הנושאים החמים
הנושאים החמים
גם היא ידעה שהגיע הזמן.
הגיע הזמן לצאת, הגיע הזמן לשכוח, הגיע הזמן לכרות את החתיכה החסרה מן הלב, הגיע הזמן להניח אותה במגרה השמורה לזיכרונות.
אבל המגרה סירבה להיסגר, גם כשדחפה אותה בכוח, והוא כבר האיץ בה מהדלת, "בואי, נצא כבר, מחכים לנו." והיא השאירה אותה כך, פתוחה, מדממת, ובאה בעקבותיו אל הדלת, אזרה את פניה בחיוך – ונתקעה.
הדלת. הדלת הסגורה, הדלת האסורה, הדלת הנעולה באלפי מנעולים של אזהרה. היא הייתה פתוחה כעת, ומשב אוויר קר חדר דרכה, הקפיא את החלק מדמה שעוד נותר בגופה.
עמדה כך מולה, עמדה מולו, ופניה נאטמו, נמחקו מכל תחושה, והיא לחשה, "אני לא מסוגלת... לך בלעדיי..."
השעון היקה שלו דחק בו. הוא לא היה מסוגל עוד להתעכב.
"את בטוחה?" וידא, ידו על הדלת.
הנהנה קלושות. עוד רגע ותקרוס.
הוא הנהן בחזרה, באיטיות, כמו מותח את השניות בקפיץ השעון הפנימי שלו, ואז האיץ אותן בחזרה, וביחד איתן את תנועותיו. ויצא.
והיא קרסה.
קרה הייתה הרצפה. אך עליה היא חשה פתאום קרובה, קרובה יותר מתמיד, קרובה אליו יותר אף ממה שהייתה בחייו.
תינוק קטן שלה. תינוק נצחי שלה.
פעימות הלב שלה דפקו על הרצפה הקפואה. פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. סדירות כל-כך, כפי שמעולם לא היו פעימותיו.
תינוק קטן ושברירי שלה.
ואיך זה שהרצפה, בקומה השלישית, כל-כך קרובה הייתה לאדמה, האדמה שמעולם לא ראתה, כי זה מה שהרב המליץ.
עוד תהיה לכם רפואה, גם אמא שלה אמרה. אמא שלה, שמחכה עכשיו בכיליון-עיניים במפגש המשפחתי הראשון מאז הסגר הראשון. כבר היה מפגש משפחתי אחד לאחריו, בין הסגרים, אבל הם נעדרו ממנו. נעולים היו בביתם, במשמר על חייו, בשמירת פעימות לבבו, שלא יסתכנו בנגיפי הציבור – ולו יהיה הציבור משפחתם הקרובה.
עוד תהיה לכם רפואה, אמר הרב. התינוק – קטן היה. אז מה אם במשך שנה וחצי היה מחובר בנימי-דם ולב אל גופה הדומע. עוד תהיה לכם רפואה, ותזכו לחיים חדשים. אינכם צריכים להתקשר לתינוק הפגוע. אינכם צריכים להשתתף בלווייתו.
ואולי מאז נסגרה הדלת לצמיתות בפניה. ואולי מאז היא מרגישה שהיא חייבת להישאר בבית, לא לצאת את סף דלתו, אולי מאז היא מרגישה שעדיין יש לה על מי לשמור.
הרצפה הייתה קרה, ומכונת-הכביסה צפצפה את סיום-פעולתה. עולם שלם יש בחוץ, אבל עולם שלם, קטן, יש לה גם בבית. התרוממה, מרגישה את קשיות ידיה, אלה שנשאו אותו לכל מקום, אלה שייחלו שידיו שלו ילמדו את מלאכת הזחילה, סוף-סוף. אלה שרפו בחוסר-אונים כשהודיעו האנשים הלבנים שאין יותר מה לעשות.
הכביסה הייתה חמימה, ורטיבותה הייתה טובה לפניה היבשות. הטמינה אותן בתוכה, סִלסלה אותה בסלסלה, גררה אותה אל הסלון ביחד עם מתקן הכביסה. אפילו מרפסת, מפלט-חוץ אחד, אין להם בביתם הזעיר.
בסלון היה החלון הגדול, החלון מפיץ האור והעולם, כך קראה לו בינה לבינה בתקופת הסגר – אפילו אותו לא העזה לשתף במחשבותיה. קירבה את מתקן הכביסה אל החלון, וכשעיניה קבועות בו החלה נוטלת את הכבסים, ודימתה אותם לכבשים שאולי היו רועות בחוץ, אילו היו גרים בכפר.
אבל שרטוט בתים אפרפר דקר את עיניה הבוהות, ואנשים מעטים, עטויי-מסכות שאותן לא זכתה להכיר מקרוב בנשיקת אף ופה, חלפו ביניהם, גרסו ברגליהם את שכבת עלי-השלכת שעטה הרחוב. חלקם ממהרים, חלקם מאטים, חלקם צוחקים – אולי, חלקם בוכים – אולי. כבר שמונה חודשים שהיא לא חלק מהם. כבר נצח חיים שהיא רחוקה מעולמם.
בתחילה עוד הביטה בהם בגעגוע. ייחלה לאספלט השחוק, ייחלה לשיחות הרחוב עם השכנות, ייחלה למגע גלגלי העגלה – הפאר היחיד שהרשו לעצמם עם הולדת בכורם הפגוע – במדרכות האפורות. ייחלה לפיסת שמים שתקיף את ראשה מעל, ולא מן הצד, מן החלון.
אחר-כך נהפך חלון ההצצה להרגל, וקירות הבית המוכרים עד אימה – למגנים ומבטיחים בריאות. לתינוקה, וגם לה. למה לה לחלות בנגיף המסתורי והמאיים הזה. למה לה להצטרך לחנוק עצמה בפיסה חד-פעמית ששְׁמה מסכה.
וכשהוא חרחר את נשימותיו האחרונות – במקום מסוים, באחורי לבה שלה המפרפר, היא חשה את הפחד. הפחד מפני היציאה שאולי תיכפה עליה. מפני אנשי האמבולנס שיבקשו מהם להתלוות אליהם בדרך אל בית-החולים ההומה. והם – כבר התרגלו לשקט הפרטי שלהם...
וכשנשימותיו נאלמו, ואִתן הלב שמעולם לא פעם כפי שצריך, וכשאנשי האמבולנס עטפו אותו ולקחו אותו – בלעדיה, רק הוא התלווה אליהם – אותו משהו בירכתי לבה רפה, נרגע, הרשה לעצמו להתפרק בבכי שנאצר כבר שנה ומחצה, שנעצר כבר חמישה חודשים.
וזהו. היא לא בכתה יותר. וגם הוא לא. תמיד היה מאופק, דייקן גם ברגשותיו, אבל מבטו המוטרד, כשניסה להציע לה לראשונה לצאת, לטיול קצר, סתם ברחובות, וכשהיא נענעה בראשה מיד – רדף אותה גם כעת.
לאן בכלל יש לצאת. פעם, לפני המבול הקודם, הם היו יוצאים הרבה. הכירו כמעט את כל בתי הקפה בעיר, חרשו ברגליהם טיילות מוארות. הכול פחת כשהוא נולד, אבל עדיין ידעו לשמר לעצמם את הזמנים הזוגיים הללו, ובזכות אִמה, השמרטפית האפשרית היחידה, עדיין ראו אותם בתי הקפה והטיילות המרוחקות.
עד שנעצר העולם, ננעל, והם הגיפו עצמם בבית מפני הנגיף. שום-דבר עוד לא היה ברור, רק דבר אחד: הוא בקבוצת סיכון. לבו החלוש-חלוש מסכן אותו עד מוות גם-כך – אך הקורונה תסכנו אף יותר. והדבר הזה היה ברור להם: הם לא יסכנו אותו.
עד שהוא נאלם ונעלם, השאיר אותם הלומים. ובעוד הוא מתאושש, חוזר לצאת, למנייני רחוב ולשיעורים במרחקים, לקצת קפיצות אל העבודה הממשית שאפשרה לו עד כה לעבוד מהבית – היא נותרה כלואה.
השפילה מבטה מן החלון. כבר לא משך אותה חרך ההצצה, חרך המציצנות. הכביסה כבר הייתה תלויה, פרושה היטב, חסרה כל-כך את בגדיו הקטנטנים – האם לעולם לא תתרגל לכך?
השיבה מבטה את הבית. הריק כל-כך, המלא כל-כך. אולי ארוחת ערב כדאי להכין. צהריים הוא יאכל שם, במפגש המשפחתי הסוער, הסוער בדבר היעדרותה הבלתי-צפויה. היא כבר לא תאכל ארוחת צהריים. אז ארוחת ערב. כן. יש מה לעשות בבית.
אז מה אפשר להכין? אחרי תקופה ארוכה שבה מצב-הרוח שלה נשק לרצפה, אחרי תקופה ארוכה שבה רוב הזמן הוא הסתובב ליד רגליה, לא הותיר לה את ההזדמנות להפתיע אותו – פתאום התחשק לה להשקיע.
אפשר לסמוך על אמה, שהכינה שלוש מנות עתירות טעם להפליא, ובכל-זאת – הוא תמיד העדיף את האוכל שלה. ובכל-זאת – היא אשתו, והיא האחראית לתזונתו.
אז מה תכין?
במשלוח האחרון הגיעו להם עלי לזניה. באבחת מקש הזמינה אותם, בלי הרבה תכנונים. כעת כבשו הם את מקום תכנוני ארוחת-הערב שלה.
שלפה אותם, הוציאה סיר, קרעה חבילת רסק-עגבניות, קצצה בצל, שפכה גם ברוקולי. פניה האדימו, אולי מרסק-העגבניות, לבה האיץ את פעימותיו. לא ידעה כמה חיים היא יכולה למצוא במטבח. או שידעה – ושכחה. עולם שלם. מי צריך את העולם שבחוץ.
הציצה במתכון. קוטג'. מוסיף הרבה טעם. שלפה שאריות אחרונות מהמקרר. סידרה את עלי הלזניה בתבנית הפיירקס שכבר חודשים לא באה לידי שימוש, הערתה מעליהם את הרוטב המבעבע. ועוד שכבה של עלים, ועוד רוטב. עבודת השכבות עשתה טוב ללבה העטוף. סוף-סוף – הסוף. גבינה צהובה מגורדת.
כולה מבעבעת, כמו הרוטב קודם לכן, רצה אל המקרר.
חבילה שקופה שבה פירורים בודדים דקרה את עיניה.
פשפשה בקדחתנות, אולי בכל-זאת תמצא, אולי בכל-זאת מוחבאת שם חבילה נוספת. אבל הוא זה שהיה אחראי, ביקיות שלו, על הסדר במקרר, ושום חבילה נעלמת לא הואילה להתגלות.
על המקרר היה הפתק עם מספר הטלפון של נחום מהמכולת. בימים כתיקונם החדש, לפני שעברו תיקון מחדש, הם היו מתקשרים אליו כל אימת שהיה חסר משהו ששכחו להזמין במשלוח. נחום היה שולח את נתנאל, העובד שלו, עם המצרכים הדרושים, ונתנאל היה מניח אותם ליד הדלת, דופק, והולך. את התשלום הם ביצעו טלפונית באשראי, ונחום סירב לקחת תשלום גם על המשלוח.
בשלושת החודשים האחרונים הוא ביקר בעצמו במכולת של נחום, ומסר לה בכל-פעם את תנחומיו של בעל המכולת על מות בנם. להשתמש בשירותי המשלוח שלו – כבר לא היה צורך.
עד עתה.
הלזניה הריחה את עצמה אל אפה מעם השולחן. שוב נראתה הרצפה מזמינה. הכול אבוד, הכול לשווא, פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. איך הלב עדיין ממשיך לפעום בסדירות כואבת שכזו.
טוק. טוק-טוק-טוק. ושוב. טוק. טוק-טוק-טוק.
לא ייתכן.
ויתרה על רעיון הרצפה, חמקה במבטיה מהלזניה שעל השולחן. התקרבה אליה. אל המעצור, אל המנעול, אל החוצץ. אל הדלת.
מישהו דפק עליה.
כמה ימים לאחר הודעת הסגר הראשון מישהו דפק על הדלת שלהם. זו הייתה השכנה, באה ללוות כמה ביצים. עוד לא ידעה את הסגר המחמיר שהם כפו על עצמם. נאלצה לשמוע זאת מהם מעבר לדלת.
מאז לא בא אף-אחד. רק שכנים שמדי פעם הניחו להם תשורות מעבר לדלת, תשורות שעברו מֵרוּק וחיטוי לפני שעשו בהן שימוש, או שלא באו לידי שימוש, כי חיטוי פשוט היה הורס את הנייר שממנו היו עשויות. וגם ליטול את שקית הזבל הדו-יומית הם באו. אבל אז אפילו לא דפקו.
ועכשיו דפיקה.
צעדה לאט, הפוך מקצב הלב שלה. עברה בסלון, יצאה אל ההול. תמיד חשבה שהוא המצאה מיותרת, מטרים מיותרים שנוגסים עוד קצת בדמי השכירות. בחודשים האחרונים בירכה עליו. הוא אִפשר לה לנוע מהמטבח לסלון ולחדר השינה בלי לחלוף על פניה. רק בדרכה לשירותים ולשירותי הכביסה נאלצה לעבור בהול, ואז עשתה זאת כשפניה מופנות בנחישות לקיר האטום שממול.
המשיכה לפסוע, מודדת את עקבה בצד אגודלה. מי ברא לה איברים כאלה, שבקושי לצעוד מסוגלים. מי ברא לה הלב, שמאיים גם הוא להפסיק לפעום.
דלת חדר השינה זרקה את עצמה לעיניה, מזמנת אותה אליה בלחשי פיתוי. מי בכלל צריך לפתוח את הדלת. שידפוק הדופק האלמוני – להיכנס הוא לא יוכל, המפתח נעוץ עמוק בפנים בחור היחיד שהיא הרשתה לדלת לקיים בעצמה.
מחשבה פראית באה לראשה, עצרה אותה על מקומה. זו השכנה, באה להחזיר את הביצים שמעולם לא נלוו. ובמקום ביצים – היא תחזיר גבינה צהובה. מגורדת.
ואז לעגה לעצמה. כבר חודשים שהיא מגרדת מעליה כל שאריות שכנוּת, מגרשת את שיחות הטלפון של שכנותיה, אפילו אלה שנועדו לנחמה באבלה, והיא כבר לא זוכרת את מראה פניהן. ואיך דווקא עכשיו תיזכר בה השכנה, תקרא את מחשבותיה דרך הקיר והדלת, ותדע שגבינה צהובה היא חסרה.
אך התקווה הטיפשית כבר הצעידה את רגליה אל הדלת.
בהתה בה במשך כמה רגעים. לבנה, חלקה, חפה מקשקושים שהיו מנת דלתה של דלת אחותה, או לפחות ככה מספרות התמונות. מצדה השני צבעה חום, היא עדיין זוכרת. מי עומד מצדה השני?
היא שנאה את חור ההצצה, שתמיד טשטש את הדמויות הבאות, אבל כעת נעמדה על כריות אצבעותיה, וכיווצה את עינה דרכו.
האור הצהוב שלט בחדר המדרגות, האיר על קבוצה שלמה של אנשים מטושטשים.
פם. פם-פם-פם. חשבה שלעולם הוא לא יפעם שוב בקצב המטורף, המפחד הזה. שוב קלטה אותה הרצפה לחיבוק מעורפל.
המכשיר הנייד שלה צפצף. היא זחלה לעבר הסלון, נאחזת בפיסת-השפיות שהוא הציע לה. נאלצה להתרומם כדי לקחתו מהשולחן.
"תפתחי את הדלת, אלה אנחנו." אפילו באותיות הקבועות קבל-עולם היא זיהתה שמחה מקפצת ולא-אופיינית בין מילות הודעתו.
אנחנו? מי אלה אנחנו? כבר שלושה חודשים שזה רק הוא והיא. כבר שמונה חודשים שאין "אנחנו" הבאים מחוץ.
רגליה הרועדות הסתבכו במרוצתה הפתאומית. היא עמדה מול הדלת, שבהקה אליה בלובנה, ונשמה עמוק.
נחילי דם דקיקים זרמו ממוחה על גלי הנשימה, נספגו בלבה. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, מזה שמונה חודשים, מזה שנה ושלושת-רבעים – היא הרגישה קצה-שוליה של שלווה.
ולחצה על ידית הדלת.
והם היו שם.
נשפכו פנימה כמו נחילי הדם הבוהק, שטפו אותה במראות, בקולות, בריחות. ריבועי זום מרצדים שפתע הפכו לאנשים. למשפחה.
היא לא חשבה שכך תתגעגע לחיבוק של אמה, לליטוף של אביה, לטפיחה של אחיה, ללחיצה הכפולה של אחותה, לכרכורי האחיינים דוקרי-הלב.
אבל היא התגעגעה. התגעגעה גם לניחוח החוץ שהם הביאו עמם, לריחו של העולם שהם נשאו בכנפות-בגדיהם.
והתגעגעה גם לראות אותו כך, פרוע-חולצה, מוקף, מחייך כמעט עד שתי אוזניו, מאושר כל-כך.
השולחן הקטן בסלון נערם עד מהרה במנה ראשונה, ובמנה שנייה, ובמנה שלישית, "הכול חלבי, כי רצינו לגוון," הכריזה אמה ואחיה רטן, אך עזר לה לערוך את השולחן. היא דווקא חיבבה את העל-האש שלו, שהביא לאפה מיד ניחוחות רחוקים, אבל הפעם שמחה בארוחה החלבית.
הלזניה!
התעופפה אל המטבח, שכבר נכבש בשורת אחיינים נמרצת, גילתה שעדיין שלום לה. בן השלוש קפצץ לידה, ביקש ללכת לשירותים. היא הובילה אותו, ידו חמה ופועמת בידה, אל חדר האמבטיה.
ובדרך חלפה על פניה.
הדלת עדיין הייתה פתוחה. האור בחדר המדרגות היה כבוי, ובכל-זאת היא הציעה עולם שלם, בהיר כל-כך, מואר כל-כך.
שבה אל הסלון עם האחיין הקטן, לא נותנת למדקרות לחדור אל לבה. מי היה מאמין שהסלון שלהם מסוגל להכיל כל-כך הרבה. מי היה מאמין שהלב שלה מסוגל להכיל כל-כך הרבה. גם כאב, גם אושר, גם פחד, גם כמיהה, גם רתיעה, גם התרפקות.
התיישבה לצד אמה, חשה בחמימותה. חמימות אימהית שהיא מעולם לא הספיקה לתת, אך כעת היא עטופה בה כל-כך.
"אני רוצה יותר גבינה צהובה בפיצה שלי," ייללה בת השש של אחותה.
אמא קפצה, נברה בין הערמות שעל השולחן, שלפה בתנועת-ניצחון חבילה שקופה-צהובה.
"אני אחמם לה את הגבינה על הפיצה," היא התנדבה מיד, נטלה את חפיסת הגרגירים ואת משולש הפיצה הביתי, נכנסה אל המטבח.
ובטרם הכניסה את גבעת הפיצה אל המיקרוגל, לחימום מהיר, גירדה כמה חתיכות על הלזניה הקרה שלה.
הסלסולים הצהובים נחתו ברכות, כעלי השלכת שבחוץ, התגבבו על חתיכת ההשקעה שלה, על חתיכת הלב שנמס ושוב התחיל להתגבש.
והצהוב זרח בהיסוס, מטשטש את עיניה. וטוב היה לעיניה, ותקווה הייתה ללבה.
והאור שמחלון ההצצה שבסלון הגיח אל תוך לבה המוגף.
הגיע הזמן לצאת, הגיע הזמן לשכוח, הגיע הזמן לכרות את החתיכה החסרה מן הלב, הגיע הזמן להניח אותה במגרה השמורה לזיכרונות.
אבל המגרה סירבה להיסגר, גם כשדחפה אותה בכוח, והוא כבר האיץ בה מהדלת, "בואי, נצא כבר, מחכים לנו." והיא השאירה אותה כך, פתוחה, מדממת, ובאה בעקבותיו אל הדלת, אזרה את פניה בחיוך – ונתקעה.
הדלת. הדלת הסגורה, הדלת האסורה, הדלת הנעולה באלפי מנעולים של אזהרה. היא הייתה פתוחה כעת, ומשב אוויר קר חדר דרכה, הקפיא את החלק מדמה שעוד נותר בגופה.
עמדה כך מולה, עמדה מולו, ופניה נאטמו, נמחקו מכל תחושה, והיא לחשה, "אני לא מסוגלת... לך בלעדיי..."
השעון היקה שלו דחק בו. הוא לא היה מסוגל עוד להתעכב.
"את בטוחה?" וידא, ידו על הדלת.
הנהנה קלושות. עוד רגע ותקרוס.
הוא הנהן בחזרה, באיטיות, כמו מותח את השניות בקפיץ השעון הפנימי שלו, ואז האיץ אותן בחזרה, וביחד איתן את תנועותיו. ויצא.
והיא קרסה.
קרה הייתה הרצפה. אך עליה היא חשה פתאום קרובה, קרובה יותר מתמיד, קרובה אליו יותר אף ממה שהייתה בחייו.
תינוק קטן שלה. תינוק נצחי שלה.
פעימות הלב שלה דפקו על הרצפה הקפואה. פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. סדירות כל-כך, כפי שמעולם לא היו פעימותיו.
תינוק קטן ושברירי שלה.
ואיך זה שהרצפה, בקומה השלישית, כל-כך קרובה הייתה לאדמה, האדמה שמעולם לא ראתה, כי זה מה שהרב המליץ.
עוד תהיה לכם רפואה, גם אמא שלה אמרה. אמא שלה, שמחכה עכשיו בכיליון-עיניים במפגש המשפחתי הראשון מאז הסגר הראשון. כבר היה מפגש משפחתי אחד לאחריו, בין הסגרים, אבל הם נעדרו ממנו. נעולים היו בביתם, במשמר על חייו, בשמירת פעימות לבבו, שלא יסתכנו בנגיפי הציבור – ולו יהיה הציבור משפחתם הקרובה.
עוד תהיה לכם רפואה, אמר הרב. התינוק – קטן היה. אז מה אם במשך שנה וחצי היה מחובר בנימי-דם ולב אל גופה הדומע. עוד תהיה לכם רפואה, ותזכו לחיים חדשים. אינכם צריכים להתקשר לתינוק הפגוע. אינכם צריכים להשתתף בלווייתו.
ואולי מאז נסגרה הדלת לצמיתות בפניה. ואולי מאז היא מרגישה שהיא חייבת להישאר בבית, לא לצאת את סף דלתו, אולי מאז היא מרגישה שעדיין יש לה על מי לשמור.
הרצפה הייתה קרה, ומכונת-הכביסה צפצפה את סיום-פעולתה. עולם שלם יש בחוץ, אבל עולם שלם, קטן, יש לה גם בבית. התרוממה, מרגישה את קשיות ידיה, אלה שנשאו אותו לכל מקום, אלה שייחלו שידיו שלו ילמדו את מלאכת הזחילה, סוף-סוף. אלה שרפו בחוסר-אונים כשהודיעו האנשים הלבנים שאין יותר מה לעשות.
הכביסה הייתה חמימה, ורטיבותה הייתה טובה לפניה היבשות. הטמינה אותן בתוכה, סִלסלה אותה בסלסלה, גררה אותה אל הסלון ביחד עם מתקן הכביסה. אפילו מרפסת, מפלט-חוץ אחד, אין להם בביתם הזעיר.
בסלון היה החלון הגדול, החלון מפיץ האור והעולם, כך קראה לו בינה לבינה בתקופת הסגר – אפילו אותו לא העזה לשתף במחשבותיה. קירבה את מתקן הכביסה אל החלון, וכשעיניה קבועות בו החלה נוטלת את הכבסים, ודימתה אותם לכבשים שאולי היו רועות בחוץ, אילו היו גרים בכפר.
אבל שרטוט בתים אפרפר דקר את עיניה הבוהות, ואנשים מעטים, עטויי-מסכות שאותן לא זכתה להכיר מקרוב בנשיקת אף ופה, חלפו ביניהם, גרסו ברגליהם את שכבת עלי-השלכת שעטה הרחוב. חלקם ממהרים, חלקם מאטים, חלקם צוחקים – אולי, חלקם בוכים – אולי. כבר שמונה חודשים שהיא לא חלק מהם. כבר נצח חיים שהיא רחוקה מעולמם.
בתחילה עוד הביטה בהם בגעגוע. ייחלה לאספלט השחוק, ייחלה לשיחות הרחוב עם השכנות, ייחלה למגע גלגלי העגלה – הפאר היחיד שהרשו לעצמם עם הולדת בכורם הפגוע – במדרכות האפורות. ייחלה לפיסת שמים שתקיף את ראשה מעל, ולא מן הצד, מן החלון.
אחר-כך נהפך חלון ההצצה להרגל, וקירות הבית המוכרים עד אימה – למגנים ומבטיחים בריאות. לתינוקה, וגם לה. למה לה לחלות בנגיף המסתורי והמאיים הזה. למה לה להצטרך לחנוק עצמה בפיסה חד-פעמית ששְׁמה מסכה.
וכשהוא חרחר את נשימותיו האחרונות – במקום מסוים, באחורי לבה שלה המפרפר, היא חשה את הפחד. הפחד מפני היציאה שאולי תיכפה עליה. מפני אנשי האמבולנס שיבקשו מהם להתלוות אליהם בדרך אל בית-החולים ההומה. והם – כבר התרגלו לשקט הפרטי שלהם...
וכשנשימותיו נאלמו, ואִתן הלב שמעולם לא פעם כפי שצריך, וכשאנשי האמבולנס עטפו אותו ולקחו אותו – בלעדיה, רק הוא התלווה אליהם – אותו משהו בירכתי לבה רפה, נרגע, הרשה לעצמו להתפרק בבכי שנאצר כבר שנה ומחצה, שנעצר כבר חמישה חודשים.
וזהו. היא לא בכתה יותר. וגם הוא לא. תמיד היה מאופק, דייקן גם ברגשותיו, אבל מבטו המוטרד, כשניסה להציע לה לראשונה לצאת, לטיול קצר, סתם ברחובות, וכשהיא נענעה בראשה מיד – רדף אותה גם כעת.
לאן בכלל יש לצאת. פעם, לפני המבול הקודם, הם היו יוצאים הרבה. הכירו כמעט את כל בתי הקפה בעיר, חרשו ברגליהם טיילות מוארות. הכול פחת כשהוא נולד, אבל עדיין ידעו לשמר לעצמם את הזמנים הזוגיים הללו, ובזכות אִמה, השמרטפית האפשרית היחידה, עדיין ראו אותם בתי הקפה והטיילות המרוחקות.
עד שנעצר העולם, ננעל, והם הגיפו עצמם בבית מפני הנגיף. שום-דבר עוד לא היה ברור, רק דבר אחד: הוא בקבוצת סיכון. לבו החלוש-חלוש מסכן אותו עד מוות גם-כך – אך הקורונה תסכנו אף יותר. והדבר הזה היה ברור להם: הם לא יסכנו אותו.
עד שהוא נאלם ונעלם, השאיר אותם הלומים. ובעוד הוא מתאושש, חוזר לצאת, למנייני רחוב ולשיעורים במרחקים, לקצת קפיצות אל העבודה הממשית שאפשרה לו עד כה לעבוד מהבית – היא נותרה כלואה.
השפילה מבטה מן החלון. כבר לא משך אותה חרך ההצצה, חרך המציצנות. הכביסה כבר הייתה תלויה, פרושה היטב, חסרה כל-כך את בגדיו הקטנטנים – האם לעולם לא תתרגל לכך?
השיבה מבטה את הבית. הריק כל-כך, המלא כל-כך. אולי ארוחת ערב כדאי להכין. צהריים הוא יאכל שם, במפגש המשפחתי הסוער, הסוער בדבר היעדרותה הבלתי-צפויה. היא כבר לא תאכל ארוחת צהריים. אז ארוחת ערב. כן. יש מה לעשות בבית.
אז מה אפשר להכין? אחרי תקופה ארוכה שבה מצב-הרוח שלה נשק לרצפה, אחרי תקופה ארוכה שבה רוב הזמן הוא הסתובב ליד רגליה, לא הותיר לה את ההזדמנות להפתיע אותו – פתאום התחשק לה להשקיע.
אפשר לסמוך על אמה, שהכינה שלוש מנות עתירות טעם להפליא, ובכל-זאת – הוא תמיד העדיף את האוכל שלה. ובכל-זאת – היא אשתו, והיא האחראית לתזונתו.
אז מה תכין?
במשלוח האחרון הגיעו להם עלי לזניה. באבחת מקש הזמינה אותם, בלי הרבה תכנונים. כעת כבשו הם את מקום תכנוני ארוחת-הערב שלה.
שלפה אותם, הוציאה סיר, קרעה חבילת רסק-עגבניות, קצצה בצל, שפכה גם ברוקולי. פניה האדימו, אולי מרסק-העגבניות, לבה האיץ את פעימותיו. לא ידעה כמה חיים היא יכולה למצוא במטבח. או שידעה – ושכחה. עולם שלם. מי צריך את העולם שבחוץ.
הציצה במתכון. קוטג'. מוסיף הרבה טעם. שלפה שאריות אחרונות מהמקרר. סידרה את עלי הלזניה בתבנית הפיירקס שכבר חודשים לא באה לידי שימוש, הערתה מעליהם את הרוטב המבעבע. ועוד שכבה של עלים, ועוד רוטב. עבודת השכבות עשתה טוב ללבה העטוף. סוף-סוף – הסוף. גבינה צהובה מגורדת.
כולה מבעבעת, כמו הרוטב קודם לכן, רצה אל המקרר.
חבילה שקופה שבה פירורים בודדים דקרה את עיניה.
פשפשה בקדחתנות, אולי בכל-זאת תמצא, אולי בכל-זאת מוחבאת שם חבילה נוספת. אבל הוא זה שהיה אחראי, ביקיות שלו, על הסדר במקרר, ושום חבילה נעלמת לא הואילה להתגלות.
על המקרר היה הפתק עם מספר הטלפון של נחום מהמכולת. בימים כתיקונם החדש, לפני שעברו תיקון מחדש, הם היו מתקשרים אליו כל אימת שהיה חסר משהו ששכחו להזמין במשלוח. נחום היה שולח את נתנאל, העובד שלו, עם המצרכים הדרושים, ונתנאל היה מניח אותם ליד הדלת, דופק, והולך. את התשלום הם ביצעו טלפונית באשראי, ונחום סירב לקחת תשלום גם על המשלוח.
בשלושת החודשים האחרונים הוא ביקר בעצמו במכולת של נחום, ומסר לה בכל-פעם את תנחומיו של בעל המכולת על מות בנם. להשתמש בשירותי המשלוח שלו – כבר לא היה צורך.
עד עתה.
הלזניה הריחה את עצמה אל אפה מעם השולחן. שוב נראתה הרצפה מזמינה. הכול אבוד, הכול לשווא, פם. פם-פם-פם. פם. פם-פם-פם. איך הלב עדיין ממשיך לפעום בסדירות כואבת שכזו.
טוק. טוק-טוק-טוק. ושוב. טוק. טוק-טוק-טוק.
לא ייתכן.
ויתרה על רעיון הרצפה, חמקה במבטיה מהלזניה שעל השולחן. התקרבה אליה. אל המעצור, אל המנעול, אל החוצץ. אל הדלת.
מישהו דפק עליה.
כמה ימים לאחר הודעת הסגר הראשון מישהו דפק על הדלת שלהם. זו הייתה השכנה, באה ללוות כמה ביצים. עוד לא ידעה את הסגר המחמיר שהם כפו על עצמם. נאלצה לשמוע זאת מהם מעבר לדלת.
מאז לא בא אף-אחד. רק שכנים שמדי פעם הניחו להם תשורות מעבר לדלת, תשורות שעברו מֵרוּק וחיטוי לפני שעשו בהן שימוש, או שלא באו לידי שימוש, כי חיטוי פשוט היה הורס את הנייר שממנו היו עשויות. וגם ליטול את שקית הזבל הדו-יומית הם באו. אבל אז אפילו לא דפקו.
ועכשיו דפיקה.
צעדה לאט, הפוך מקצב הלב שלה. עברה בסלון, יצאה אל ההול. תמיד חשבה שהוא המצאה מיותרת, מטרים מיותרים שנוגסים עוד קצת בדמי השכירות. בחודשים האחרונים בירכה עליו. הוא אִפשר לה לנוע מהמטבח לסלון ולחדר השינה בלי לחלוף על פניה. רק בדרכה לשירותים ולשירותי הכביסה נאלצה לעבור בהול, ואז עשתה זאת כשפניה מופנות בנחישות לקיר האטום שממול.
המשיכה לפסוע, מודדת את עקבה בצד אגודלה. מי ברא לה איברים כאלה, שבקושי לצעוד מסוגלים. מי ברא לה הלב, שמאיים גם הוא להפסיק לפעום.
דלת חדר השינה זרקה את עצמה לעיניה, מזמנת אותה אליה בלחשי פיתוי. מי בכלל צריך לפתוח את הדלת. שידפוק הדופק האלמוני – להיכנס הוא לא יוכל, המפתח נעוץ עמוק בפנים בחור היחיד שהיא הרשתה לדלת לקיים בעצמה.
מחשבה פראית באה לראשה, עצרה אותה על מקומה. זו השכנה, באה להחזיר את הביצים שמעולם לא נלוו. ובמקום ביצים – היא תחזיר גבינה צהובה. מגורדת.
ואז לעגה לעצמה. כבר חודשים שהיא מגרדת מעליה כל שאריות שכנוּת, מגרשת את שיחות הטלפון של שכנותיה, אפילו אלה שנועדו לנחמה באבלה, והיא כבר לא זוכרת את מראה פניהן. ואיך דווקא עכשיו תיזכר בה השכנה, תקרא את מחשבותיה דרך הקיר והדלת, ותדע שגבינה צהובה היא חסרה.
אך התקווה הטיפשית כבר הצעידה את רגליה אל הדלת.
בהתה בה במשך כמה רגעים. לבנה, חלקה, חפה מקשקושים שהיו מנת דלתה של דלת אחותה, או לפחות ככה מספרות התמונות. מצדה השני צבעה חום, היא עדיין זוכרת. מי עומד מצדה השני?
היא שנאה את חור ההצצה, שתמיד טשטש את הדמויות הבאות, אבל כעת נעמדה על כריות אצבעותיה, וכיווצה את עינה דרכו.
האור הצהוב שלט בחדר המדרגות, האיר על קבוצה שלמה של אנשים מטושטשים.
פם. פם-פם-פם. חשבה שלעולם הוא לא יפעם שוב בקצב המטורף, המפחד הזה. שוב קלטה אותה הרצפה לחיבוק מעורפל.
המכשיר הנייד שלה צפצף. היא זחלה לעבר הסלון, נאחזת בפיסת-השפיות שהוא הציע לה. נאלצה להתרומם כדי לקחתו מהשולחן.
"תפתחי את הדלת, אלה אנחנו." אפילו באותיות הקבועות קבל-עולם היא זיהתה שמחה מקפצת ולא-אופיינית בין מילות הודעתו.
אנחנו? מי אלה אנחנו? כבר שלושה חודשים שזה רק הוא והיא. כבר שמונה חודשים שאין "אנחנו" הבאים מחוץ.
רגליה הרועדות הסתבכו במרוצתה הפתאומית. היא עמדה מול הדלת, שבהקה אליה בלובנה, ונשמה עמוק.
נחילי דם דקיקים זרמו ממוחה על גלי הנשימה, נספגו בלבה. בפעם הראשונה מזה שלושה חודשים, מזה שמונה חודשים, מזה שנה ושלושת-רבעים – היא הרגישה קצה-שוליה של שלווה.
ולחצה על ידית הדלת.
והם היו שם.
נשפכו פנימה כמו נחילי הדם הבוהק, שטפו אותה במראות, בקולות, בריחות. ריבועי זום מרצדים שפתע הפכו לאנשים. למשפחה.
היא לא חשבה שכך תתגעגע לחיבוק של אמה, לליטוף של אביה, לטפיחה של אחיה, ללחיצה הכפולה של אחותה, לכרכורי האחיינים דוקרי-הלב.
אבל היא התגעגעה. התגעגעה גם לניחוח החוץ שהם הביאו עמם, לריחו של העולם שהם נשאו בכנפות-בגדיהם.
והתגעגעה גם לראות אותו כך, פרוע-חולצה, מוקף, מחייך כמעט עד שתי אוזניו, מאושר כל-כך.
השולחן הקטן בסלון נערם עד מהרה במנה ראשונה, ובמנה שנייה, ובמנה שלישית, "הכול חלבי, כי רצינו לגוון," הכריזה אמה ואחיה רטן, אך עזר לה לערוך את השולחן. היא דווקא חיבבה את העל-האש שלו, שהביא לאפה מיד ניחוחות רחוקים, אבל הפעם שמחה בארוחה החלבית.
הלזניה!
התעופפה אל המטבח, שכבר נכבש בשורת אחיינים נמרצת, גילתה שעדיין שלום לה. בן השלוש קפצץ לידה, ביקש ללכת לשירותים. היא הובילה אותו, ידו חמה ופועמת בידה, אל חדר האמבטיה.
ובדרך חלפה על פניה.
הדלת עדיין הייתה פתוחה. האור בחדר המדרגות היה כבוי, ובכל-זאת היא הציעה עולם שלם, בהיר כל-כך, מואר כל-כך.
שבה אל הסלון עם האחיין הקטן, לא נותנת למדקרות לחדור אל לבה. מי היה מאמין שהסלון שלהם מסוגל להכיל כל-כך הרבה. מי היה מאמין שהלב שלה מסוגל להכיל כל-כך הרבה. גם כאב, גם אושר, גם פחד, גם כמיהה, גם רתיעה, גם התרפקות.
התיישבה לצד אמה, חשה בחמימותה. חמימות אימהית שהיא מעולם לא הספיקה לתת, אך כעת היא עטופה בה כל-כך.
"אני רוצה יותר גבינה צהובה בפיצה שלי," ייללה בת השש של אחותה.
אמא קפצה, נברה בין הערמות שעל השולחן, שלפה בתנועת-ניצחון חבילה שקופה-צהובה.
"אני אחמם לה את הגבינה על הפיצה," היא התנדבה מיד, נטלה את חפיסת הגרגירים ואת משולש הפיצה הביתי, נכנסה אל המטבח.
ובטרם הכניסה את גבעת הפיצה אל המיקרוגל, לחימום מהיר, גירדה כמה חתיכות על הלזניה הקרה שלה.
הסלסולים הצהובים נחתו ברכות, כעלי השלכת שבחוץ, התגבבו על חתיכת ההשקעה שלה, על חתיכת הלב שנמס ושוב התחיל להתגבש.
והצהוב זרח בהיסוס, מטשטש את עיניה. וטוב היה לעיניה, ותקווה הייתה ללבה.
והאור שמחלון ההצצה שבסלון הגיח אל תוך לבה המוגף.
