רחוק הלך ראובן, רחוק כל כך, אפשר לומר שאולי קצת הגזים. בסך הכל רצה קצת חופש, צפת, טבריה, או משהו כזה. אבל כמו פרקליט בכיר, או יועץ מתלמד, עבודתו של ראובן צפופה ובועטת, עד שאיחורים ותירוצים, מעודדים פיטורים, או גרוע מכך.
אלא שראובן לא שף ולא פרקליט, באמת. הוא בסך הכל גבאי לשעות הבוקר, ואברך בשעות הערב, ורק בצהריים, הוא מצא איזה זמן, לפרוק מעצמו קילו שתיים דיבורים ומחשבות. כי העט האדומה שבכיס חליפתו, בוערת עוד מהבוקר, שעה שהוביל את 'צילתו' לגן הילדים, ועכשיו בעת הדרור הידוע בשמו כשעת צהריים, למרות ששעה כשעת צהריים, בין שתיים לארבע, היא אות-מתה זקנה ומדובללת, שעה שכולם כבר חושבים על ימים שעוד היו נחים בשעות כאלו, וראובן בגפו גוחן על נייר מקומט, ומקמט את מצחו בחזרה, איך יחולצו ה'זוסמנים' מהנחל בעוד שהחמה אוטוטו שוקעת, ועת פרידה גם היא בשער, וטרם ותגיע השעה ארבע, או אז הזוסמנים יאלצו להמתין על מקומם בכיס החליפה, ולצד העט האדומה יקראו שוב ושוב את הפסקה, על משפחה שנתקעה מעל תהום פעורה, והשמש, אוי השמש טרם תשקע, אומר אז אבא בדאגה, אבל מבט חטוף בצג המכשיר, מרעיד משהו בקולו הבוטח, גם אשתו ששקטה מול דאגת ילדיה, מבררת בזהירות, יעקוב? אתה בטוח שזו היציאה.
יעמוד משולם זמל בן פייבל, שני, ניגן ראובן מעל דוכן הקריאה ביום שאחרי. חמישי בהיר ונטול איחורים, חמישי של לחשוב קצת על צפת או על עכו. כל כך רצה לעצום קצת את עיניו, להחשיך את המראות, להוסיף דרמה פאתוס, ושאר קישוטים, אבל איך ישכח את הכלל הישן, שלחש לו הגבאי ז"ל בשם קודמו, לעולם אל תסיח דעת מול ספר התורה. זכור, תפקיד גדול, תקפיד גדול על צוארך. אז אין עכו, ואין צפת, עכשיו יש 'הגבהה וגלילה', כל אלו ממתינים לאלו שמוקמו ברשימה, "פרשת וירא", מחפש ראובן ומחליק על הכרטיסיה, 'זוסמן' נעצר מול שירבוט בעט אדומה, ושוב האדמה התחוחה אי שם בין הרי יהודה.
ראובן שונא קצוות פתוחים, ואלה האחרונים מטלטלים אותו מעל הדוכן, לכאן ולשם, לפה ולהנה, ואז מתפללים אחדים מציצים על נדנודו של הגבאי ועינהם בהולה, גם הרב ממקומו, שואל ומצביע, מהנהן ומנענע, מה קורה לגבאי מה? ועיני ראובן פקוחות, אך ראובן איננו. והגולל מתגולל במקומו, הן היום בא תורי, הן כעת חיה משנה שעברה, וזכותי אשר קניתי משנים שחלפו, נופלות מול מבט צלוב של גבאי מהופנט. ורק אז שרר השקט, רק אז הגביהו אחרוני הציבור, יושבי פינות וקצוות, את עינהם בתווך. 'רבי ראובן' קרא הרב בקולו הידוע, וסולימני נהגו כחכך במקביל, וראוי גרונו של סולמני לכחכוך הוגן, כזה שיקיץ קרנף מתנומת ערביים, ואיך הוא ישן וליבו ער?
אוי להם לישראל מעלבונה של תורה, מהרהר מאן דהו, ואיה ראובן לתבוע עלבונות, עלבון התורה, הציבור, ו...שלו עצמו.
==================================================================================
בקטע זה אני מנסה סגנון שונה, קולח יותר, זורם יותר,
אני אודה לכם אם תספרו לי על חוית הקריאה שלכם, אם אכן זורמת או שמא קשה היא כעשן לעיניים.
תודה
אלא שראובן לא שף ולא פרקליט, באמת. הוא בסך הכל גבאי לשעות הבוקר, ואברך בשעות הערב, ורק בצהריים, הוא מצא איזה זמן, לפרוק מעצמו קילו שתיים דיבורים ומחשבות. כי העט האדומה שבכיס חליפתו, בוערת עוד מהבוקר, שעה שהוביל את 'צילתו' לגן הילדים, ועכשיו בעת הדרור הידוע בשמו כשעת צהריים, למרות ששעה כשעת צהריים, בין שתיים לארבע, היא אות-מתה זקנה ומדובללת, שעה שכולם כבר חושבים על ימים שעוד היו נחים בשעות כאלו, וראובן בגפו גוחן על נייר מקומט, ומקמט את מצחו בחזרה, איך יחולצו ה'זוסמנים' מהנחל בעוד שהחמה אוטוטו שוקעת, ועת פרידה גם היא בשער, וטרם ותגיע השעה ארבע, או אז הזוסמנים יאלצו להמתין על מקומם בכיס החליפה, ולצד העט האדומה יקראו שוב ושוב את הפסקה, על משפחה שנתקעה מעל תהום פעורה, והשמש, אוי השמש טרם תשקע, אומר אז אבא בדאגה, אבל מבט חטוף בצג המכשיר, מרעיד משהו בקולו הבוטח, גם אשתו ששקטה מול דאגת ילדיה, מבררת בזהירות, יעקוב? אתה בטוח שזו היציאה.
יעמוד משולם זמל בן פייבל, שני, ניגן ראובן מעל דוכן הקריאה ביום שאחרי. חמישי בהיר ונטול איחורים, חמישי של לחשוב קצת על צפת או על עכו. כל כך רצה לעצום קצת את עיניו, להחשיך את המראות, להוסיף דרמה פאתוס, ושאר קישוטים, אבל איך ישכח את הכלל הישן, שלחש לו הגבאי ז"ל בשם קודמו, לעולם אל תסיח דעת מול ספר התורה. זכור, תפקיד גדול, תקפיד גדול על צוארך. אז אין עכו, ואין צפת, עכשיו יש 'הגבהה וגלילה', כל אלו ממתינים לאלו שמוקמו ברשימה, "פרשת וירא", מחפש ראובן ומחליק על הכרטיסיה, 'זוסמן' נעצר מול שירבוט בעט אדומה, ושוב האדמה התחוחה אי שם בין הרי יהודה.
ראובן שונא קצוות פתוחים, ואלה האחרונים מטלטלים אותו מעל הדוכן, לכאן ולשם, לפה ולהנה, ואז מתפללים אחדים מציצים על נדנודו של הגבאי ועינהם בהולה, גם הרב ממקומו, שואל ומצביע, מהנהן ומנענע, מה קורה לגבאי מה? ועיני ראובן פקוחות, אך ראובן איננו. והגולל מתגולל במקומו, הן היום בא תורי, הן כעת חיה משנה שעברה, וזכותי אשר קניתי משנים שחלפו, נופלות מול מבט צלוב של גבאי מהופנט. ורק אז שרר השקט, רק אז הגביהו אחרוני הציבור, יושבי פינות וקצוות, את עינהם בתווך. 'רבי ראובן' קרא הרב בקולו הידוע, וסולימני נהגו כחכך במקביל, וראוי גרונו של סולמני לכחכוך הוגן, כזה שיקיץ קרנף מתנומת ערביים, ואיך הוא ישן וליבו ער?
אוי להם לישראל מעלבונה של תורה, מהרהר מאן דהו, ואיה ראובן לתבוע עלבונות, עלבון התורה, הציבור, ו...שלו עצמו.
==================================================================================
בקטע זה אני מנסה סגנון שונה, קולח יותר, זורם יותר,
אני אודה לכם אם תספרו לי על חוית הקריאה שלכם, אם אכן זורמת או שמא קשה היא כעשן לעיניים.
תודה