תוכן יצירת סיפור בהמשכים על ידי הבינה מלאכותית

[חי משיח]

נתחיל ליצור כאן סיפור על ידי הבינה מלאכותית.
אנחנו רק מתקנים קצת את הבינה(על מנת שלא להכניס תכנים שלא מתאימים),
הנה ההתחלה:
בלילה קר ואפל בירושלים, אור צהבהב קלוש נפלט מפנסי הרחוב והאיר את סמטאות העיר העתיקה.
מרחוק נשמעו צלילים עמומים של מכוניות חולפות וקריאות מואזין מהדהדות מהמסגדים. בין הצללים,
דמות לבושה שחור התקדמה במהירות, תוך שהיא משתלבת בקלות ברקע החורפי.
(נוצר בGPT)

יש לכתוב את הבינה מלאכותית בה ההמשך נוצר

לנספח

 

[ayala bimuy]

נוצר בעזרת ג'ימיני עם תיקונים קלים-דמותו של האיש עטופה באפלה, צללית חמקנית שרק פנסי הרחוב האפלים מדי פעם האירו. צעדיו היו שקטים, כמעט חתוליים, והוא נע בביטחון דרך הסמטאות הצרות, כאילו ידע כל סנטימטר מהן בעל פה.
הוא התקרב אל דלת עץ עתיקה, חבוטה מזמן, והוציא מכיסו מפתח קטן. אור קלוש בקע מבעד לחריץ בדלת כשהוא פתח אותה, וחשף חדר קטן ודחוס. בפנים, ישב זקן בעל זקן לבן ארוך סביב שולחן קטן, אור מנורה יחיד מאיר את פניו המקומטים.
"הוא הגיע," לחש הזקן בקול צרוד. "כפי שחששתי."
האיש עטוף השחור הנהן, ונכנס לחדר. "מה קורה?" שאל בקול עמוק ומהוסס.
"סכנה מתקרבת," הזקן הזהיר אותו. "כוחות אפלים מתאספים, מתכננים להשמיד את כל מה שאנחנו מייצגים."
"מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל האיש, דאגה נסתרת נשמעה בקולו.
"יש דבר אחד שאנחנו חייבים לעשות," אמר הזקן. "אנחנו חייבים למצוא את היומן האבוד. רק הוא יכולה לעצור את ה.." את ההמשך כבר לא היה ניתן לשמוע אך האיש העטוף שחור הבין
האיש הנהן שוב, נחישות חדשה מתעוררת בעיניו. "איפה אנחנו מתחילים?"
הזקן חייך חיוך חכם. "המסע מתחיל כאן," אמר, "אבל הסוף... הסוף ידוע רק לו."הוא הצביע מחויך כלפי מעלה
עם זאת, האיש ידע שהמסע הזה יהיה ארוך ומסוכן. הוא ידע שיש לו אחריות כבדה על כתפיו, גורל העולם תלוי בו.או לפחות העולם היחיד שהוא הכיר
מאז ש..
"טוב עלי לצאת" אמר אלא שאז נשמע רעש נורא ואיום

 

[ayala bimuy]

## המשך אפשרי אחר:

דמותו של האיש עטוף השחור, ג'ון סמית', רגלה בנעל בלויה על רצפת החדר הקטן. הוא ידע שהרעש היה חזק מדי, לא היה מנוס. ג'ון ידע שהוא חייב לפעול מהר.

"מי אתה?" שאל ג'ון בקול קשוח, אקדחו מכוון אל הדמות האפלה.

"אל תדאג, סוכן סמית'," אמרה הדמות בקול נמוך ורועד. "אני פה כדי לעזור."

ג'ון כיווץ את עיניו. הוא זיהה את הקול. "חיים?" לחש.

חיים, סוכן מוסד ותיקה וחברו הקרובה של ג'ון, הופיעה מהצללים. פניה היו חיוורות מפחד, אך עיניו בערו בנחישות.

"ג'ון, אנחנו חייבים ללכת," אמר חיים. "הם יודעים שאנחנו פה."

ג'ון הנהן. הוא ידע שחיים צודק. הם היו צריכים להסתלק משם לפני שהאויב יגיע.

"מה קרה עם אריאל?" שאל ג'ון בדאגה.

"נלקח," גמגם חיים, פניו חיוורות כשלג, עיניו בורקות מדמעות. "כתבו פה פתק," הוא המשיך, קולו רועד, "שהוא כבר לא יפריע להם."​

ג'ון הביט בחיים במבט חד, חשד קל מתגנב אל ליבו. "חיים," אמר בקול רך, "ספר לי את האמת. מה קרה שם?"
חיים הרים את מבטו, עיניו בורקות בכעס. "מה אתה חושב שקרה?" הוא שאל, קולו חותך כמו סכין. "הם איימו עליי, איימו לפגוע בי ובמשפחה שלי. לא הייתה לי ברירה."
ג'ון ידע שיש משהו לא בסדר. תחושת אי נוחות התפשטה בבטנו. חיים תמיד היה איש קשוח, לא אחד שמתכופף בקלות בפני איומים.
"חיים," אמר ג'ון, "אני מכיר אותך מספיק זמן כדי לדעת שאתה לא כזה חלש. מה אתה מסתיר ממני?"
חיים צחק צחוק מר. "מה אתה רוצה לדעת, ג'ון?" הוא שאל, עיניו מצטמצמות. "שמא אתה חושד בי? חושב שאני בגדתי בך, בכולנו?"
ג'ון חש זעם קורץ בעורקיו. "אני לא יודע מה לחשוב, חיים," אמר בכנות. "אבל משהו פה לא מסתדר לי."
חיים קם על רגליו, צללית גבוהה ואפלה בחדר החשוך. הוא התקרב אל ג'ון, עיניו בורקות בזעם. "תשמע אותי טוב, ג'ון," הוא אמר בקול נמוך ומאיים. "אני לא בגדתי באף אחד. עשיתי מה שעשיתי כדי להגן על עצמי ועל משפחתי. ואם תמשיך לחשוד בי, תצטער על זה."
"בסדר, חיים," אמר ג'ון, מנסה לשמור על קור רוח. "אני מאמין לך. אבל אנחנו צריכים להמשיך הלאה. אריאל עדיין בסכנה, והיומן בידיים הלא נכונות."
.

 

[חי משיח]

פיצוץ עז טלטל את החדר הקטן, הדלת נשברה לרסיסים והקירות רעדו. האיש העטוף שחור הסתובב במהירות, עיניו סורקות את הסביבה. עשן וסילוני אש מילאו את החדר, ומבעד לבליל הרעש והאור, נראו דמויות מתקרבות.

"מהר!" הזקן צעק, מושך את האיש אל דלת צדדית שהייתה כמעט בלתי נראית. "אין לנו זמן!"

האיש לא היסס. הוא אחז בידו של הזקן ויחד הם פרצו דרך הדלת, נכנסים למסדרון אפל ומאובק. נשימותיהם היו כבדות, וליבם הלם בחוזקה. הקולות מאחוריהם נשמעו קרובים יותר ויותר.

"מי אלו?" האיש שאל, בעודו מסייע לזקן להימלט.

"השליחים של האויב," השיב הזקן בכובד ראש. "הם יודעים שאנחנו קרובים ליומן, והם יעשו הכל כדי לעצור אותנו."

הם הגיעו לגרם מדרגות צר וירדו במהירות, המדרגות חריקות תחת רגליהם. האור החלש של המנורה שהחזיק הזקן היה המקור היחיד לאורם, מטיל צללים רועדים על הקירות הלחים.

לבסוף, הם הגיעו לדלת נוספת. הזקן עצר, מנסה לסדר את נשימתו. "היא נמצאת כאן," אמר, מצביע על הדלת הכבדה שמולם. "הכניסה למקדש הסודי."

האיש העטוף שחור הניח את ידו על הדלת ודחף אותה בכוח. הדלת נפתחה באיטיות, חושפת חדר ענק, מלא באור רך וכתבי קודש עתיקים.

"אנחנו חייבים למצוא את היומן לפני שהם יגיעו," אמר הזקן.

השניים נכנסו לחדר, עיניהם סורקות את המדפים הגבוהים והמלאים בספרים וכתבי יד. כל רגע היה קריטי. האיש העטוף שחור הרגיש את הדחיפות של המשימה, וידע שהזמן שלהם אוזל.

הזקן פנה לעבר מדף מסוים, נוגע בספר עבה בכריכת עור. "זה כאן," הוא אמר, קולו רועד מהתרגשות ומהפחד.

האיש התקרב, רואה את הספר הקדוש בידיו של הזקן. "זהו?" שאל.

"כן," השיב הזקן. "היומן האבוד. המפתח להצלת הכל."

האיש לקח את היומן בידיו, מרגיש את המשקל והעוצמה שבו. אבל אז, נשמעה קריאה חדה מהכניסה לחדר.

"שם הם!"

השליחים של האויב מצאו אותם. האיש העטוף שחור והזקן ידעו שהם חייבים לברוח, אך היומן היה כעת בידיהם. המאבק על הגורל התחיל, והם היו מוכנים להילחם עד הסוף.

נוצר בGPT