הנושאים החמים
הנושאים החמים
השעה עשר לפנות בוקר, רחובות העיר העתיקה בבני ברק מנומנמים, תריסי החנויות עודם מוגפים, אי שם ואי פה נראה פרח חסידים אץ רץ ואלונטית תלויה לו על שכמו.
איש עייף מגרד שאריות שומשום מן המדרכה שסביב מאפה הצבי, קולות תפילה מהוסים עולים ובוקעים מאיצקוביץ.
את תשומת ליבי תפס חסיד גור עליז שצעד מעדנות אוחז בידה של בתו המסורקת למשעי, אל הגן. טיש חאלעט מבריק מכסה את גופו ואבנט קשור לו בטבורו, ניחוח קפה של פארטוגס נודף סביבו, צועד בצעדים אדנותיים, משל כל הרחוב של אביו.
לא נדרשתי להתאמץ או להטות אוזן בכדי לשמוע אותו מפזם באוזני הילדה הקטנה במקצב של מארש פולני, שיר שזרק אותי 30 שנה לאחור.
במבטא השמור לו ולבני עדתו הוא שורר את השיר האלמותי, לא הוא יהיה זה שמנתק את השושלת ויחסוך מבתו את המורשת שעוברת מדור לדור.
עוד לפני שנים סביב מדורת לג בעומר בחיידר הם שוררו את השיר בעוז. הרוח לא יכלה לה לאש הגדולה, וגם כי החלו לנשב רוחות זרות ונחשולי מים איימו לכבות את הלהבה, עמדו פרחי החסידות וקולם זימר עריצים. בקול חזק הם שוררו את השיר שכעת הוא טורח ומנחיל לדור הבא למען לא תשכח מפי זרעו.
וכך, בלחן המסורתי ובמקצב המדובר, הוא הלך ברחוב וזימר לבתו ברגשה, "לא- לא- לא ניתן! לכבאי – השמן!"
וממשיך חזור וחרוז "לא- לא- לא ניתן! לכבאי – השמן!".
זקנים שבאותו הדור היו אומרים, שלא עמד משם עד שראה את כל הגולה בוערת כמדורת לג בעומר, והרואה אמר בני – ברקאי!
איש עייף מגרד שאריות שומשום מן המדרכה שסביב מאפה הצבי, קולות תפילה מהוסים עולים ובוקעים מאיצקוביץ.
את תשומת ליבי תפס חסיד גור עליז שצעד מעדנות אוחז בידה של בתו המסורקת למשעי, אל הגן. טיש חאלעט מבריק מכסה את גופו ואבנט קשור לו בטבורו, ניחוח קפה של פארטוגס נודף סביבו, צועד בצעדים אדנותיים, משל כל הרחוב של אביו.
לא נדרשתי להתאמץ או להטות אוזן בכדי לשמוע אותו מפזם באוזני הילדה הקטנה במקצב של מארש פולני, שיר שזרק אותי 30 שנה לאחור.
במבטא השמור לו ולבני עדתו הוא שורר את השיר האלמותי, לא הוא יהיה זה שמנתק את השושלת ויחסוך מבתו את המורשת שעוברת מדור לדור.
עוד לפני שנים סביב מדורת לג בעומר בחיידר הם שוררו את השיר בעוז. הרוח לא יכלה לה לאש הגדולה, וגם כי החלו לנשב רוחות זרות ונחשולי מים איימו לכבות את הלהבה, עמדו פרחי החסידות וקולם זימר עריצים. בקול חזק הם שוררו את השיר שכעת הוא טורח ומנחיל לדור הבא למען לא תשכח מפי זרעו.
וכך, בלחן המסורתי ובמקצב המדובר, הוא הלך ברחוב וזימר לבתו ברגשה, "לא- לא- לא ניתן! לכבאי – השמן!"
וממשיך חזור וחרוז "לא- לא- לא ניתן! לכבאי – השמן!".
זקנים שבאותו הדור היו אומרים, שלא עמד משם עד שראה את כל הגולה בוערת כמדורת לג בעומר, והרואה אמר בני – ברקאי!
