הנושאים החמים
הנושאים החמים
יותר מידי
הדרך לתחנה היא עלייה, ושירה עולה בה ולא חושבת על כלום, וחם לה נורא. אנשים ממלאים את הרחוב ומכוניות צופרות והשמש יוקדת. והיא מאחרת לגננת של איציק, ולמה היא מפחדת ככה, כמו ילדה בכיתה א' שמאחרת למורה, הרי סיכמה מראש עם הגננת על טווח איחור של רבע שעה, ואיחור בסיכום מראש אינו איחור, כך אומרת אירית. הרבה דברים היא אומרת, אירית. הרבה כל כך עד שלפעמים שירה מנסה לברוח לאיזה חדר שקט בבניין, ומגלה שאין כזה. ולוחשת לעצמה, אלוקים, שרק תשתוק כבר. שתשתוק. שישתקו כאן כולם. כי יש פה ילדה שאמא שלה בבית חולים ממנת יתר ואבא שלה בבית סוהר, והילדה הזאת יושבת כאן כמו לביאה שהרגו לה את הגורים במקום לקפוץ כמו גור ששחררו אותו מהאריה, ושירה רק רוצה לחבק אותה ויודעת שלפעמים גור מעדיף אריה מתעלל וקיים מאריה לא מתעלל ולא קיים, ומי אמר מה טוב בכלל, מי אמר, היא אומרת לאירית, ואירית מתחילה לענות ושירה בורחת, כי מי ביקש שתענה בכלל, ואיפה נמצא האדם הזה, שאפשר לבכות לו בלי שיחוש צורך דחוף להשיב.
התחנה עמוסה והאוויר מחניק ולח, ושירה נשענת על גדר אבן והראש שלה ריק ממחשבות. גבר בגיל העמידה נעמד לידה ומוציא סגריה, היא עייפה מכדי לעבור למקום אחר. פועלים צועקים מבניין מול התחנה, ילד קטן ומזיע עומד ובוחן את המשך הרחוב. היא בוהה בו, מטופח וחסר דאגות. כשיגדל יקרא ספר על איזו נמרה שישבה אצלה היום במשרד, יגיד לעצמו מאיפה הסופרות האלו ממציאות את הסיפורים המדומיינים שלהם, למען השם. והרי הכל כל כך טוב, ולילדים קטנים יש הורים גדולים שמלבישים אותם לקטלוג ומסיעים אותם הלוך-חזור ללימודים ונותנים נשיקת לילה טוב וצועקים ואז מתנצלים ובבוקר קמים וכל הבית מסודר. והרי רוב העולם נורמלי, הוא יאמר. והיא רוצה לשאול, מה נורמלי, ועוצרת בעצמה, כי עד שיגדל ייקח עוד זמן, ובינתיים הוא עדיין ילד קטן עם שיער רטוב מזיעה שצופה על הרחוב וניגש אליה ומבקש טלפון. ושירה נותנת לו ורוצה לומר שיזדרז כי יש לה אוטובוס וגננת של איציק ואת איציק עצמו, ורק שותקת ומביטה בו, מתקשר שוב ושוב ולא נענה. וקו 35 מגיע ושירה פותחת ומהדקת חזרה את הלסת. ולרגע היא שמחה שהילד הוא ילד קטן שלא מבין מה זה להפסיד קו 35 שהוא פעם בעשרים דקות וכולו פקקים ועומס, ולא מתנצל וחוסך ממנה את דחיית ההתנצלות. והיא שמחה שהוא קטן ולא לוקח גם אותה על כתפיו הצרות, ואומרת לעצמה, ילדים הם עם חסר אונים.
ואמא שלו מופיעה פתאום, סוחבת עגלת תאומים בעלייה אל התחנה. הילד רץ אליה, מרים שקית מהידית ומניף אותה בידו הדקה. אחר כך שב ומחזיר לשירה את הטלפון בכובד ראש, ואמא שלו אומרת, מקווה שלא הפסדת אוטובוס בגללנו, ובעיניים שלה יש עייפות שלא נגמרת השמורה לנשים מאושרות בלבד. ושירה עונה, מה פתאום, ושוב שמחה שהילד עוד קצת קטן, טיפונת. מספיק כדי לא להבין תשישות של סוף יום ופחד מפנינה הגננת וקו 35 שיגיע עוד שבע עשרה דקות. ואז חושבת על איציק שלה, ומסתכלת שוב על הילד, רואה כובד אחריות על כתפיו. ובאוטובוס היא מביטה על העיר השוקקת דרך החלון וחושבת מהי בכלל ילדות מאושרת, ומי יבין לחץ של ילד מתקדם לקופה בסופר, כשאמא לא חוזרת מללכת רק להחליף את הצורה של הפסטה. ומי ידע אהבה של ילדה לאביה, גם אם מכֶה. מי ידע.
וכשהיא עומדת בפתח הגן כמו תלמידה נבוכה והגננת פנינה מכחכחת בגרונה כדי להפיק את מיטב הטון הרחום והצדקני והמתנשא, אומרת לשירה, אמא לא יכולה לבוא ככה מאוחר כל יום, זה לא בריא לילד. אומרת לה, אמא לא יכולה להיות עובדת סוציאלית, עוד תחטא לנפש הילד, שהשם ירחם. ככה היא אומרת, ירחם, במלעיל. ומי ירפא את השריטות. ואיציק רץ הישר לידיה של שירה, קובר את פניה בצווארה. ושירה מרימה ומחבקת אותו, נושמת את גופו החם אליה, חושבת על הנמרה ועל הילד המזיע ואמא שלו ועגלת התאומים ומביטה מעבר לגננת פנינה ומהנהנת בלי לשמוע. והגננת פנינה אומרת, זה לא נכון ככה. ופתאום שירה רוצה לצעוק, מה כן נכון בדיוק, לכל הרוחות, מה כן נכון. ולהיות גננת זה נכון, והרי הסיפורים במשרד שלה מתחילים את דרכם בגן של פנינה, אלא איפה יתחילו. והיא שותקת כי לא תגיד לכל הרוחות, שהגננת תצקצק בלשונה ותאמר, הנה ההשפעה הרעה. לא תוכל להעלות בדעתה כי הילדים הקטנים במשרדה של שירה מחזיקים אוצר מתקדם בהרבה בארסנל.
ושירה רק מהנהנת שוב, וכשמושיבה את איציק בעגלה היא מביטה שוב בפנינה הגננת, ואומרת, לא קל להיות גננת. ופנינה אומרת, ברוך השם יום יום. לא קל. ושירה אומרת, לא קל בכלל. וסובבת במבטה את הגן המפוזר ואומרת, לפעמים אני חושבת שאנחנו לוקחות על עצמנו יותר מידי, אנחנו. ופנינה הגננת מביטה בה ואז נאנחת, מכופפת את גבה שכבר החל לכפוף מעצמו ומתחילה לאסוף את המשחקים.
ובערב שירה אומרת לשמואל, אולי אנחנו צריכים לעצור. אולי לקחנו על עצמנו יותר מידי. אולי אני אפסיק לעבוד ואתה לא תצטרך לסחוב את כולם בבוקר ולאחר לכולל ואני לא אצטרך לשמוע את נאומי התוכחה של פנינה הגננת ונעבור לדרום כי שם הרי לא צריך כסף בכלל בשביל לחיות ונאמין ויהיה בסדר. אולי אני אלך לעבוד בהיי-טק ואשב כל יום על כסא מרופד מתחת למזגן ותהיה לנו יופי של משכורת. ושמואל הולך לבדוק מה עם שולמית הישנה, וחוזר ומרים את איציק שזוחל מתחת לשולחן ונעמד במרכז הבית ההפוך והכביסה שעל הספה, למה על הספה והרי הם עדיין זוג צעיר כל כך, ואומר לה מה לעצור, מה הכוונה יותר מידי, בשביל מה באנו לפה ריבונו של עולם בשביל מה. ומניף את איציק גבוה-גבוה ואיציק צווח מצחוק. ושירה מביטה בהם וצוחקת גם היא בעל כורחה.
-----------------
אשמח לביקורת
תודה שקראתם
הדרך לתחנה היא עלייה, ושירה עולה בה ולא חושבת על כלום, וחם לה נורא. אנשים ממלאים את הרחוב ומכוניות צופרות והשמש יוקדת. והיא מאחרת לגננת של איציק, ולמה היא מפחדת ככה, כמו ילדה בכיתה א' שמאחרת למורה, הרי סיכמה מראש עם הגננת על טווח איחור של רבע שעה, ואיחור בסיכום מראש אינו איחור, כך אומרת אירית. הרבה דברים היא אומרת, אירית. הרבה כל כך עד שלפעמים שירה מנסה לברוח לאיזה חדר שקט בבניין, ומגלה שאין כזה. ולוחשת לעצמה, אלוקים, שרק תשתוק כבר. שתשתוק. שישתקו כאן כולם. כי יש פה ילדה שאמא שלה בבית חולים ממנת יתר ואבא שלה בבית סוהר, והילדה הזאת יושבת כאן כמו לביאה שהרגו לה את הגורים במקום לקפוץ כמו גור ששחררו אותו מהאריה, ושירה רק רוצה לחבק אותה ויודעת שלפעמים גור מעדיף אריה מתעלל וקיים מאריה לא מתעלל ולא קיים, ומי אמר מה טוב בכלל, מי אמר, היא אומרת לאירית, ואירית מתחילה לענות ושירה בורחת, כי מי ביקש שתענה בכלל, ואיפה נמצא האדם הזה, שאפשר לבכות לו בלי שיחוש צורך דחוף להשיב.
התחנה עמוסה והאוויר מחניק ולח, ושירה נשענת על גדר אבן והראש שלה ריק ממחשבות. גבר בגיל העמידה נעמד לידה ומוציא סגריה, היא עייפה מכדי לעבור למקום אחר. פועלים צועקים מבניין מול התחנה, ילד קטן ומזיע עומד ובוחן את המשך הרחוב. היא בוהה בו, מטופח וחסר דאגות. כשיגדל יקרא ספר על איזו נמרה שישבה אצלה היום במשרד, יגיד לעצמו מאיפה הסופרות האלו ממציאות את הסיפורים המדומיינים שלהם, למען השם. והרי הכל כל כך טוב, ולילדים קטנים יש הורים גדולים שמלבישים אותם לקטלוג ומסיעים אותם הלוך-חזור ללימודים ונותנים נשיקת לילה טוב וצועקים ואז מתנצלים ובבוקר קמים וכל הבית מסודר. והרי רוב העולם נורמלי, הוא יאמר. והיא רוצה לשאול, מה נורמלי, ועוצרת בעצמה, כי עד שיגדל ייקח עוד זמן, ובינתיים הוא עדיין ילד קטן עם שיער רטוב מזיעה שצופה על הרחוב וניגש אליה ומבקש טלפון. ושירה נותנת לו ורוצה לומר שיזדרז כי יש לה אוטובוס וגננת של איציק ואת איציק עצמו, ורק שותקת ומביטה בו, מתקשר שוב ושוב ולא נענה. וקו 35 מגיע ושירה פותחת ומהדקת חזרה את הלסת. ולרגע היא שמחה שהילד הוא ילד קטן שלא מבין מה זה להפסיד קו 35 שהוא פעם בעשרים דקות וכולו פקקים ועומס, ולא מתנצל וחוסך ממנה את דחיית ההתנצלות. והיא שמחה שהוא קטן ולא לוקח גם אותה על כתפיו הצרות, ואומרת לעצמה, ילדים הם עם חסר אונים.
ואמא שלו מופיעה פתאום, סוחבת עגלת תאומים בעלייה אל התחנה. הילד רץ אליה, מרים שקית מהידית ומניף אותה בידו הדקה. אחר כך שב ומחזיר לשירה את הטלפון בכובד ראש, ואמא שלו אומרת, מקווה שלא הפסדת אוטובוס בגללנו, ובעיניים שלה יש עייפות שלא נגמרת השמורה לנשים מאושרות בלבד. ושירה עונה, מה פתאום, ושוב שמחה שהילד עוד קצת קטן, טיפונת. מספיק כדי לא להבין תשישות של סוף יום ופחד מפנינה הגננת וקו 35 שיגיע עוד שבע עשרה דקות. ואז חושבת על איציק שלה, ומסתכלת שוב על הילד, רואה כובד אחריות על כתפיו. ובאוטובוס היא מביטה על העיר השוקקת דרך החלון וחושבת מהי בכלל ילדות מאושרת, ומי יבין לחץ של ילד מתקדם לקופה בסופר, כשאמא לא חוזרת מללכת רק להחליף את הצורה של הפסטה. ומי ידע אהבה של ילדה לאביה, גם אם מכֶה. מי ידע.
וכשהיא עומדת בפתח הגן כמו תלמידה נבוכה והגננת פנינה מכחכחת בגרונה כדי להפיק את מיטב הטון הרחום והצדקני והמתנשא, אומרת לשירה, אמא לא יכולה לבוא ככה מאוחר כל יום, זה לא בריא לילד. אומרת לה, אמא לא יכולה להיות עובדת סוציאלית, עוד תחטא לנפש הילד, שהשם ירחם. ככה היא אומרת, ירחם, במלעיל. ומי ירפא את השריטות. ואיציק רץ הישר לידיה של שירה, קובר את פניה בצווארה. ושירה מרימה ומחבקת אותו, נושמת את גופו החם אליה, חושבת על הנמרה ועל הילד המזיע ואמא שלו ועגלת התאומים ומביטה מעבר לגננת פנינה ומהנהנת בלי לשמוע. והגננת פנינה אומרת, זה לא נכון ככה. ופתאום שירה רוצה לצעוק, מה כן נכון בדיוק, לכל הרוחות, מה כן נכון. ולהיות גננת זה נכון, והרי הסיפורים במשרד שלה מתחילים את דרכם בגן של פנינה, אלא איפה יתחילו. והיא שותקת כי לא תגיד לכל הרוחות, שהגננת תצקצק בלשונה ותאמר, הנה ההשפעה הרעה. לא תוכל להעלות בדעתה כי הילדים הקטנים במשרדה של שירה מחזיקים אוצר מתקדם בהרבה בארסנל.
ושירה רק מהנהנת שוב, וכשמושיבה את איציק בעגלה היא מביטה שוב בפנינה הגננת, ואומרת, לא קל להיות גננת. ופנינה אומרת, ברוך השם יום יום. לא קל. ושירה אומרת, לא קל בכלל. וסובבת במבטה את הגן המפוזר ואומרת, לפעמים אני חושבת שאנחנו לוקחות על עצמנו יותר מידי, אנחנו. ופנינה הגננת מביטה בה ואז נאנחת, מכופפת את גבה שכבר החל לכפוף מעצמו ומתחילה לאסוף את המשחקים.
ובערב שירה אומרת לשמואל, אולי אנחנו צריכים לעצור. אולי לקחנו על עצמנו יותר מידי. אולי אני אפסיק לעבוד ואתה לא תצטרך לסחוב את כולם בבוקר ולאחר לכולל ואני לא אצטרך לשמוע את נאומי התוכחה של פנינה הגננת ונעבור לדרום כי שם הרי לא צריך כסף בכלל בשביל לחיות ונאמין ויהיה בסדר. אולי אני אלך לעבוד בהיי-טק ואשב כל יום על כסא מרופד מתחת למזגן ותהיה לנו יופי של משכורת. ושמואל הולך לבדוק מה עם שולמית הישנה, וחוזר ומרים את איציק שזוחל מתחת לשולחן ונעמד במרכז הבית ההפוך והכביסה שעל הספה, למה על הספה והרי הם עדיין זוג צעיר כל כך, ואומר לה מה לעצור, מה הכוונה יותר מידי, בשביל מה באנו לפה ריבונו של עולם בשביל מה. ומניף את איציק גבוה-גבוה ואיציק צווח מצחוק. ושירה מביטה בהם וצוחקת גם היא בעל כורחה.
-----------------
אשמח לביקורת
תודה שקראתם
