הנושאים החמים
הנושאים החמים
וואי, אני לא מאמין שעברו יומיים בהם לא נגעתי במחשב,
תראו מה אלול עושה לבן אדם.
הקטע הזה נכתב בדקות של פתיחת שנת הלימודים.
הוא נכתב עם עט על דף ורק עכשיו עלה על גבי מקלדת.
אני בטוח שהמסר שלו עדיין רלוונטי.
פרפרים בבטן. הילקוט החדש מוכן על הכיסא למראשות המיטה. כחול, מבריק, עם אבזמים חומים גדולים. סידור חדש עם שכבת לכה בוהקת שמבליטה את אותיות הזהב הנוצצות. חומש חדש, כרוך בדבק שחור עם ריח של התהוות. גמרא חדשה, דפים חלקים, שורות מאירות עיניים, שם פרטי ומשפחה בריבוע המיועד על הדף הראשון, כתוב בכתב יד ילדותי. כתיבה תמה מעיפרון חדש עם שפיץ מחודד. ספרים עטופים היטב בנייר וניילון, ריח של דפוס. קלמר מלא חלומות, תיק מלא תקוות, רגליים מעט רוטטות, הרגשה כזאת בגוף שהראש עדיין לא מכיר, השכל עודנו לא מבין.
לא מצליח להירדם. מתגלגל במיטה בפעם האלף ואחת. מגניב מבט לבגדים המקופלים יפה, לחולצה המפוספסת שקיפוליה עדיין ניכרים בה, המונחת על משענת כיסא העץ. מדמיין את הכיתה החדשה, מקום בספסל ראשון מצד ימין. את הרב'ה החייכן, את החברים מלאי החיים. חולם על שיעורים מעניינים, ספרים נפתחים, מחברות מתמלאות, ריח של לורד מחיק על לוח. רב'ה שמחלק סוכריות על ציון גבוה במבחן. עיניים מלאות הערכה של אבא ואמא למראה תעודה מבטיחה. בסוף נרדם.
אני פותח את דלת חדר הילדים לכדי חרך צר. פס של אור על פנים תמימות, כמעט מלאכיות, שחיוך נרגש עדיין מרוח על שפתותיהם מתוך שינה. בום בתוך ראשי. ידי לופתת את מזוזת הפתח, יד שנייה נאחזת בידית הדלת, מצח נשען על העץ הקר. חוזר עשרים שנה אחורה בזמן.
ילד שמתחיל כיתה ז' מגיע ביום הראשון ללימודים עמוס בתקוות חדשות, מלא חלומות, גם קצת חששות. האם הנה הבאה עלינו לטובה תהייה שנה של עלייה, של התקדמות, של הערכה מההורים, מהרב'ס, מעצמי?! או ששוב בדיוק כקודמתה ושלפני פניה, גם היא תגלוש מהר מאד לרגל שמאל, לעימותים על בסיס יומיומי, לחוסר חשק ורצון להצליח, לאינספור מעשי קונדס חצופים יותר והרבה יותר, לאינסוף העפות הביתה ושקילה כל פעם מחדש האם לעבור תלמוד תורה וזהו, או שמה יועיל שינוי מקום אם אין שינוי מצב.
האם השנה אני יהיה תלמיד מצטיין, כמו שאני מבטיח לעצמי בתחילת כל שנה, ואני יכול, ויש לי את הראש לזה, וחסר רק הרצון. או ששוב הרחוב יקרוץ לי בדיוק כשהרב'ה מסתובב אל הלוח, או ששוב יהיה מעניין לבדוק מה קורה לשלשה גלילי טישו גדולים, רטובים וסחוטים, שיעמדו על כנפי הווינטלטור בדיוק בשעה בה הוא יתחיל לפעול ולהסתובב סביב עצמו, מתיז ומעיף על כל הכיתה חלקיקי טישוז ספוגי מים.
וכפי הנהוג בתחילת שנת לימודים בחיידרינו, מתקבצים הילדים ביום הראשון בכיתה הקודמת עם הרבה של השנה שעברה, ואז נכנס המנהל חמור הסבר ובידו טבלאות שמיות, הוא נעמד על יד שולחן הרב'ה ומתחיל להקריא שמות. כל ילד ששמו הוזכר קם ממקומו, נוטל את ילקוטו ואת ספריו החדשים, וצועד אל הכיתה החדשה, שם מחכה לו הרב'ה החדש, לוחץ את ידו ומורה לו היכן לשבת.
הקראת השמות החלה ולחרדתי אני מבחין שהיא לא לפי האל"ף בי"ת אלא לפי מצוינים, בינוניים, ורק לבסוף החלשים, או החצופים והטראבל-מייקרים, במקרה שלי.
שם ועוד שם והכיתה הולכת ומתרוקנת. עוד ילד קם ויוצא, ועוד אחד מחייך מאוזן לאוזן ונוטל את תיקו באושר. אני מביט לילדים האחרים בעיניים, כמו תמיד, כל חבריי למעשי הקונדס, כל עמיתיי לתעלולים, כל ידידיי למלחמות הקיום, כל אלו שפחות מובילים בדירוגי טבלאות הציונים. שם נוסף, ילד נוסף קם. עוד שם, ועוד ילד יוצא.
נשארנו שניים, מביטים זה לזה בעיניים. מתח. מי ייקרא ראשון. כמו שני מתמודדים שהגיעו לקו הגמר בתחרות ואחד מהם עומד ליפול. המנהל פותח את פיו, הוא אומר משהו, לא שמעתי מה הוא אמר, הייתי יותר מידי מרוכז במחשבות הסוערות ששטפו את ראשי. חברי קם, נוטל את תיקו ועוזב את הכיתה.
נשארנו כעת בכיתה רק הרב'ה, המנהל, הא כן, וגם אני.
המנהל הסתובב אל הרב'ה, לוחץ את ידו בחום ופנה לצאת מן הכיתה, מתעלם לגמרי מקיומי. הרצפה נשמטה תחת רגלי, אחזתי בחוזקה בפלטת השולחן המחורץ ורגלי רעדו ללא שליטה. דמעה גדולה ומלוחה זלגה מעיני והשאירה במורד לחיי פס שקוף, רפרפה על שפתי והותירה בפי רע. המנהל הגיע אל הדלת וכמעט יצא. בשנייה האחרונה הוא הסתובב אלי ועם חיוך זדוני, כן אני בטוח שהוא היה זדוני, סימן לי בידו כתנועה של ניגוב שאריות בלתי רצויות לכיוון הכיתה החדשה, ויצא.
קמתי סהרורי וטסתי אל הכיתה החדשה, עם הרב'ה החדש, עם כל החלומות שנגוזו מול כיתה מתרוקנת, עם כל התקוות שנעלמו בין שם לשם, עם הרצון החזק להשתנות שהתרסק בתנועת יד אחת של נפנוף מזלזל.
נכנסתי לכיתה כאשר הרב'ה כבר התחיל את דברי הפתיחה שלו לקראת השנה החדשה. סקרתי את מפת המקומות בשנייה ושוב מצאתי את עצמי במקום האחרון בצד שמאל בסוף. עובר שנה נוספת, זהה בדיוק לקודמתה.
הסיפור הוא אמיתי וטעם מר עודנו עומד בפי כשאני נזכר בתנועת היד המנפנפת, המזלזלת, שהעלתה אותי כיתה. אני רק מקווה שכשהילד שלי יעלה כיתה, יעמוד שם מנהל שיעשה את זה עם חיוך, וכן, אולי אפילו עם טפיחה על השכם.
תראו מה אלול עושה לבן אדם.
הקטע הזה נכתב בדקות של פתיחת שנת הלימודים.
הוא נכתב עם עט על דף ורק עכשיו עלה על גבי מקלדת.
אני בטוח שהמסר שלו עדיין רלוונטי.
פרפרים בבטן. הילקוט החדש מוכן על הכיסא למראשות המיטה. כחול, מבריק, עם אבזמים חומים גדולים. סידור חדש עם שכבת לכה בוהקת שמבליטה את אותיות הזהב הנוצצות. חומש חדש, כרוך בדבק שחור עם ריח של התהוות. גמרא חדשה, דפים חלקים, שורות מאירות עיניים, שם פרטי ומשפחה בריבוע המיועד על הדף הראשון, כתוב בכתב יד ילדותי. כתיבה תמה מעיפרון חדש עם שפיץ מחודד. ספרים עטופים היטב בנייר וניילון, ריח של דפוס. קלמר מלא חלומות, תיק מלא תקוות, רגליים מעט רוטטות, הרגשה כזאת בגוף שהראש עדיין לא מכיר, השכל עודנו לא מבין.
לא מצליח להירדם. מתגלגל במיטה בפעם האלף ואחת. מגניב מבט לבגדים המקופלים יפה, לחולצה המפוספסת שקיפוליה עדיין ניכרים בה, המונחת על משענת כיסא העץ. מדמיין את הכיתה החדשה, מקום בספסל ראשון מצד ימין. את הרב'ה החייכן, את החברים מלאי החיים. חולם על שיעורים מעניינים, ספרים נפתחים, מחברות מתמלאות, ריח של לורד מחיק על לוח. רב'ה שמחלק סוכריות על ציון גבוה במבחן. עיניים מלאות הערכה של אבא ואמא למראה תעודה מבטיחה. בסוף נרדם.
אני פותח את דלת חדר הילדים לכדי חרך צר. פס של אור על פנים תמימות, כמעט מלאכיות, שחיוך נרגש עדיין מרוח על שפתותיהם מתוך שינה. בום בתוך ראשי. ידי לופתת את מזוזת הפתח, יד שנייה נאחזת בידית הדלת, מצח נשען על העץ הקר. חוזר עשרים שנה אחורה בזמן.
ילד שמתחיל כיתה ז' מגיע ביום הראשון ללימודים עמוס בתקוות חדשות, מלא חלומות, גם קצת חששות. האם הנה הבאה עלינו לטובה תהייה שנה של עלייה, של התקדמות, של הערכה מההורים, מהרב'ס, מעצמי?! או ששוב בדיוק כקודמתה ושלפני פניה, גם היא תגלוש מהר מאד לרגל שמאל, לעימותים על בסיס יומיומי, לחוסר חשק ורצון להצליח, לאינספור מעשי קונדס חצופים יותר והרבה יותר, לאינסוף העפות הביתה ושקילה כל פעם מחדש האם לעבור תלמוד תורה וזהו, או שמה יועיל שינוי מקום אם אין שינוי מצב.
האם השנה אני יהיה תלמיד מצטיין, כמו שאני מבטיח לעצמי בתחילת כל שנה, ואני יכול, ויש לי את הראש לזה, וחסר רק הרצון. או ששוב הרחוב יקרוץ לי בדיוק כשהרב'ה מסתובב אל הלוח, או ששוב יהיה מעניין לבדוק מה קורה לשלשה גלילי טישו גדולים, רטובים וסחוטים, שיעמדו על כנפי הווינטלטור בדיוק בשעה בה הוא יתחיל לפעול ולהסתובב סביב עצמו, מתיז ומעיף על כל הכיתה חלקיקי טישוז ספוגי מים.
וכפי הנהוג בתחילת שנת לימודים בחיידרינו, מתקבצים הילדים ביום הראשון בכיתה הקודמת עם הרבה של השנה שעברה, ואז נכנס המנהל חמור הסבר ובידו טבלאות שמיות, הוא נעמד על יד שולחן הרב'ה ומתחיל להקריא שמות. כל ילד ששמו הוזכר קם ממקומו, נוטל את ילקוטו ואת ספריו החדשים, וצועד אל הכיתה החדשה, שם מחכה לו הרב'ה החדש, לוחץ את ידו ומורה לו היכן לשבת.
הקראת השמות החלה ולחרדתי אני מבחין שהיא לא לפי האל"ף בי"ת אלא לפי מצוינים, בינוניים, ורק לבסוף החלשים, או החצופים והטראבל-מייקרים, במקרה שלי.
שם ועוד שם והכיתה הולכת ומתרוקנת. עוד ילד קם ויוצא, ועוד אחד מחייך מאוזן לאוזן ונוטל את תיקו באושר. אני מביט לילדים האחרים בעיניים, כמו תמיד, כל חבריי למעשי הקונדס, כל עמיתיי לתעלולים, כל ידידיי למלחמות הקיום, כל אלו שפחות מובילים בדירוגי טבלאות הציונים. שם נוסף, ילד נוסף קם. עוד שם, ועוד ילד יוצא.
נשארנו שניים, מביטים זה לזה בעיניים. מתח. מי ייקרא ראשון. כמו שני מתמודדים שהגיעו לקו הגמר בתחרות ואחד מהם עומד ליפול. המנהל פותח את פיו, הוא אומר משהו, לא שמעתי מה הוא אמר, הייתי יותר מידי מרוכז במחשבות הסוערות ששטפו את ראשי. חברי קם, נוטל את תיקו ועוזב את הכיתה.
נשארנו כעת בכיתה רק הרב'ה, המנהל, הא כן, וגם אני.
המנהל הסתובב אל הרב'ה, לוחץ את ידו בחום ופנה לצאת מן הכיתה, מתעלם לגמרי מקיומי. הרצפה נשמטה תחת רגלי, אחזתי בחוזקה בפלטת השולחן המחורץ ורגלי רעדו ללא שליטה. דמעה גדולה ומלוחה זלגה מעיני והשאירה במורד לחיי פס שקוף, רפרפה על שפתי והותירה בפי רע. המנהל הגיע אל הדלת וכמעט יצא. בשנייה האחרונה הוא הסתובב אלי ועם חיוך זדוני, כן אני בטוח שהוא היה זדוני, סימן לי בידו כתנועה של ניגוב שאריות בלתי רצויות לכיוון הכיתה החדשה, ויצא.
קמתי סהרורי וטסתי אל הכיתה החדשה, עם הרב'ה החדש, עם כל החלומות שנגוזו מול כיתה מתרוקנת, עם כל התקוות שנעלמו בין שם לשם, עם הרצון החזק להשתנות שהתרסק בתנועת יד אחת של נפנוף מזלזל.
נכנסתי לכיתה כאשר הרב'ה כבר התחיל את דברי הפתיחה שלו לקראת השנה החדשה. סקרתי את מפת המקומות בשנייה ושוב מצאתי את עצמי במקום האחרון בצד שמאל בסוף. עובר שנה נוספת, זהה בדיוק לקודמתה.
הסיפור הוא אמיתי וטעם מר עודנו עומד בפי כשאני נזכר בתנועת היד המנפנפת, המזלזלת, שהעלתה אותי כיתה. אני רק מקווה שכשהילד שלי יעלה כיתה, יעמוד שם מנהל שיעשה את זה עם חיוך, וכן, אולי אפילו עם טפיחה על השכם.
