הנושאים החמים
הנושאים החמים
שוב דקר תבן את פניה, והיא ליקטה אותו במשיכה מהירה מדי. השליכה אותו למרגלותיה, בחנה איך הוא מתערבב בשאר התבן הפזור. שפע שכזה מעולם לא היה לה, לשפע שכזה מעולם לא הורגלה. אבל למה נימת המרירות השתחלה לה אל תוך מחשבותיה, למה היא כבר שכחה את הייעוד שקבעה לעצמה.
"התבן מקשט את שערותייך," הוא קבע, ממקום מושבו על ערמת תבן משלו. הביט בה כל העת, בחן את מאבק המחשבות שהתחולל בתוכה. היא הרגישה חשופה פתאום. לא הייתה רגילה בעברה, בבית אביה העשיר, לחלוק חיים צפופים כאלה.
"התבן מחמם אותנו, וזה מספיק," הפטירה, נטלה את המטאטא ששערותיו עשויות קש ממה שהיה מסביבם, והחלה לטאטא. שיהיה פה קצת מסודר. פעם היא לא הייתה צריכה לנקוף אצבע למען זאת.
"כשאתעשר – אקנה לך ירושלים של זהב." הוא לא קם ממקומו כשאמר את המשפט הזה, אבל היא שמטה את המטאטא באחת, והעבירה יד תוהה בשערותיה.
"ירושלים של זהב?" היא לחשה. "אתה מתכוון – לתכשיט שעונדות בנות העשירים על ראשיהן? אבל – איך?"
"לא נישאר עניים לנצח," הוא קם, נשען על החלון הזעיר שהשקיף החוצה, אל העיר המשתרעת מטה.
"אבל – ירושלים... ירושלים חרבה!" פלטה, ניסתה להתכופף ולהרים שוב את המטאטא. מעולם לא סבלה את התכשיט ההוא, של ירושלים של זהב. מעולם לא הבינה איך הן מסוגלות, בהתעלמות מוחלטת שכזו, לענוד את העיר השלמה על מצחן, וכאילו ללעוג לבנות העניים ולעיר הענייה גם יחד.
הוא הסתובב אליה, הביט בעיניה. "והלוא את לימדת אותי את זאת. את לימדת אותי שיש תקווה גם לאדם החרב ביותר, שגם הוא יוכל ללמוד תורה. אז האין תקווה גם לעיר התורה? אין אמונה שהיא תשוב ותיבנה, תהיה עיר של זהב?"
המטאטא היה נעוץ בין ידיה, שפתיה רפרפו אך אף קול לא יצא מהן.
"ואתה תלך?" היא לחשה לבסוף. "אתה תלך לבנות גם את חורבותיך, להפוך לאיש תורה, לאיש של זהב?"
הוא שתק. במשך רגעים ארוכים הוא שתק.
ואז ניגש, נטל את המטאטא מידיה והחל לטאטא. ואמר, בקול שעוצמה שקטה בו:
"אני אלך. ואלמד את תורת הזהב. ואקשור כתרי זהב לאותיותיה. ולך – לך אביא את ירושלים של זהב. התכשיט – והעיר הבנויה."
היא הסתכלה עליו בחזרה, ותמונתו כמו התמוססה לנגד עיניה. והיא ראתה אותו שוב, קשיש, מאיר, מוזהב, כמו נשמה טהורה שבאה הישר מעולם האמת. וסביבו – הייתה העיר הבנויה. ירושלים של זהב.
"התבן מקשט את שערותייך," הוא קבע, ממקום מושבו על ערמת תבן משלו. הביט בה כל העת, בחן את מאבק המחשבות שהתחולל בתוכה. היא הרגישה חשופה פתאום. לא הייתה רגילה בעברה, בבית אביה העשיר, לחלוק חיים צפופים כאלה.
"התבן מחמם אותנו, וזה מספיק," הפטירה, נטלה את המטאטא ששערותיו עשויות קש ממה שהיה מסביבם, והחלה לטאטא. שיהיה פה קצת מסודר. פעם היא לא הייתה צריכה לנקוף אצבע למען זאת.
"כשאתעשר – אקנה לך ירושלים של זהב." הוא לא קם ממקומו כשאמר את המשפט הזה, אבל היא שמטה את המטאטא באחת, והעבירה יד תוהה בשערותיה.
"ירושלים של זהב?" היא לחשה. "אתה מתכוון – לתכשיט שעונדות בנות העשירים על ראשיהן? אבל – איך?"
"לא נישאר עניים לנצח," הוא קם, נשען על החלון הזעיר שהשקיף החוצה, אל העיר המשתרעת מטה.
"אבל – ירושלים... ירושלים חרבה!" פלטה, ניסתה להתכופף ולהרים שוב את המטאטא. מעולם לא סבלה את התכשיט ההוא, של ירושלים של זהב. מעולם לא הבינה איך הן מסוגלות, בהתעלמות מוחלטת שכזו, לענוד את העיר השלמה על מצחן, וכאילו ללעוג לבנות העניים ולעיר הענייה גם יחד.
הוא הסתובב אליה, הביט בעיניה. "והלוא את לימדת אותי את זאת. את לימדת אותי שיש תקווה גם לאדם החרב ביותר, שגם הוא יוכל ללמוד תורה. אז האין תקווה גם לעיר התורה? אין אמונה שהיא תשוב ותיבנה, תהיה עיר של זהב?"
המטאטא היה נעוץ בין ידיה, שפתיה רפרפו אך אף קול לא יצא מהן.
"ואתה תלך?" היא לחשה לבסוף. "אתה תלך לבנות גם את חורבותיך, להפוך לאיש תורה, לאיש של זהב?"
הוא שתק. במשך רגעים ארוכים הוא שתק.
ואז ניגש, נטל את המטאטא מידיה והחל לטאטא. ואמר, בקול שעוצמה שקטה בו:
"אני אלך. ואלמד את תורת הזהב. ואקשור כתרי זהב לאותיותיה. ולך – לך אביא את ירושלים של זהב. התכשיט – והעיר הבנויה."
היא הסתכלה עליו בחזרה, ותמונתו כמו התמוססה לנגד עיניה. והיא ראתה אותו שוב, קשיש, מאיר, מוזהב, כמו נשמה טהורה שבאה הישר מעולם האמת. וסביבו – הייתה העיר הבנויה. ירושלים של זהב.
