הנושאים החמים
הנושאים החמים
מיסטר פרוגסון היה עובד זוטר בעיתון קטן וזניח, ולולא היה משחק לו מזלו וכישרונו הערטילאי היה נשאר שם עד היום, כתב עת אפלולי ובלתי ידוע שאפילו הטור שלו היה משתנה משבוע לשבוע לפי ביקוש הציבור ותככנותו.
משום מה גם מיסטר פרוגסון היה בטוח שהעתיד שלו לא אמור להשתנות, ודאי לא לצד העולץ של פרוסת החיים, אבל למרות אפרירותו של העיתון וחוסר הדינאמיות שבו מיסטר פרוגסון התקדם אט אט במעלותיו עד שנהפך לסגן העורך, תפקיד עם משכורת שמנונית ומכובדת אבל כבוד יחסי ביותר, מפורסם כמו שמו של העיתון הדל תפוצתי.
היום הוורדרד בחייו היה היום בו קרסה מערכת העיתון, זה היה צפוי ובלתי נמנע, הדיו והפייפרס כמעט ולא כסו את עצמם תקופה ארוכה מחוסר קוראים נאמנים, הקרן לפיתוח תרבות סגרה את העיתון בהתחייבות לשלם לעובדיו את משכרותיו הקבועות בחוק במשך עשר השנים הבאות ומיסטר פרוגסון ששקל בתחילה לגדל גזר בערוגותיו ולשכב על יד האח עם שמיכת צמר מפנקת גילה שהשעמום שנוגס בו בכל פה. אשתו העסוקה שבניגוד אליו – נשאה בתפקיד פרופסורי מכובד הוסיפה לתחושת החידלון והנחיתות, ולמרות שבמזומנים זרמו אל חשבון הבנק שלן בקצב משביע רצון - לא הרגיש מאושר או עליז.
הוא לא ידע איך, אבל הוא מצא את עצמו יום אחד, בזכות עצמו ובליבו ידע כי גם בזכות קשריה המפורסמים של אשתו – במערכת עיתון מרכזית ונחשקת, מקבילה ל'ניו יורק טיימס" המפורסם ונפוצה בקרב ציבור האמריקאי שוחר הידע והאקשן. אמנם, שם הוא היה עוד בורג קטן במערכת משומנת אבל למרות ואולי דווקא בזכות סגנונו המריר, הסרקזם המהוקצע והבוטות המושחזת הוא לא היה 'עוד כותב' אלא בעל טורים צדדיים שמהר מאד נהפכו למרכזיים, וכשרונו שמן הסתם תמיד היה שם – הלך והשתבח עם כל יום שקודם בתפקידו, עד שהיה אחראי על כמה טורים שהיוו את לוז העיתון וסיפורי עם קשישאיים.
העם אהב אותו, אפילו העריץ את הסופר המבריק והצעיר יחסית שכוכבו עלה, אבל ככל שגברו בקשותיהם של הצעירים כך ביחס ישיר עלה המחנק בגרונו והציף את נשמתו עד שלילותיו הסתכמו בשעתיים שעות שינה מקוטעות בחלומות ביעותים וארוחתו כללה דברים רטובים בלבד, ולא יבשים, כאלה שאינם נבלעים בגרון ניחר למחצה.
רק אשתו הייתה שותפה לסוד הגדול, לפחד המכרסם, לאימה השוצפת – שהיא בת לוויתו של כל אומן באשר הוא, סוד היקום, החרדה הקיומית, הפחד המרטיט מאיבוד הכשרון הנערץ.
בחלומות ביעותיו רדף אותו קולו של העורך הראשי מיסטר קלינקלון. שקולו בין רחמים לבוז 'חשבתי שאתה מוכשר מיסטר פרוגסון" בנימה רב משמעית ומהדהדת. בחלומותיו העורך אינו אלא מפלצת ושולחנו כאנייה ענקית המאיימת להטביע, אבל הקולות מוחשיים, והם רודפים אחריו בלילות ובימים כטבעת החנק המתהדקת, כסיכה בתוך לוע, כאומן שאיבד אומנותו.
הוא לא איבד עדיין את זהרו, להפך, המרירות הבולטת הפכה לסגנונו, וסופרים צעירים ונרגשים ניסו לחקות את התוגה הנחבאת בין המילים אבל מיסטר פרוגסון, ובכן מיסטר פרוגסון – הרגיש שחייו אינם חיים.
ושוב הייתה זו אשת החיל שלו בעלת הרעיונות הבלתי נדלים שאוששה את רוחו ברעיון עוועים שצבר תאוצה 'תשכור צוות סופרים משופשפים וחדי עיפרון שיכתוב במקומך , ואתה, אתה תוכל לשתול פלפלונים בחצר כמו שתמיד רצית'. אלולא היה זה עצוב היה מיסטר פרוגסון פוצח בצחוק פעמונים משובח וקצפתי אבל רק בגלל היותו גבר הוא לא בכה.
באותו הלילה גם את השעתיים האומללות הוא לא ישן, בהה בצעיף הכוכבים הקטיפתי שנשקף מחלונו, אבל בבוקר, אחרי מכבש שיכנועים והסתברויות, ליבו שכבר היה חלש ממילא – נשבר, והוא הסכים.י
הדיסקרטיות היתה חשובה לא פחות מקוד המזוודה הגרעינית של נשיא ארצות הברית, ולאחר ששולמו לצוות הסופרים המוכשר שכר שתיקה מפולפל נערכה הפגישה הראשונה בה העביר מיסטר פרוגסון חלק מסמכויותיו, וסוף סוף החלה השלווה לשוב לליבו.
עדיין לפתה אותו החרדה המטפסת מגילוי סודו בחשאי של שכירת צוות השוכרים ולולא סוד מאיים זה היו חייו יכולים להיות רעננים וצעירים. אבל החרדה מן הגילוי גרמה לו להיות קצר רוח ועצבני ולאבד מן הזחיחות המלווה את מילותיו, וככל שגדעה זרימת כתיבתו הוא העביר סמכויות נרחבות וגדולות יותר אל צוות הסופרים המוכשר, עד שמלבד שרבוט החתימה כמעט לא נותר לו לעשות דבר.
ויום אחד, בהיר ובלתי צפוי, קרא לו העורך, מיסטר קלינקלון לחדרו, סגר את הדלת והאפיל את החדר, לוחש לתוך השקט "אני יודע" זהרו עיניו הירוקות "אני יודע הכול".
מיסטר פרוגסון שתק. אין באמתחתו לא הצטדקות אחת רכה או מילת הסבר מעורפלת, אבל הרוך של מיסטר קליןקלוןן הריח באפו כסכנה מוחשית ומחשידה, מדוע הוא לא מגלגל אותו מכל המדרגות? מה זה במבט החם הזה? הסבתאי אפילו?
"אני יכול לסל אותך מכאן בבושת פנים" קולו של העורך הפך נוקשה פתאום, קורע את החשיכה ומיסטר פרוגסון התכווץ במקומו מחכה ל'אבבבל' שמתמהמה להגיע.
מאה עשרים שניות רוויות עוברות עד שהטון המרוכך חוזר לשלוט בתווי פניו של העורך "ואני יכול להציע לך הצעה שכמובן חייבת להישאר חשאית ביותר, הסוד השמור בתבל".
מיסטר פרוגסון הנהן, להוט, הכול יעשה כדי להסיר חרפתו מעליו, בהלה קלה מבתרת את ליבו, הדרישה תהיה רצינית וודאי, תשובת משקל רצינית לשיגיונותיו.
שוב חזר העורך לטון השקט והמפציר שלו "תן לי את שמות הסופרים, שיכתבו גם במקומי. ברצוני להעביר להם את חוטי הצללים ולפרוש מן המתח המאכל, בלי להוריד חלילה מכבודי, הבה נעבוד בשיתוף פעולה מלא ונשמור יחד על חשאיות מנצחת" ומר פרוגסון הנהן בהתלהבות.
ומאז, מר פרוגסון לא אוחז כלל בעט, שמו מככב בעיתון אך הוא – שותל גזר בערוגותיו ומנמנם בחום האח. אם למיסטר קלינקלון מותר – גם לו הדבר אפשרי, הלוא כך?
משום מה גם מיסטר פרוגסון היה בטוח שהעתיד שלו לא אמור להשתנות, ודאי לא לצד העולץ של פרוסת החיים, אבל למרות אפרירותו של העיתון וחוסר הדינאמיות שבו מיסטר פרוגסון התקדם אט אט במעלותיו עד שנהפך לסגן העורך, תפקיד עם משכורת שמנונית ומכובדת אבל כבוד יחסי ביותר, מפורסם כמו שמו של העיתון הדל תפוצתי.
היום הוורדרד בחייו היה היום בו קרסה מערכת העיתון, זה היה צפוי ובלתי נמנע, הדיו והפייפרס כמעט ולא כסו את עצמם תקופה ארוכה מחוסר קוראים נאמנים, הקרן לפיתוח תרבות סגרה את העיתון בהתחייבות לשלם לעובדיו את משכרותיו הקבועות בחוק במשך עשר השנים הבאות ומיסטר פרוגסון ששקל בתחילה לגדל גזר בערוגותיו ולשכב על יד האח עם שמיכת צמר מפנקת גילה שהשעמום שנוגס בו בכל פה. אשתו העסוקה שבניגוד אליו – נשאה בתפקיד פרופסורי מכובד הוסיפה לתחושת החידלון והנחיתות, ולמרות שבמזומנים זרמו אל חשבון הבנק שלן בקצב משביע רצון - לא הרגיש מאושר או עליז.
הוא לא ידע איך, אבל הוא מצא את עצמו יום אחד, בזכות עצמו ובליבו ידע כי גם בזכות קשריה המפורסמים של אשתו – במערכת עיתון מרכזית ונחשקת, מקבילה ל'ניו יורק טיימס" המפורסם ונפוצה בקרב ציבור האמריקאי שוחר הידע והאקשן. אמנם, שם הוא היה עוד בורג קטן במערכת משומנת אבל למרות ואולי דווקא בזכות סגנונו המריר, הסרקזם המהוקצע והבוטות המושחזת הוא לא היה 'עוד כותב' אלא בעל טורים צדדיים שמהר מאד נהפכו למרכזיים, וכשרונו שמן הסתם תמיד היה שם – הלך והשתבח עם כל יום שקודם בתפקידו, עד שהיה אחראי על כמה טורים שהיוו את לוז העיתון וסיפורי עם קשישאיים.
העם אהב אותו, אפילו העריץ את הסופר המבריק והצעיר יחסית שכוכבו עלה, אבל ככל שגברו בקשותיהם של הצעירים כך ביחס ישיר עלה המחנק בגרונו והציף את נשמתו עד שלילותיו הסתכמו בשעתיים שעות שינה מקוטעות בחלומות ביעותים וארוחתו כללה דברים רטובים בלבד, ולא יבשים, כאלה שאינם נבלעים בגרון ניחר למחצה.
רק אשתו הייתה שותפה לסוד הגדול, לפחד המכרסם, לאימה השוצפת – שהיא בת לוויתו של כל אומן באשר הוא, סוד היקום, החרדה הקיומית, הפחד המרטיט מאיבוד הכשרון הנערץ.
בחלומות ביעותיו רדף אותו קולו של העורך הראשי מיסטר קלינקלון. שקולו בין רחמים לבוז 'חשבתי שאתה מוכשר מיסטר פרוגסון" בנימה רב משמעית ומהדהדת. בחלומותיו העורך אינו אלא מפלצת ושולחנו כאנייה ענקית המאיימת להטביע, אבל הקולות מוחשיים, והם רודפים אחריו בלילות ובימים כטבעת החנק המתהדקת, כסיכה בתוך לוע, כאומן שאיבד אומנותו.
הוא לא איבד עדיין את זהרו, להפך, המרירות הבולטת הפכה לסגנונו, וסופרים צעירים ונרגשים ניסו לחקות את התוגה הנחבאת בין המילים אבל מיסטר פרוגסון, ובכן מיסטר פרוגסון – הרגיש שחייו אינם חיים.
ושוב הייתה זו אשת החיל שלו בעלת הרעיונות הבלתי נדלים שאוששה את רוחו ברעיון עוועים שצבר תאוצה 'תשכור צוות סופרים משופשפים וחדי עיפרון שיכתוב במקומך , ואתה, אתה תוכל לשתול פלפלונים בחצר כמו שתמיד רצית'. אלולא היה זה עצוב היה מיסטר פרוגסון פוצח בצחוק פעמונים משובח וקצפתי אבל רק בגלל היותו גבר הוא לא בכה.
באותו הלילה גם את השעתיים האומללות הוא לא ישן, בהה בצעיף הכוכבים הקטיפתי שנשקף מחלונו, אבל בבוקר, אחרי מכבש שיכנועים והסתברויות, ליבו שכבר היה חלש ממילא – נשבר, והוא הסכים.י
הדיסקרטיות היתה חשובה לא פחות מקוד המזוודה הגרעינית של נשיא ארצות הברית, ולאחר ששולמו לצוות הסופרים המוכשר שכר שתיקה מפולפל נערכה הפגישה הראשונה בה העביר מיסטר פרוגסון חלק מסמכויותיו, וסוף סוף החלה השלווה לשוב לליבו.
עדיין לפתה אותו החרדה המטפסת מגילוי סודו בחשאי של שכירת צוות השוכרים ולולא סוד מאיים זה היו חייו יכולים להיות רעננים וצעירים. אבל החרדה מן הגילוי גרמה לו להיות קצר רוח ועצבני ולאבד מן הזחיחות המלווה את מילותיו, וככל שגדעה זרימת כתיבתו הוא העביר סמכויות נרחבות וגדולות יותר אל צוות הסופרים המוכשר, עד שמלבד שרבוט החתימה כמעט לא נותר לו לעשות דבר.
ויום אחד, בהיר ובלתי צפוי, קרא לו העורך, מיסטר קלינקלון לחדרו, סגר את הדלת והאפיל את החדר, לוחש לתוך השקט "אני יודע" זהרו עיניו הירוקות "אני יודע הכול".
מיסטר פרוגסון שתק. אין באמתחתו לא הצטדקות אחת רכה או מילת הסבר מעורפלת, אבל הרוך של מיסטר קליןקלוןן הריח באפו כסכנה מוחשית ומחשידה, מדוע הוא לא מגלגל אותו מכל המדרגות? מה זה במבט החם הזה? הסבתאי אפילו?
"אני יכול לסל אותך מכאן בבושת פנים" קולו של העורך הפך נוקשה פתאום, קורע את החשיכה ומיסטר פרוגסון התכווץ במקומו מחכה ל'אבבבל' שמתמהמה להגיע.
מאה עשרים שניות רוויות עוברות עד שהטון המרוכך חוזר לשלוט בתווי פניו של העורך "ואני יכול להציע לך הצעה שכמובן חייבת להישאר חשאית ביותר, הסוד השמור בתבל".
מיסטר פרוגסון הנהן, להוט, הכול יעשה כדי להסיר חרפתו מעליו, בהלה קלה מבתרת את ליבו, הדרישה תהיה רצינית וודאי, תשובת משקל רצינית לשיגיונותיו.
שוב חזר העורך לטון השקט והמפציר שלו "תן לי את שמות הסופרים, שיכתבו גם במקומי. ברצוני להעביר להם את חוטי הצללים ולפרוש מן המתח המאכל, בלי להוריד חלילה מכבודי, הבה נעבוד בשיתוף פעולה מלא ונשמור יחד על חשאיות מנצחת" ומר פרוגסון הנהן בהתלהבות.
ומאז, מר פרוגסון לא אוחז כלל בעט, שמו מככב בעיתון אך הוא – שותל גזר בערוגותיו ומנמנם בחום האח. אם למיסטר קלינקלון מותר – גם לו הדבר אפשרי, הלוא כך?
