הגיוני שמוצאים אלו שמבקרים בה ליום אחד.
להיות ירושלמים זה לכתוב רשימה כזאת, להתמלא מספיק געגוע בשביל לכתוב גם שיר קצרצר, ואז להבין שהוא כבר ארוך מספיק כדי לפתוח אשכול ולפרסם אותו בנפרד.
נערך לאחרונה ב:
