הנושאים החמים
הנושאים החמים
עוד מעט הוא יבוא.
היא ישבה על כיסאה המתנדנד בתנוחת המתנה, אבל לא ציפתה לבואו.
עוד מעט הוא יבוא, אבל במקום להביט בשעון הקיר המתקתק ברעש, היא נעצה את עיניה בוורידים הבולטים בין הקמטים שעל ידיה.
עוד מעט הוא יבוא, הנכד שלה, כמו בכל יום שלישי. לא מפסיד אף שבוע בתורנות שלו. עוד מעט הוא יבוא – ובמקום להביט אליה, עיניו יהיו במסך כל הזמן. ובמקום לדבר אליה – פיו ידובב נמרצות לפומית.
אי אפשר להאשים אותו, את הנכד העסוק שלה. בגילו הצעיר הוא כבר חובק עסקים, והיא אמורה להיות גאה בו. אבל איכשהו היא מעדיפה את הנכדה הנחשלת שלה, שכבר שנתיים לא מוצאת עבודה – אבל לפחות מספרת לה על זה. בוכה, מתלוננת – אבל משתפת. ממלאת את תפקידה נאמנה בתורנות.
עוד מעט הוא יבוא – וידיה שעל ידיות הכיסא רעדו פתאום. התרוממו לאִטן, כאילו רצון משלהן ננסך בהן. הן התרוממו, כאילו רוח אחזה בהן, והחלו לרפרף באוויר בעוצמה שכבר שנים לא הייתה בה. והגוף התרומם בעקבותיהן, ניתק מהכיסא אט-אט, כאילו רפה כוח הכבידה בעולם.
עוד מעט הוא יבוא – והוא לא יראה אותה על כיסא הנדנדה כמו תמיד. אם בכלל יעיף מבט לעברו.
נעוריה נשכחים זרמו בוורידיה הבולטים פתאום. היא ריחפה ברחבי הבית, סמוך לתקרה, מצאה את עצמה כמעט מתנגשת בחלון. פתחה אותו בתנועת יד רועדת, וחלפה בעדו. כמה טוב שאין סורגים, כמו שניסו ילדיה לשכנע אותו לעשות. מי יגנוב מאישה זקנה שאין לה כלום – מלבד ידיים שמצליחות לעופף פתאום.
העיר נפרשה תחתיה. כמה זמן כבר לא יצאה אליה? אפילו חדוות הקניות נלקחה ממנה, חולקה בתורנות בין צאצאיה. הרוח נשבה במטפחתה המהודקת, משחררת אותה קלות. הידיים רפרפו בקלות ענוגה, כאילו היא מנצחת על מקהלת הרוח. כמה אוויר אפשר לשאוף, והיא לא ידעה זאת בכל תשעים ושלוש שנותיה.
הורידה שוב מבטה כלפי מטה, אל העיר. ואז זיהתה אותו – את המפעל של הנכד שלה. השפילה עוף, מסוקרנת פתאום. מעולם לא ביקרה במפעל שלו. וודאי שלא ממעוף הציפור.
ראתה את ההמון המתרוצץ בדקדקנות, ראתה את ערמות הארגזים נושאי חומרי הגלם, הציצה בעד אחד החלונות, נבהלה ממכונות הענק. ואז – אז ראתה אותו עצמו.
עומד בפתח המשרד שלו, הטלפון צמוד לאוזנו, שני אנשים מדברים מולו בלהט. אוזניה, שכבר כמה שנים כיבו מפניה כמעט את כל רעשי העולם, התחדדו לפתע. והיא שמעה אותו אומר, בתקיפות מנהלית, "לא! אני לא יכול להתעכב אפילו רגע. סבתא שלי מחכה לי."
האנשים מולו ניסו להתווכח בתנועות ידיים, אבל הוא נופף אותם בתנועות משלו. "אם תצטרכו – תשיגו אותי פה." והצביע על המכשיר שבין כתפו לאוזנו.
הרוח סביבה הפכה חמה פתאום. החום זלג אל תוך לבה. היא שוב המריאה, שוב נפנפה בידיה בחוזקה, מהר, מהר, ציוותה על ידיה. לשוב הביתה. עכשיו. לפני שהוא יבוא.
והוא בא.
והטלפון היה אִתו.
אבל הוא היה גם אִתה.
והיא – לראשונה – הייתה אִתו. הוא אמנם בא בשבילה – אבל היא יכולה להיות גם בשבילו.
וכשעיניו התרוצצו במחווה המוכרת אל המסך, היא הניחה פתאום את ידה הוורידית על ידו השרירית, והסיטה את המכשיר אל קצה מרוחק בשולחן.
"נדבר קצת," היא פסקה. אין ספק שאת הקול התקיף הוא ירש ממנה.
והם דיברו. קצת. והביטו. הרבה. הוא ראה אותה. והיא – ראתה אותו. מקרוב, לא במבט על, אבל עם הרושם שלו.
והוא הלך בסוף. שב לחייו ולעסקיו ולמכשיריו.
והיא הביטה אחריו בחיוך מלא-לב, ושוב התרוממו ידיה ממסעדי הכיסא המתנדנד, ושוב התרומם גופה אחריהן.
והיא הלכה בסוף. מבטה רחב מאשר היה אי-פעם.
וגופה נותר מאחור.
היא ישבה על כיסאה המתנדנד בתנוחת המתנה, אבל לא ציפתה לבואו.
עוד מעט הוא יבוא, אבל במקום להביט בשעון הקיר המתקתק ברעש, היא נעצה את עיניה בוורידים הבולטים בין הקמטים שעל ידיה.
עוד מעט הוא יבוא, הנכד שלה, כמו בכל יום שלישי. לא מפסיד אף שבוע בתורנות שלו. עוד מעט הוא יבוא – ובמקום להביט אליה, עיניו יהיו במסך כל הזמן. ובמקום לדבר אליה – פיו ידובב נמרצות לפומית.
אי אפשר להאשים אותו, את הנכד העסוק שלה. בגילו הצעיר הוא כבר חובק עסקים, והיא אמורה להיות גאה בו. אבל איכשהו היא מעדיפה את הנכדה הנחשלת שלה, שכבר שנתיים לא מוצאת עבודה – אבל לפחות מספרת לה על זה. בוכה, מתלוננת – אבל משתפת. ממלאת את תפקידה נאמנה בתורנות.
עוד מעט הוא יבוא – וידיה שעל ידיות הכיסא רעדו פתאום. התרוממו לאִטן, כאילו רצון משלהן ננסך בהן. הן התרוממו, כאילו רוח אחזה בהן, והחלו לרפרף באוויר בעוצמה שכבר שנים לא הייתה בה. והגוף התרומם בעקבותיהן, ניתק מהכיסא אט-אט, כאילו רפה כוח הכבידה בעולם.
עוד מעט הוא יבוא – והוא לא יראה אותה על כיסא הנדנדה כמו תמיד. אם בכלל יעיף מבט לעברו.
נעוריה נשכחים זרמו בוורידיה הבולטים פתאום. היא ריחפה ברחבי הבית, סמוך לתקרה, מצאה את עצמה כמעט מתנגשת בחלון. פתחה אותו בתנועת יד רועדת, וחלפה בעדו. כמה טוב שאין סורגים, כמו שניסו ילדיה לשכנע אותו לעשות. מי יגנוב מאישה זקנה שאין לה כלום – מלבד ידיים שמצליחות לעופף פתאום.
העיר נפרשה תחתיה. כמה זמן כבר לא יצאה אליה? אפילו חדוות הקניות נלקחה ממנה, חולקה בתורנות בין צאצאיה. הרוח נשבה במטפחתה המהודקת, משחררת אותה קלות. הידיים רפרפו בקלות ענוגה, כאילו היא מנצחת על מקהלת הרוח. כמה אוויר אפשר לשאוף, והיא לא ידעה זאת בכל תשעים ושלוש שנותיה.
הורידה שוב מבטה כלפי מטה, אל העיר. ואז זיהתה אותו – את המפעל של הנכד שלה. השפילה עוף, מסוקרנת פתאום. מעולם לא ביקרה במפעל שלו. וודאי שלא ממעוף הציפור.
ראתה את ההמון המתרוצץ בדקדקנות, ראתה את ערמות הארגזים נושאי חומרי הגלם, הציצה בעד אחד החלונות, נבהלה ממכונות הענק. ואז – אז ראתה אותו עצמו.
עומד בפתח המשרד שלו, הטלפון צמוד לאוזנו, שני אנשים מדברים מולו בלהט. אוזניה, שכבר כמה שנים כיבו מפניה כמעט את כל רעשי העולם, התחדדו לפתע. והיא שמעה אותו אומר, בתקיפות מנהלית, "לא! אני לא יכול להתעכב אפילו רגע. סבתא שלי מחכה לי."
האנשים מולו ניסו להתווכח בתנועות ידיים, אבל הוא נופף אותם בתנועות משלו. "אם תצטרכו – תשיגו אותי פה." והצביע על המכשיר שבין כתפו לאוזנו.
הרוח סביבה הפכה חמה פתאום. החום זלג אל תוך לבה. היא שוב המריאה, שוב נפנפה בידיה בחוזקה, מהר, מהר, ציוותה על ידיה. לשוב הביתה. עכשיו. לפני שהוא יבוא.
והוא בא.
והטלפון היה אִתו.
אבל הוא היה גם אִתה.
והיא – לראשונה – הייתה אִתו. הוא אמנם בא בשבילה – אבל היא יכולה להיות גם בשבילו.
וכשעיניו התרוצצו במחווה המוכרת אל המסך, היא הניחה פתאום את ידה הוורידית על ידו השרירית, והסיטה את המכשיר אל קצה מרוחק בשולחן.
"נדבר קצת," היא פסקה. אין ספק שאת הקול התקיף הוא ירש ממנה.
והם דיברו. קצת. והביטו. הרבה. הוא ראה אותה. והיא – ראתה אותו. מקרוב, לא במבט על, אבל עם הרושם שלו.
והוא הלך בסוף. שב לחייו ולעסקיו ולמכשיריו.
והיא הביטה אחריו בחיוך מלא-לב, ושוב התרוממו ידיה ממסעדי הכיסא המתנדנד, ושוב התרומם גופה אחריהן.
והיא הלכה בסוף. מבטה רחב מאשר היה אי-פעם.
וגופה נותר מאחור.
גילוי נאות: הרעיון הסיפור הוא של הבת שלי (בת 13.5). היא ניסחה תקציר קצת שונה לסיפור, ואני הרשיתי לעצמי "לגנוב" לה את הרעיון ולנסח אותו במילים שלי...)
מאחלת לעצמי להשתמש בה בעז"ה.
