ככה אנחנו נראים במראה הרוחנית שלנו... מיוחד לראש חודש אלול!!!

[lambrski]

"מיששתי את כל איברי ומצאתי אותם בעלי מומין. מכף רגלי ועד ראשי אין בי מתום. בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך, כי באלה האיברים והחושים שחננתני בהם, ובכח החיים שהשפעת עליהם תמיד - בהם נשתמשתי לעשות הרע בעיניך ולעבור על רצונך!" (מתוך תפילה זכה)

 

[lambrski]

"מיששתי את כל איברי ומצאתי אותם בעלי מומין. מכף רגלי ועד ראשי אין בי מתום. בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך, כי באלה האיברים והחושים שחננתני בהם, ובכח החיים שהשפעת עליהם תמיד - בהם נשתמשתי לעשות הרע בעיניך ולעבור על רצונך!" (מתוך תפילה זכה)

בתפילה זכה, הנאמרת בערב יום הכיפורים – אנו אומרים בדמע:
"מיששתי את כל איברי ומצאתי אותם בעלי מומין. מכף רגלי ועד ראשי אין בי מתום. בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך, כי באלה האיברים והחושים שחננתני בהם, ובכח החיים שהשפעת עליהם תמיד - בהם נשתמשתי לעשות הרע בעיניך ולעבור על רצונך!".
אילו יביט אי מי מאתנו במראה, סביר להניח שהוא יראה לנגד עיניו אדם בריא ושלם, נאה ומטופח, לבוש היטב, אולי אפילו מעונב. כל אחד באשר הוא.
אולם אילו היה אותו אדם מביט במראה רוחנית, סביר להניח שהיה נחרד מהתמונה שהיתה נשקפת אליו: הוא היה רואה גוף חסר צורה, עם איברים פגומים. גוף שפצעים מדממים ונוטפי מוגלה מכסים אותו מכף רגל ועד ראש. הוא היה רואה דמות לבושת סחבות, בגדיה קרועים. הוא היה רואה יצור אומלל, עלוב ודוחה.
והיצור הזה, הינו הוא בעצמו!!!
היצור הזה, הינו כל אחד ואחד מאתנו, או ליתר דיוק: הוא משקף את הדמות הרוחנית שלנו: "מיששתי את כל איברי ומצאתי אותם בעלי מומין, מכף רגל ועד ראש אין בי מתום"!!!
ובכן, נתאר לעצמנו אדם, שנראה כפי שנראית הדמות הרוחנית שלנו: שתי רגליו עקומות, שתי ידיו שבורות, בעינו האחת הוא עיוור ובשניה בקושי רואה, אזניו שומעות בכבדות, שיניו שבורות ומפוררות, ופצעים מדממים מכסים את כל גופו... כיצד הוא היה מרגיש, אילו היה נודע לו שעליו לעמוד לתצוגה, בפני מי שאמור לבחון את מראהו?
אין ספק! הוא היה חסר אונים! הוא לא היה מוצא מנוחה לנפשו! הוא היה מנסה למצוא כל דרך שתסייע לו לטשטש ולו במעט את פגמיו הרבים, גם אם אין בידו להעלימם כליל!!!
ואילו אנו, מה איתנו?
אנו מגיעים לימי הדין, לימים הנוראים, ואנו נראים בדיוק כמו בתיאור המצמרר שתיארנו. אנו יודעים שזה המראה שילווה אותנו, כאשר נעמוד למשפט. ולא זו בלבד, אלא שאנו נצטרך לנסות ולהסביר כיצד הגענו למצב הזה... איך לקחנו כלי נאה, שניתן לנו בכדי שנשתמש בו כראוי ונמצה את הפוטנציאל הגלום בו, והשחתנו אותו עד שאיבד את צורתו לחלוטין!
ואנו - אדישים. ואנו לא מתרגשים, ולא חרדים. ואנו ממשיכים בשגרת היום יום, למרות שאנו יודעים שאנו יכולים לשנות באופן מהותי את המראה הרוחני שלנו, בימים שנותרו עד שנעמוד לפני כס המשפט...
הכיצד נוכל להסביר זאת?
קשה להשיב על כך במילה או שתים, אבל אתם מוזמנים למצוא תשובה מקיפה בקונטרס 'אני לדודי ודודי לי', אשר יופץ בבתי הכנסיות אי"ה החל מהשבוע הקרוב...