הנושאים החמים
הנושאים החמים
היהודי הזר, הלבוש בבגדים מזרח-תיכוניים, הסתובב בפנים מוטרדות ליד הדלת.
הוא שינן לעצמו את השאלה האקוטית שהביאה אותו הנה, לנקוש על הדלת המהודרת בקניגסברג, העיר הגרמנית.
הימים ימי הפרעות האיומות ברוסיה. השלטונות הרוסיים ליבו את הפרעות והפוגרומים שפרצו ביהודי דרום רוסיה, והיהודים שהרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם, אין להם עתיד בארץ אכזרית זו, פתחו בתנועת הגירה המונית, והשאלה היא---
מחשבותיו נקטעו כשנשמעה הקריאה מתוך החדר, 'כן, יכנס!', הוא לחץ על ידית הדלת ונכנס.
הוא הופתע לראות את דמותו של רבי ישראל מסלנט. בעוד שרוב הרבנים שפגש עד עתה היו לבושים במלבוש רבני מפואר, קפוטת משי מבריקה, וכובע קטיפה רחב, הרי שהרב היה לבוש בתלבושת צנועה, ומראהו כ'בעל הבית' פשוט.
מאידך, פניו האירו מחכמה וקדושה, בגדיו היו מצוחצחים ונקיים, מתוחים על גופו בלי קמט קל, שערות ראשו זקנו היו מסודרות להפליא, וכל הופעתו אמרה כבוד.
היהודי הירושלמי, רבי אריה לייב פרומקין, לא הגיע מעבר לים רק בכדי להתייעץ עם הרב, אך במקום לפרט את מטרת הגעתו, הוא פתח בשאלה שהעיקה על המוני יהודים חסרי כל ברוסיה:
האם להגר לאמריקה, או לארץ ישראל?
הוא היה בטוח שהרב יענה לו תיכף ומיד 'ברור שלארץ הקדושה!', וכך הוא יוכל לגשת לשוחח על מטרתו.
לתדהמתו, פניו של הרב קדרו, והוא התעטף בארשת תוגה. ארשת הפנים המאירה שבפני הרב הועמה, ומצחו התמלא קמטים. הוא צעד בחדר הלוך ושוב, כשהוא מקיף בראשו הגדול את כל צדדי השאלה, ומהרהר כיצד יש לענות.
לאחר שתיקה ארוכה וממושכת, ענה הרב בקול פסקני "ילכו לאמריקה!"
האורח, שראה את מטרת בואו נמוגה מול עיניו, שאל בתדהמה; "ומה סבור רבינו, האם באמריקה ישארו היהודים שומרי תורה ומצוות?"
"קשה להאמין בזה", ענה רבי ישראל בעצב.
"ומה דעתו לגבי אלו שיעלו לארץ ישראל?"
"מסתבר מאד שיישארו יהודים שומרי תורה ומצוות, הם וכל צאצאיהם", השיב הרב.
"אם כן הדבר", שאל הירושלמי, "מדוע הכריע רבינו שעליהם ללכת לאמריקה?!"
"ידידי היקר", השיב הרב בכאב לב, "האם עלינו להכשיל את האומללים הללו בעצה שאינה טובה?! הרי שנינו יודעים, שהעולים לארץ ישראל יסבלו מרעב ומצמא החל מהיום הראשון שיגיעו לשם. בארץ אין אפשרות להרוויח כרוכל אפילו פרוטה אחת, והערבים תושבי הארץ לא יקנו מהם כלום. באמריקה, לעומת זאת, יוכלו הם להשתכר בעבודת הרוכלות מיד עם בואם סכום כלשהו להשביע את רעבונם, למרות שאין זו פרנסה מכובדת. ואם ירצו להמשיך לשמור את התורה והמצוות, תמיד יוכלו לעשות זאת. אך הסובל מעניות מרודה, יעבור בעל כורחו על רצון בוראו, ולאחר כמה חודשים שהמסכנים הללו יסתובבו בארץ הקודש ויבזבזו את יתרת כספם, לא תישאר להם שום ברירה, והם יוכרחו להשיג כסף, גם אם יהיה זה בדרכים שאינן כשרות".
רבי אריה לייב, המשולח הירושלמי, לא נכנע, והמשיך לשאול: "ואם העסקנים ידאגו להמוני המהגרים לארץ הקודש, על ידי שיכוונו אותם למושבות מיוחדות, שבהם ידאגו לכל מחסורם, עד שיוכלו לפרנס את עצמם, האם גם אז יורה רבינו להגר לאמריקה?"
"חלילה וחס! אם יהיה ארגון מסודר לעולים לארץ, עם בסיס כלכלי איתן, אין ספק שמצוה לברוח מאמריקה גם ליערות ולמדבריות, כדי לשמור את תורתנו הקדושה".
היהודי הירושלמי נרגע, וסיפר לרבי ישראל סלנטר את מטרת בואו הנה. הוא שליח של חמישים משפחות ירושלמיות שהתאגדו כדי לייסד מושבה, שבה יתפרנסו מעבודת האדמה, והוא בא לבקש מרבני גרמניה וצדיקיה, שיעוררו את לבבות הנדיבים לתרום להקמת מושבה על טהרת הקודש. הרב בירך אותו מעומק הלב, ונפרד ממנו לשלום.
---
הסיפור מעובד מתוך מכתבו של הרב פרומקין, שנדפס ב'תנועת המוסר' ח"א.
מאחורי הסיפור:
כולנו שומעים את אלו שיודעים להתלונן 'איך יכול להיות שפתחו את כל החנויות, ולא פתחו את בתי הכנסת והכוללים?', גם בזמנים כתיקונם אנו מוצאים את אלו שמבחינתם שאלות פרנסה נפתרות אך ורק מהצד הרוחני של העניין, בלי להתייחס כלל לפן הגשמי.
בסיפור אנו רואים את עוז רוחו של אדוננו ה'אור ישראל', שהכריע בכל תוקף על הגירה לאמריקה, למרות שידע את המצב לאשורו, שרוב היהודים איבדו את יהדותם שם, עקב המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ.
נקודה למחשבה.
הוא שינן לעצמו את השאלה האקוטית שהביאה אותו הנה, לנקוש על הדלת המהודרת בקניגסברג, העיר הגרמנית.
הימים ימי הפרעות האיומות ברוסיה. השלטונות הרוסיים ליבו את הפרעות והפוגרומים שפרצו ביהודי דרום רוסיה, והיהודים שהרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם, אין להם עתיד בארץ אכזרית זו, פתחו בתנועת הגירה המונית, והשאלה היא---
מחשבותיו נקטעו כשנשמעה הקריאה מתוך החדר, 'כן, יכנס!', הוא לחץ על ידית הדלת ונכנס.
הוא הופתע לראות את דמותו של רבי ישראל מסלנט. בעוד שרוב הרבנים שפגש עד עתה היו לבושים במלבוש רבני מפואר, קפוטת משי מבריקה, וכובע קטיפה רחב, הרי שהרב היה לבוש בתלבושת צנועה, ומראהו כ'בעל הבית' פשוט.
מאידך, פניו האירו מחכמה וקדושה, בגדיו היו מצוחצחים ונקיים, מתוחים על גופו בלי קמט קל, שערות ראשו זקנו היו מסודרות להפליא, וכל הופעתו אמרה כבוד.
היהודי הירושלמי, רבי אריה לייב פרומקין, לא הגיע מעבר לים רק בכדי להתייעץ עם הרב, אך במקום לפרט את מטרת הגעתו, הוא פתח בשאלה שהעיקה על המוני יהודים חסרי כל ברוסיה:
האם להגר לאמריקה, או לארץ ישראל?
הוא היה בטוח שהרב יענה לו תיכף ומיד 'ברור שלארץ הקדושה!', וכך הוא יוכל לגשת לשוחח על מטרתו.
לתדהמתו, פניו של הרב קדרו, והוא התעטף בארשת תוגה. ארשת הפנים המאירה שבפני הרב הועמה, ומצחו התמלא קמטים. הוא צעד בחדר הלוך ושוב, כשהוא מקיף בראשו הגדול את כל צדדי השאלה, ומהרהר כיצד יש לענות.
לאחר שתיקה ארוכה וממושכת, ענה הרב בקול פסקני "ילכו לאמריקה!"
האורח, שראה את מטרת בואו נמוגה מול עיניו, שאל בתדהמה; "ומה סבור רבינו, האם באמריקה ישארו היהודים שומרי תורה ומצוות?"
"קשה להאמין בזה", ענה רבי ישראל בעצב.
"ומה דעתו לגבי אלו שיעלו לארץ ישראל?"
"מסתבר מאד שיישארו יהודים שומרי תורה ומצוות, הם וכל צאצאיהם", השיב הרב.
"אם כן הדבר", שאל הירושלמי, "מדוע הכריע רבינו שעליהם ללכת לאמריקה?!"
"ידידי היקר", השיב הרב בכאב לב, "האם עלינו להכשיל את האומללים הללו בעצה שאינה טובה?! הרי שנינו יודעים, שהעולים לארץ ישראל יסבלו מרעב ומצמא החל מהיום הראשון שיגיעו לשם. בארץ אין אפשרות להרוויח כרוכל אפילו פרוטה אחת, והערבים תושבי הארץ לא יקנו מהם כלום. באמריקה, לעומת זאת, יוכלו הם להשתכר בעבודת הרוכלות מיד עם בואם סכום כלשהו להשביע את רעבונם, למרות שאין זו פרנסה מכובדת. ואם ירצו להמשיך לשמור את התורה והמצוות, תמיד יוכלו לעשות זאת. אך הסובל מעניות מרודה, יעבור בעל כורחו על רצון בוראו, ולאחר כמה חודשים שהמסכנים הללו יסתובבו בארץ הקודש ויבזבזו את יתרת כספם, לא תישאר להם שום ברירה, והם יוכרחו להשיג כסף, גם אם יהיה זה בדרכים שאינן כשרות".
רבי אריה לייב, המשולח הירושלמי, לא נכנע, והמשיך לשאול: "ואם העסקנים ידאגו להמוני המהגרים לארץ הקודש, על ידי שיכוונו אותם למושבות מיוחדות, שבהם ידאגו לכל מחסורם, עד שיוכלו לפרנס את עצמם, האם גם אז יורה רבינו להגר לאמריקה?"
"חלילה וחס! אם יהיה ארגון מסודר לעולים לארץ, עם בסיס כלכלי איתן, אין ספק שמצוה לברוח מאמריקה גם ליערות ולמדבריות, כדי לשמור את תורתנו הקדושה".
היהודי הירושלמי נרגע, וסיפר לרבי ישראל סלנטר את מטרת בואו הנה. הוא שליח של חמישים משפחות ירושלמיות שהתאגדו כדי לייסד מושבה, שבה יתפרנסו מעבודת האדמה, והוא בא לבקש מרבני גרמניה וצדיקיה, שיעוררו את לבבות הנדיבים לתרום להקמת מושבה על טהרת הקודש. הרב בירך אותו מעומק הלב, ונפרד ממנו לשלום.
---
הסיפור מעובד מתוך מכתבו של הרב פרומקין, שנדפס ב'תנועת המוסר' ח"א.
מאחורי הסיפור:
כולנו שומעים את אלו שיודעים להתלונן 'איך יכול להיות שפתחו את כל החנויות, ולא פתחו את בתי הכנסת והכוללים?', גם בזמנים כתיקונם אנו מוצאים את אלו שמבחינתם שאלות פרנסה נפתרות אך ורק מהצד הרוחני של העניין, בלי להתייחס כלל לפן הגשמי.
בסיפור אנו רואים את עוז רוחו של אדוננו ה'אור ישראל', שהכריע בכל תוקף על הגירה לאמריקה, למרות שידע את המצב לאשורו, שרוב היהודים איבדו את יהדותם שם, עקב המצב הכלכלי הקשה ששרר בארץ.
נקודה למחשבה.
)).
