הנושאים החמים
הנושאים החמים
כתבתי מעין קינה.
נא ואנא לא להעתיק מכאן בשום פנים ואופן.
ראיתיך ארץ יפה – גולה. אבניך – מתגוללות בראש כל חוצות. הריך המתנשאים לגבהי שמים – משתברים-משתפלים בחשאי. מאזינים אל מוסדות ארץ, בתמיהה: למה יזדעזעון?
ראיתיך, חמדה טובה – ואת שחרחורת. שועלים הילכו בך. פיסות אדמתך בוערות-לוהטות באש זרה. שמיך ממעל – אפופי ערפילים.
צפיתי בך, ציון – דרכַיִך אבלות. כל שערַיִך שוממים. במסתרים נאנחים כוהניך. הטיתי אוזן לשוועה שעלתה מדממתך התמידית. חשתי ביגונך הנוקב תהומות עמוקים. ואַתְּ מר לך.
מה זאת היה לך – יקרה, אשר אבניך ברזל – להתפורר בינות לנקיקי סלעים? נחלת אבות, איתנה כצור – איה חוזקך הקדום?
* * *
כיסופי-געגועים לפתו נפשי. הניסו צעדי אל מחוזותיך. לתור את שאהבה נפשי.
ותקדמני עלטה – כי הוצפו פניך מים עכורים: סרחו שומריך ממעמדם. נפשם עדיין פתלתלה ועיקשת, נאבקת לטעון כי נתונה אַתְּ במחלצות תפארתך. והיאך לא חשו במבטך שנחשך בעגמומיות והוסת בכלימה. כיצד יעלה כה על דל שפתותי יוצאי-חלציך.
ותחרד נפשי. בימים קדומים מהדהדות היו תחינותייך באלפי בנות-קול, ועתה כמעט שקְטו וכבו. אש-קדושה בערה בך, והנה הועם אורה, נסתרה בערתה.
זעקה גדולה כבשה עצמה בתוכי: איכה שכחו בניך אהוביך, כי עוד מחלה אַתְּ פניהם בתחנוניך. והלוא עוד הומים הדי-לבבך בכל נפש ערה. איך לא הבחינו ברוח כנפי-חמלתך, הסוככת גם עליהם, אף כי מראים לך פני זרים.
ובמר לבי, נטפה דמעתי, אל נאד דמעותַיִך.
* * *
אל נא תבכי ארץ אהובה. עוד זכר-נעוריך על בתרי-לב אוהביך.
נחֲמי, כי קרב יום, בו יסור הלוט מעל הדָרֵך. וישובו בניך מכל קצוות, להיאחז בשולי אדרותַיִך. וידביקו רגליהם באדמתך, ואַתְּ תשטפי אותם באבק-דרכַיִך.
מחי דמעה, ארץ הצבי. כי עוד יורחבו גבולותיך, ותהיי משכן בטח לבניך.
אל תפחדי. זוכרך מלכך. עוד יבנך ונבנית ביופייך והדָרֵך.
נא ואנא לא להעתיק מכאן בשום פנים ואופן.
"לבכות ענותך – אני תנים.
ועת אחלום שיבת שבותך – אני כינור לשיריך"
(מקינת "ציון הלוא תשאלי" – לרבינו יהודה הלוי)
ועת אחלום שיבת שבותך – אני כינור לשיריך"
(מקינת "ציון הלוא תשאלי" – לרבינו יהודה הלוי)
ראיתיך ארץ יפה – גולה. אבניך – מתגוללות בראש כל חוצות. הריך המתנשאים לגבהי שמים – משתברים-משתפלים בחשאי. מאזינים אל מוסדות ארץ, בתמיהה: למה יזדעזעון?
ראיתיך, חמדה טובה – ואת שחרחורת. שועלים הילכו בך. פיסות אדמתך בוערות-לוהטות באש זרה. שמיך ממעל – אפופי ערפילים.
צפיתי בך, ציון – דרכַיִך אבלות. כל שערַיִך שוממים. במסתרים נאנחים כוהניך. הטיתי אוזן לשוועה שעלתה מדממתך התמידית. חשתי ביגונך הנוקב תהומות עמוקים. ואַתְּ מר לך.
מה זאת היה לך – יקרה, אשר אבניך ברזל – להתפורר בינות לנקיקי סלעים? נחלת אבות, איתנה כצור – איה חוזקך הקדום?
* * *
כיסופי-געגועים לפתו נפשי. הניסו צעדי אל מחוזותיך. לתור את שאהבה נפשי.
ותקדמני עלטה – כי הוצפו פניך מים עכורים: סרחו שומריך ממעמדם. נפשם עדיין פתלתלה ועיקשת, נאבקת לטעון כי נתונה אַתְּ במחלצות תפארתך. והיאך לא חשו במבטך שנחשך בעגמומיות והוסת בכלימה. כיצד יעלה כה על דל שפתותי יוצאי-חלציך.
ותחרד נפשי. בימים קדומים מהדהדות היו תחינותייך באלפי בנות-קול, ועתה כמעט שקְטו וכבו. אש-קדושה בערה בך, והנה הועם אורה, נסתרה בערתה.
זעקה גדולה כבשה עצמה בתוכי: איכה שכחו בניך אהוביך, כי עוד מחלה אַתְּ פניהם בתחנוניך. והלוא עוד הומים הדי-לבבך בכל נפש ערה. איך לא הבחינו ברוח כנפי-חמלתך, הסוככת גם עליהם, אף כי מראים לך פני זרים.
ובמר לבי, נטפה דמעתי, אל נאד דמעותַיִך.
* * *
אל נא תבכי ארץ אהובה. עוד זכר-נעוריך על בתרי-לב אוהביך.
נחֲמי, כי קרב יום, בו יסור הלוט מעל הדָרֵך. וישובו בניך מכל קצוות, להיאחז בשולי אדרותַיִך. וידביקו רגליהם באדמתך, ואַתְּ תשטפי אותם באבק-דרכַיִך.
מחי דמעה, ארץ הצבי. כי עוד יורחבו גבולותיך, ותהיי משכן בטח לבניך.
אל תפחדי. זוכרך מלכך. עוד יבנך ונבנית ביופייך והדָרֵך.
