הנושאים החמים
הנושאים החמים
הם צפים בתוך נוזל שקוף, בגוון צהבהב. ניצבים בשורות על מדף גבוה בסוּפֶּר.
בתוך צנצנות זכוכית גבוהות ושקופות, תויות סגולות מהודרות עם המון מלל לועזי,
לבבות דקל.
מבטי מלטף אותם, גל נעים עובר בחזי, ואני מזדקף קמעא וממשיך לטור הבא
ולא מפנה את ראשי לאחור,
בבטני התכווצות קלה עד לא מורגשת.
הסוד שלי.
את טעמם של הלבבות האלו לא אדע.
לעולם.
בגיל צעיר מאד אבא שלי הסביר לי שאלו בעצם חתיכות עץ תמר רכות הכבושות במלח,
"הלב של הדקל" הוא אמר.
זה היה נשמע לי אז כה פנטסטי, מסתורי ומפתה
"למה אף פעם אנחנו לא קונים את זה"? שאלתי אותו,
"רק בהמות אוכלות כל מה שהן רואות" אמר.
הייתי ילד, וזה היה נשמע לי משפט נורא מיוחד, והוא הדהד בי זמן רב.
ניצוץ מהעולם של המבוגרים, עולם של אידאות ועקרונות מופשטים, עולם של לא-בהמות.
בפעם הבאה שעברתי ליד המדף ההוא הרגשתי גאוה על הבנאדמיות שלי, על שאני רואה משהו ונשאר רגוע, לא טורף.
זה היה נעים, זו היתה תחושה שלא הכרתי.
כשגדלתי קצת עשיתי כמו נדר בעצמי, שלעולם לא אוכל לבבות דקל. חשבתי שזה משהו שיתן לי כח.
פינה של כח רוחני סודי בתוכי,
מין סופרפאואר כמו של גבורי על.
עולם הדמיון והאגדה של ילדותי גם עיצב לכח הזה מראה מוחשי.
זה היה כדור בדולח קטן וזוהר, שנע כמו ירח סביב ראשי.
מה אוֹמַר לכם, השטות הזו נשארה איתי, עד היום.
לא שיוצא לנו הרבה להפגש, אני והלבבות, אני לא מאלה שמשוטטים בסופֶרים, אני טיפוס של לחם חלב עגבניה והביתה.
אבל כשזה קורה, זו חויה.
אני מביט לרגע בצנצנות, ומיד מתנוצץ הכדור סביב ראשי משמיע במסלולו אוושה חרישית של פיצפוצים קריסטליים, צליל הלקוח היישר מפסקול של סרטי מד"ב.
ואני מדמיין שאני צובר כח נפשי,
וזה עובד.
כי מהו כח נפשי אם לא דמיון,
מה זה אריה אם לא חתול שמדמיין שהוא מלך.
ואני מתמלא,
ומתמלא.
ופונה אל הקופה בהליכה מתנדנדת מעט, בחזה מתוח ועין חולמת וזורחת.
"הלב שלי אינו לב של עץ המשומר במי מלח, הלב שלי עשוי מדם ואש ואנרגיה"
אני....
טוב, די עם הפאתוס והשטויות בואו תשמעו מה קרה במסיבת טובישבט בשבוע שעבר.
***
התארחנו אצל משפחה אחת שניסתה להדהים אותנו ביחודיות שלה, עם הפירות הכי אקזוטיים והמאכלים הכי מופרכים (מרק בוטנים אכלתם פעם?), זה אחר זה הוגשו לשולחן יצירות קולינריות תוך כדי שהם בוחנים את הבעת פנינו, הנתעלף אם לאו...
כשטעמתי מסלט מוזר אחד שהיה צבעוני מאד אבל תפל עד מוות, שאלתי את המארחת למרכיביו.
היו בו הרבה מרכיבים שאת חלקם לא שמעתי מעולם (עירית, זרעי צ'יה, גזר כחול...)
וכפי שאתם בודאי כבר מנחשים היא אומרת לי פתאום
"אה, והקוביות האלה זה לבבות דקל"
דממה
חשבתי על אבא שלי, שכבר לא ראיתי המון זמן.
חשבתי על אגדות שמתנפצות.
ורציתי קצת לכעוס, וקצת לצחוק.
ואולי אפילו דמעת ילדות מטופשת החלה להצטבר בזוית עין.
תמונה תנכית עגומה עלתה בי, שמשון מתעורר מבוהל גזור מחלפות, ושריריו אינם נשמעים לו.
אבל אחר כך אמרתי
"רק בהמות מתרגזות כשלוקחים להם משהו מתחת לחוטם"!
אתה שומע אבא, אני היום אבא בעצמי וממציא משפטים יפים משלי.
החולשה שאחזה בי לרגע, התפוגגה, ותחתיה הזדחלה תחושת עוצמה מחודשת.
והרגשתי גיבור-על אמיתי כשבקשתי עוד מהסלט.
ועם הטעם התפל של הלבבות למדתי לגבור על אמונות תפלות,
להיות אדם,
אדם שמעמיד את השכל בקדמת התודעה.
אבל בלילה
בלילה בכיתי.
כי עולם האגדות והסנטימנטים חזק מכל.
בתוך צנצנות זכוכית גבוהות ושקופות, תויות סגולות מהודרות עם המון מלל לועזי,
לבבות דקל.
מבטי מלטף אותם, גל נעים עובר בחזי, ואני מזדקף קמעא וממשיך לטור הבא
ולא מפנה את ראשי לאחור,
בבטני התכווצות קלה עד לא מורגשת.
הסוד שלי.
את טעמם של הלבבות האלו לא אדע.
לעולם.
בגיל צעיר מאד אבא שלי הסביר לי שאלו בעצם חתיכות עץ תמר רכות הכבושות במלח,
"הלב של הדקל" הוא אמר.
זה היה נשמע לי אז כה פנטסטי, מסתורי ומפתה
"למה אף פעם אנחנו לא קונים את זה"? שאלתי אותו,
"רק בהמות אוכלות כל מה שהן רואות" אמר.
הייתי ילד, וזה היה נשמע לי משפט נורא מיוחד, והוא הדהד בי זמן רב.
ניצוץ מהעולם של המבוגרים, עולם של אידאות ועקרונות מופשטים, עולם של לא-בהמות.
בפעם הבאה שעברתי ליד המדף ההוא הרגשתי גאוה על הבנאדמיות שלי, על שאני רואה משהו ונשאר רגוע, לא טורף.
זה היה נעים, זו היתה תחושה שלא הכרתי.
כשגדלתי קצת עשיתי כמו נדר בעצמי, שלעולם לא אוכל לבבות דקל. חשבתי שזה משהו שיתן לי כח.
פינה של כח רוחני סודי בתוכי,
מין סופרפאואר כמו של גבורי על.
עולם הדמיון והאגדה של ילדותי גם עיצב לכח הזה מראה מוחשי.
זה היה כדור בדולח קטן וזוהר, שנע כמו ירח סביב ראשי.
מה אוֹמַר לכם, השטות הזו נשארה איתי, עד היום.
לא שיוצא לנו הרבה להפגש, אני והלבבות, אני לא מאלה שמשוטטים בסופֶרים, אני טיפוס של לחם חלב עגבניה והביתה.
אבל כשזה קורה, זו חויה.
אני מביט לרגע בצנצנות, ומיד מתנוצץ הכדור סביב ראשי משמיע במסלולו אוושה חרישית של פיצפוצים קריסטליים, צליל הלקוח היישר מפסקול של סרטי מד"ב.
ואני מדמיין שאני צובר כח נפשי,
וזה עובד.
כי מהו כח נפשי אם לא דמיון,
מה זה אריה אם לא חתול שמדמיין שהוא מלך.
ואני מתמלא,
ומתמלא.
ופונה אל הקופה בהליכה מתנדנדת מעט, בחזה מתוח ועין חולמת וזורחת.
"הלב שלי אינו לב של עץ המשומר במי מלח, הלב שלי עשוי מדם ואש ואנרגיה"
אני....
טוב, די עם הפאתוס והשטויות בואו תשמעו מה קרה במסיבת טובישבט בשבוע שעבר.
***
התארחנו אצל משפחה אחת שניסתה להדהים אותנו ביחודיות שלה, עם הפירות הכי אקזוטיים והמאכלים הכי מופרכים (מרק בוטנים אכלתם פעם?), זה אחר זה הוגשו לשולחן יצירות קולינריות תוך כדי שהם בוחנים את הבעת פנינו, הנתעלף אם לאו...
כשטעמתי מסלט מוזר אחד שהיה צבעוני מאד אבל תפל עד מוות, שאלתי את המארחת למרכיביו.
היו בו הרבה מרכיבים שאת חלקם לא שמעתי מעולם (עירית, זרעי צ'יה, גזר כחול...)
וכפי שאתם בודאי כבר מנחשים היא אומרת לי פתאום
"אה, והקוביות האלה זה לבבות דקל"
דממה
חשבתי על אבא שלי, שכבר לא ראיתי המון זמן.
חשבתי על אגדות שמתנפצות.
ורציתי קצת לכעוס, וקצת לצחוק.
ואולי אפילו דמעת ילדות מטופשת החלה להצטבר בזוית עין.
תמונה תנכית עגומה עלתה בי, שמשון מתעורר מבוהל גזור מחלפות, ושריריו אינם נשמעים לו.
אבל אחר כך אמרתי
"רק בהמות מתרגזות כשלוקחים להם משהו מתחת לחוטם"!
אתה שומע אבא, אני היום אבא בעצמי וממציא משפטים יפים משלי.
החולשה שאחזה בי לרגע, התפוגגה, ותחתיה הזדחלה תחושת עוצמה מחודשת.
והרגשתי גיבור-על אמיתי כשבקשתי עוד מהסלט.
ועם הטעם התפל של הלבבות למדתי לגבור על אמונות תפלות,
להיות אדם,
אדם שמעמיד את השכל בקדמת התודעה.
אבל בלילה
בלילה בכיתי.
כי עולם האגדות והסנטימנטים חזק מכל.
