הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
ישבתי על הכורסה החדשה, נשענתי אחורה בנחת, הפעלתי את התכנית השלישית של המסאז' וחשתי את המנועים הקטנים עושים לי טוב בגב.
יש, יש אלוקים.
אחחח, הגב שלי הלך וקיבל חיים חדשים לגמרי. האושר התחיל לטפטף מגבי המעוסה לתוך גופי, ואז, הופיע על המרקע המפגש ההיסטורי בין נשיא ארצות הברית דונלד טרמאפ, והבחור השמן מצפון קוריאה.
מפגש בין אישים שמנים, לוזרים, מיותרים. אישים שעשו כל כך קצת לעומתי, ועדיין:
הם מנהיגים נערצים, אני רק מוסא.
המנהיגים לחצו ידיים, ונכנסו בזה אחר זה אל הבית הלבן, בעוד מלחכי פנכתם מביטים בהם בכבוד ובהערצה.
הדיקטטור השמן יצא מהרכב השחור, וקוריאני רזה סגר מאחוריו את הדלת במהירות, בנכבדות.
באותו רגע, צביטת הקנאה שרפה את ליבי:
גם אני רוצה אחד כזה לצידי. כן, גם לי מגיע.
התקשרתי מייד למוישה, העסקן המיוזע ההוא שסוחב שולחנות ומארגן שבע ברכות ליתומים.
מוישה, התחננתי, תעזור לי פה. אני זקוק למשרת אישי, ואני מוכן גם לשלם.
נתחיל מחר?
הוא פרץ בצחוק, אתה מצחיק, מוסא, אמר, וניתק.
מצחיק?
אני?
ממש ממש לא.
התקשרתי ל144, ביקשתי סוכנות להשכרת משרתים אישיים. הסברתי בדיוק מהן דרישותיי, והבהרתי לה שמשרת אישי שלא יוכל לזכור איזה צבע של מברשת שיניים שייכת לאיזה יום בשבוע - שלא יעיז להציג את עצמו כראוי לשרת.
הגברת שם, אוכלת חינם מאין כמוה, פרצה בצחוק נוראי, וצחקה וצחקה כמו משוגעת עד שניתקתי לה בזעם.
אם רק היה לי משרת אישי, הייתי כבר שולח אותו לתבוע להם את הצורה.
אני חייב משרת אישי!
קמתי אט אט מהכורסה, צעדתי מעדנות למטבח, לנשנש משהו.
מסעודה שלי שכחה לכבות את התנור, הלך הסלמון.
קצת יותר מידי חרוך.
אני לא יכול לשאת יותר את העונש של חיי איש פשוט, אני זקוק למשרת אישי.
משרת כזה, שידאג להוציא את הסלמון בזמן, לצחצח לי את הנעליים, להכין לי קפה, לטפח לי את האגו, להגיש לי בכריעה את מברשת השיניים הנכונה, על מגש של זהב עם פרחים קטנים מכסף בצדדים. אחד כזה כנוע, מקופל ב 90 מעלות, עם חיוך תמידי:
כן, אדוני הנכבד, בבקשה.
חזרתי בצעד עצוב אל הכורסה, הפעלה את המסאז' בתכנית הראשונה, וגלים גלים של רטט חלפון בגבי. ווש, ווש. דווווש.
הבחור השמן מצפון קוריאה כבר הספיק להיעמד לצד הפודיום, ולנאום נאום מטופש באינטונאציה מזעזעת של רודנים שמנים.
ניסיתי שוב להתקשר למוישה, אני ממש זקוק למשרת אישי, למה רק לשמן מקוריאה מגיע? גם אני רוצה שיהיה לפחות מישהו אחד שיביט בי במבט הערצה כנה ואמיתית.
מוישה השתתק, ושאל בקול שונה לגמרי:
שאני אבין, אתה באמת מחפש מישהו שפשוט יתלווה אליך לאורך כל היום, ויסייע לך בפעולות יומיומיות פשוטות שאתה מתעצל לעשות לבד?
שתקתי בהנאה. אח, היטיבת להבין, מוישה! אני רוצה רק אותך. מצידי אתה יכול להתחיל לעבוד אצלי כבר היום, נגיד עוד חצי שעה.
עכשיו היה תורו לשתוק, ואחרי רגעים ארוכים של שקט, הוא סינן בקול שונה לגמרי:
מוסא, אם אתה רוצה להיות דיקטטור, לך תהיה דיקטטור, אבל תעזוב אותי בשקט.
אני?
דיקטטור?
אני, מוסא הצדיק שמסייע ליתומים וכל המסכנים?
אני - דיקטטור?
המילים של מוישה שוטטו בתוכי, טלטלו אותי לגמרי.
חשתי את הכעס המוכר והישן מתפתח, מתפתח, ו..
באאאם.
בבת אחת, התפוצצתי.
צרחתי בקולי קולות, ציוותי על משרתי לגשת למוישה, לסגור איתו חשבון, לתת לו טיפול עשרת אלפים, שבעת אלפים, כל מה שצריך. רק שיפסיק להעליב אותי בבוטות ובזלזול כזה.
השמן מקוריאה מעולם לא ספג השפלות כאלו, רק עליי, מוסא מעכו, מעיזים ככה לדרוך.
צעקתי וצעקתי, נאמתי בפאתוס. גמרתי את הנאום, ואז נזכרתי שעדיין אין לי משרת אישי, ובעצם דיברתי לעצמי.
הזעם ניפח אותי, רעד בתוכי.
אוי, כמה שאני מקנא בשמן מצפון קוריאה. כמה.
יש לו עם שלם של משרתים אישיים.
עם שלם!
אני לעומתו זקוק רק לאיש אחד. עדיף רזה ונמוך, אבל בלי כינים ועם אוזניים שעובדות.
הייתי הולך להחליף את ההוא מקוריאה, אבל הוא שמן וקשה להזיז אותו, וחוץ מזה, עם דיקטטורים לא מתעסקים, ברור.
אני צריך להיות דיקטטור לבדי, להקים לבדי את ממלכתי.
בעצם, הכי טוב שאהיה דיקטטור פה, בישראל, הכי קרוב לבית.
אגיש מועמדות לראשות העיר, נתחיל בזה.
רק כך, אגיע אל היעד.
שלכם, מוסא, מועמד לראשות העיר עכו.
יש, יש אלוקים.
אחחח, הגב שלי הלך וקיבל חיים חדשים לגמרי. האושר התחיל לטפטף מגבי המעוסה לתוך גופי, ואז, הופיע על המרקע המפגש ההיסטורי בין נשיא ארצות הברית דונלד טרמאפ, והבחור השמן מצפון קוריאה.
מפגש בין אישים שמנים, לוזרים, מיותרים. אישים שעשו כל כך קצת לעומתי, ועדיין:
הם מנהיגים נערצים, אני רק מוסא.
המנהיגים לחצו ידיים, ונכנסו בזה אחר זה אל הבית הלבן, בעוד מלחכי פנכתם מביטים בהם בכבוד ובהערצה.
הדיקטטור השמן יצא מהרכב השחור, וקוריאני רזה סגר מאחוריו את הדלת במהירות, בנכבדות.
באותו רגע, צביטת הקנאה שרפה את ליבי:
גם אני רוצה אחד כזה לצידי. כן, גם לי מגיע.
התקשרתי מייד למוישה, העסקן המיוזע ההוא שסוחב שולחנות ומארגן שבע ברכות ליתומים.
מוישה, התחננתי, תעזור לי פה. אני זקוק למשרת אישי, ואני מוכן גם לשלם.
נתחיל מחר?
הוא פרץ בצחוק, אתה מצחיק, מוסא, אמר, וניתק.
מצחיק?
אני?
ממש ממש לא.
התקשרתי ל144, ביקשתי סוכנות להשכרת משרתים אישיים. הסברתי בדיוק מהן דרישותיי, והבהרתי לה שמשרת אישי שלא יוכל לזכור איזה צבע של מברשת שיניים שייכת לאיזה יום בשבוע - שלא יעיז להציג את עצמו כראוי לשרת.
הגברת שם, אוכלת חינם מאין כמוה, פרצה בצחוק נוראי, וצחקה וצחקה כמו משוגעת עד שניתקתי לה בזעם.
אם רק היה לי משרת אישי, הייתי כבר שולח אותו לתבוע להם את הצורה.
אני חייב משרת אישי!
קמתי אט אט מהכורסה, צעדתי מעדנות למטבח, לנשנש משהו.
מסעודה שלי שכחה לכבות את התנור, הלך הסלמון.
קצת יותר מידי חרוך.
אני לא יכול לשאת יותר את העונש של חיי איש פשוט, אני זקוק למשרת אישי.
משרת כזה, שידאג להוציא את הסלמון בזמן, לצחצח לי את הנעליים, להכין לי קפה, לטפח לי את האגו, להגיש לי בכריעה את מברשת השיניים הנכונה, על מגש של זהב עם פרחים קטנים מכסף בצדדים. אחד כזה כנוע, מקופל ב 90 מעלות, עם חיוך תמידי:
כן, אדוני הנכבד, בבקשה.
חזרתי בצעד עצוב אל הכורסה, הפעלה את המסאז' בתכנית הראשונה, וגלים גלים של רטט חלפון בגבי. ווש, ווש. דווווש.
הבחור השמן מצפון קוריאה כבר הספיק להיעמד לצד הפודיום, ולנאום נאום מטופש באינטונאציה מזעזעת של רודנים שמנים.
ניסיתי שוב להתקשר למוישה, אני ממש זקוק למשרת אישי, למה רק לשמן מקוריאה מגיע? גם אני רוצה שיהיה לפחות מישהו אחד שיביט בי במבט הערצה כנה ואמיתית.
מוישה השתתק, ושאל בקול שונה לגמרי:
שאני אבין, אתה באמת מחפש מישהו שפשוט יתלווה אליך לאורך כל היום, ויסייע לך בפעולות יומיומיות פשוטות שאתה מתעצל לעשות לבד?
שתקתי בהנאה. אח, היטיבת להבין, מוישה! אני רוצה רק אותך. מצידי אתה יכול להתחיל לעבוד אצלי כבר היום, נגיד עוד חצי שעה.
עכשיו היה תורו לשתוק, ואחרי רגעים ארוכים של שקט, הוא סינן בקול שונה לגמרי:
מוסא, אם אתה רוצה להיות דיקטטור, לך תהיה דיקטטור, אבל תעזוב אותי בשקט.
אני?
דיקטטור?
אני, מוסא הצדיק שמסייע ליתומים וכל המסכנים?
אני - דיקטטור?
המילים של מוישה שוטטו בתוכי, טלטלו אותי לגמרי.
חשתי את הכעס המוכר והישן מתפתח, מתפתח, ו..
באאאם.
בבת אחת, התפוצצתי.
צרחתי בקולי קולות, ציוותי על משרתי לגשת למוישה, לסגור איתו חשבון, לתת לו טיפול עשרת אלפים, שבעת אלפים, כל מה שצריך. רק שיפסיק להעליב אותי בבוטות ובזלזול כזה.
השמן מקוריאה מעולם לא ספג השפלות כאלו, רק עליי, מוסא מעכו, מעיזים ככה לדרוך.
צעקתי וצעקתי, נאמתי בפאתוס. גמרתי את הנאום, ואז נזכרתי שעדיין אין לי משרת אישי, ובעצם דיברתי לעצמי.
הזעם ניפח אותי, רעד בתוכי.
אוי, כמה שאני מקנא בשמן מצפון קוריאה. כמה.
יש לו עם שלם של משרתים אישיים.
עם שלם!
אני לעומתו זקוק רק לאיש אחד. עדיף רזה ונמוך, אבל בלי כינים ועם אוזניים שעובדות.
הייתי הולך להחליף את ההוא מקוריאה, אבל הוא שמן וקשה להזיז אותו, וחוץ מזה, עם דיקטטורים לא מתעסקים, ברור.
אני צריך להיות דיקטטור לבדי, להקים לבדי את ממלכתי.
בעצם, הכי טוב שאהיה דיקטטור פה, בישראל, הכי קרוב לבית.
אגיש מועמדות לראשות העיר, נתחיל בזה.
רק כך, אגיע אל היעד.
שלכם, מוסא, מועמד לראשות העיר עכו.
