יש הורים שאמורים לעבוד, איכשהו, בין לבין. מישהו אמור גם לפרנס את כל התלמידות החרוצות.
וגם אם נניח שכולם מובטלים, עדיין - אמא לארבע בנות בגיל בי"ס, לא יכולה, עם כל הרצון הטוב, לשבת כל היום ולחפש ניתובים ושיעורים ולגלות שכתוב במערכת שיעור חשבון ב-12:15 אבל הוא לא קיים, או שכישורינו דלים מכדי למצוא איפה הוא כן קיים.
לחילופין לראות את הילדה השקטה והעדינה בוהה המומה בשפופרת ממנה בוקעת קקפוניית 'שיחת ועידה'.
למה מגיע לנו הצרה הזאת? לא מספיק יש קורונה? לא מספיק מסיכה מחממת לנו את הפנים ומכניסה לנו בחזרה את כל החנקן לאף? לא מספיק הלכנו ברגל קילומטרים כי אין אוטובוסים? נגזר עלינו גם לשבת ולסבול סבל איטי ומתמשך מול המערכת הטלפונית? מה חטאנו כל כך הרבה?
אם אנחנו המורים - נקבל גם את הכסף מהמדינה...
ונלמד ישר מתוך ספרי הלימוד של הילדים. בלי להתגע על איזה קווים.
וגם - נחליט בעצמינו מה לומדים וכמה לומדים.
אם כבר חינוך ביתי - אז עד הסוף.
ובית הספר שלנו הגדיל לעשות.
הוא "מכיר בקושי של ההורים ולכן מסייע להם".
מכל רעיונות הסיוע שעלו במוחם נמצאו ה"סיועים" הבאים -
1. חתימת הורים על כל שיעור שהילדה הקשיבה + הכינה שיעורי בית
2. מחיקת שיעורים קודמים מהמערכת - לוודא שכל ילדה מקשיבה ביום השיעור ולא חלילה למחרת.
כל יצירתיות או נסיון אמיתי להבין את השטח או ליצור למידה אמיתית ולא "דקות ""הקשבה"" " - לא קיים.
החינוך העצמאי מתגלה באופן לא נעים כעסוק בדיוק כמו החינוך הכללי אך ורק במשכורת המורים גם אם התלמידות לא תדענה כלום ורק תאנקנה ותסבולנה יחד עם הוריהם כדי למלא בדקדקנות את הוראת החשכ"ל לווידוא "קיום למידה יעילה מרחוק" - כתנאי לקבלת השכר למורות.
בושה.