תודה על ההערה
אני חושבת, וכבר מזמן חשבתי להעלות את הנושא הזה לדיון בקהילה, ששירים קצת איבדו את טעם הביטוי שלהם והפכו להיות כלי להעברת מסרים, אמנם זה דבר מדהים, אבל אני חושבת שקודם כל שיר הוא ביטוי, רגש, אמירה כזה שלא מוביל לשום מסקנה או פתרון, גם אם בחיי היומיום אני בוחרת לחזק את עצמי באמירות של אמונה ותקווה ואוהבת לראות את הצד הטוב יש משהו ביכולת הזו להביא את הרגשות העמוקים ולחרוט אותם בלי חתירה למקום מסויים או מתבקש, גם אם הוא נעים יותר.
וזה תובנה שהגעתי אליה גם לגבי החיים בעצמם, ארועים מסעירים שולחים אותנו לדפוסים שיעזרו לנו לשרוד בהם, גם אמירות של תקווה, לפעמים, הם הצורך הזה בהישרדות, חוסר היכולת לחיות בהוויה שהיא לא אנושית ומאיימת, אבל המסוגלות בכל זאת להיות, להסתכל לפחד בעניים, לחוש אותו כי הוא בכל מקרה קיים, לתת לו מקום כי הוא ממילא שם, חי ובועט. עד כמה שזה כואב, זה יכולת מנחמת ומרפאת.
ותאמת, לפעמים זה אפילו מעצבן אותי שכל ספר (בעיקר בציבור שלנו, שאמון על מוסר וערכים), חייב להביא מסר בומבסטי, כל שיר צריך לתת כלים, אמונה או חיזוק.
בכל אופן, תודה על השיתוף.