הנושאים החמים
הנושאים החמים
מישהי שכותבת שירים הרבה.
מישהי שאוהבת לחבר ספוקנים, לחצרר אותם בקול.
מישהי שחולמת לכתוב יום אחד סיפור עם גיבור ורוח.
והיא לא מעיזה.
והיא מפחדת להתחיל להיות בוסר, לשבור ראש בניסוח הולם, תואם לרמה.
בסוף היא ניסתה לכתוב כמה מילים, שורות.
תגידו אתם לפי השורות הללו אם יש לה תקווה.
תגידו אתם אם כדאי לה לנסות.
ליצור לה דמות עם לב פועם
ונשמה.
עכשיו אחרי שקראתם.
חוסו עליה.
ובמילים עדינות,
המליצו לה-
האם לפעול
או לחדול.
האם
להמשיך לכתוב
סגנון שטבוע בה
או לקפוץ למים
שאין היא יודעת
אם תצליח למצוא בהם יבשה...
תודה שליוויתם אותי בעיניכם עד כה
%תמר%
.
מישהי שאוהבת לחבר ספוקנים, לחצרר אותם בקול.
מישהי שחולמת לכתוב יום אחד סיפור עם גיבור ורוח.
והיא לא מעיזה.
והיא מפחדת להתחיל להיות בוסר, לשבור ראש בניסוח הולם, תואם לרמה.
בסוף היא ניסתה לכתוב כמה מילים, שורות.
תגידו אתם לפי השורות הללו אם יש לה תקווה.
תגידו אתם אם כדאי לה לנסות.
ליצור לה דמות עם לב פועם
ונשמה.
שם הגברת: ליבי.
גיל: נוטה בין 15 ל- 18 נתון לבחירתכם...
בכלל לא אכפת לה שאמא כעסה נורא כשראתה אותה יוצאת לסמינר עם נעליה החדשות שמגביהות אותה בכמה וכמה סנטימטרים.
היא לא רוצה שיאמרו לה מה לעשות, היא אוהבת את המראה שלה וזהו. שיפסיקו כולם לנסות לגרום לה לעדן יופי, לצמצם אותו בפעולות מעצבנות כמו סגירת כפתור.
לא חשבה לרגע שיש לה מה להתבייש לא בנעליה חדשות, לא בחולצה , לא בעגיליה הנוצצות ולא בשום דבר מכל מה שהווה חלק מהמראה שלה.
היא לא באמת התכוונה שככה יתחיל הבוקר שלה, אבל מה תעשה שהנעליים לא ממש מצאו חן בעיני המרכזת שלא נדבר על פתח הצוואר.
היא מצאה את עצמה ניצבת במסדרון צר המוביל אל חדרה של המרכזת, מחייכת לעצמה מנסה למצוא תרוץ הולם לכל סטיה מהתקנון. משננת מילים פזיזות, מעיזות כי בא לה, מה אפשר לעשות. אף אחד לא יאמר לה מה ואיך לחיות.
ככה היא ליבי, רוצה עושה. לא חושבת יותר מידי. השם שלה יעיד על הר של רגשות סוערים כל כולה לב ורצון בוערים, מחפשים להם דרך לילך בה.
היא יצאה מהחדר מהורהרת. ליבה דפק, הלם, כמו מחפש לעצמו את הקצב הנכון שבו יבחר. היא לא ידעה מה לעשות עם המילים שחדרו לתוך מוחה מחוללות, מערבלות. יצאה משער הסמינר. הגינה חיכתה לה שקטה, בלי טיפת צל. התישבה על הנדנדה הגבוהה בקצה הגינה, היא אוהבת לנדנד רגליים להרגיש ילדה קטנה לרגעים, לשכוח. אבל הפעם הנדנוד לא עשה את פעולתו. המחשבות לא הרפו ממנה היא לא יודעת מה מכל מה ששמעה גרם לה ככה לחשוב פתאום, מה היא בעצם רוצה להיות, איך היא באמת רוצה לחיות.
המרכזת אמרה לה שם, בחדר הקטנטן שלה, כל מיני מילים. הם נאמרו בתקיפות מסוימת, מאד מסוימת היה בהן עוד משהו נוסף היא לא ידעה אם היה זה דאגה או רוך ועדינות. היא לא הכירה את זה, לא זכרה עוד מישהו שגרם לה לחשוב לנסות להבין מי היא בכלל. לא זכרה עוד מישהי שידע לא להיבהל ממנה, ליבי שכמוה, היא אמרה כל מה שרצתה בלי לסנן בלי לחשוב על כבוד.
היא התנערה פתאום קפצה מהנדנדה זה בכלל לא מתאים לה ככה. היא טלטלה את ראשה במרץ כמו מנסה לסלק משם מילים, מחשבות. וכשהיא באה לפתוח בחזרה כפתור עליון שנסגר, להחזיר עגילים שהורדו, ראתה אותה פתאום, את המרכזת יוצאת משער הסמינר, מחייכת לעברה חיוך כמו לוחשת שוב את משפט שאמרה לה "את לא סתם. את ליבי. זוכרת?".
היא כבר לא פתחה כפתור.
גיל: נוטה בין 15 ל- 18 נתון לבחירתכם...
בכלל לא אכפת לה שאמא כעסה נורא כשראתה אותה יוצאת לסמינר עם נעליה החדשות שמגביהות אותה בכמה וכמה סנטימטרים.
היא לא רוצה שיאמרו לה מה לעשות, היא אוהבת את המראה שלה וזהו. שיפסיקו כולם לנסות לגרום לה לעדן יופי, לצמצם אותו בפעולות מעצבנות כמו סגירת כפתור.
לא חשבה לרגע שיש לה מה להתבייש לא בנעליה חדשות, לא בחולצה , לא בעגיליה הנוצצות ולא בשום דבר מכל מה שהווה חלק מהמראה שלה.
היא לא באמת התכוונה שככה יתחיל הבוקר שלה, אבל מה תעשה שהנעליים לא ממש מצאו חן בעיני המרכזת שלא נדבר על פתח הצוואר.
היא מצאה את עצמה ניצבת במסדרון צר המוביל אל חדרה של המרכזת, מחייכת לעצמה מנסה למצוא תרוץ הולם לכל סטיה מהתקנון. משננת מילים פזיזות, מעיזות כי בא לה, מה אפשר לעשות. אף אחד לא יאמר לה מה ואיך לחיות.
ככה היא ליבי, רוצה עושה. לא חושבת יותר מידי. השם שלה יעיד על הר של רגשות סוערים כל כולה לב ורצון בוערים, מחפשים להם דרך לילך בה.
היא יצאה מהחדר מהורהרת. ליבה דפק, הלם, כמו מחפש לעצמו את הקצב הנכון שבו יבחר. היא לא ידעה מה לעשות עם המילים שחדרו לתוך מוחה מחוללות, מערבלות. יצאה משער הסמינר. הגינה חיכתה לה שקטה, בלי טיפת צל. התישבה על הנדנדה הגבוהה בקצה הגינה, היא אוהבת לנדנד רגליים להרגיש ילדה קטנה לרגעים, לשכוח. אבל הפעם הנדנוד לא עשה את פעולתו. המחשבות לא הרפו ממנה היא לא יודעת מה מכל מה ששמעה גרם לה ככה לחשוב פתאום, מה היא בעצם רוצה להיות, איך היא באמת רוצה לחיות.
המרכזת אמרה לה שם, בחדר הקטנטן שלה, כל מיני מילים. הם נאמרו בתקיפות מסוימת, מאד מסוימת היה בהן עוד משהו נוסף היא לא ידעה אם היה זה דאגה או רוך ועדינות. היא לא הכירה את זה, לא זכרה עוד מישהו שגרם לה לחשוב לנסות להבין מי היא בכלל. לא זכרה עוד מישהי שידע לא להיבהל ממנה, ליבי שכמוה, היא אמרה כל מה שרצתה בלי לסנן בלי לחשוב על כבוד.
היא התנערה פתאום קפצה מהנדנדה זה בכלל לא מתאים לה ככה. היא טלטלה את ראשה במרץ כמו מנסה לסלק משם מילים, מחשבות. וכשהיא באה לפתוח בחזרה כפתור עליון שנסגר, להחזיר עגילים שהורדו, ראתה אותה פתאום, את המרכזת יוצאת משער הסמינר, מחייכת לעברה חיוך כמו לוחשת שוב את משפט שאמרה לה "את לא סתם. את ליבי. זוכרת?".
היא כבר לא פתחה כפתור.
עכשיו אחרי שקראתם.
חוסו עליה.
ובמילים עדינות,
המליצו לה-
האם לפעול
או לחדול.
האם
להמשיך לכתוב
סגנון שטבוע בה
או לקפוץ למים
שאין היא יודעת
אם תצליח למצוא בהם יבשה...
תודה שליוויתם אותי בעיניכם עד כה
%תמר%
.
נערך לאחרונה ב:
נוסך בי תקווה...
תודההה
