כשהגעתי הביתה בבוקר עדיין לא הייתי לגמרי סגור על הצורה בה עלי להשתמש כדי להנחית עליה את ההפתעה שבאמתחתי.
גלגלתי את מפתחות האופל קורסה על אצבעי המורה, תנועה שתכננתי זמן רב, אלא שהסיבוב לא עלה יפה, אולי בשל האצבע הרועדת, וטבעת המפתח התהדקה על האצבע בחוסר גמישות.
בתכנון היה עלי להפטיר עכשיו בנונשלנטיות, מול עיניה המתעגלות: "בואי, יוצאים לנופש", לאסוף את התיק שהכנתי מבעוד מועד במסתור הכביסה ולצאת בלי להביט לאחור. היא תמחה, תשאל, תנסה לדלות פרטים, אבל אני אחייך חצי חיוך ואגיד לה בטון מסתורי, "אסביר לך הכל על כביש שש. נו, תמהרי, יש לנו הרבה להספיק".
בתכלס', ייתכן בגלל הגלגול הכושל של המפתח על האצבע, הכל השתבש. בעודי על המפתן, לפני שהספקתי לומר מילה, שמתי לב שהיא באמצע להתארגן ליציאה, וזה לא יכול היה להיות טוב. היא הבחינה בנוכחותי ושאלה: "מה אתה עושה פה? אתה לא מאחר לכולל?"
עדיין היה אפשר להציל את הפוזה אם לא הייתי מתחיל לגמגם: "לא.. כלומר כן. אבל... זאת אומרת, אני לא הולך היום כי אממ אנחנו – " זה היה הרגע בו נזכרתי בניסוח המתוכנן. ולפני שהצלחתי להתאפס עליו היא אמרה בקול לחוץ: "הכל בסדר איתך? אני פשוט חייבת לרוץ. אני יוצאת עם מינדי לקניות לחתונה והיא מה זה לחוצה. תגיד אתה יודע איפה שמתי את המטען שלי?"
"את יוצאת. עם מנדי... לקניות!" חזרתי אחריה באיטיות של אידיוט בלתי שימושי.
"כן" היא אמרה וגבותיה הורמו במפתיע. "יש בעיה עם זה? סיכמנו את זה כבר לפני שבועיים, את היום הזה אני מקדישה רק לה. אתה יודע, היא צריכה לאבזר בית. עוד שבועיים חתונה".
"אה", אמרתי כדי להרוויח קצת זמן. אבל המילה הקצרה הזו לא ממש מרוויחה זמן, שתדעו.
"אז הכל בסדר?" היא שאלה תוך כדי התארגנות, ובאותה שניה נתקלו עיניה בשלט הרכב שעל אצבעי השמוטה.
"כן, פשוט... חשבתי... טוב". פאוזה. "בואי, יוצאים ל – "
"מה זה? שכרת רכב?"
" – נופש..." השלמתי בחלישות.
היא עזבה הכל, למרות שלא בטוח שהחזיקה משהו ספציפי, וקמה בבלבול. "נופש??"
"כן", חייכתי חיוך אלסטי מתחנף מדי. "הפתעה!" והרחבתי את החיוך.
לקחו לה כמה שניות להתעשת. "וואו. מה זה לא מתאים היום יוסי. מה נופש עכשיו? מינדי מחכה לי בסנטר. אני ממש מאחרת..."
"אז תתקשרי אליה לבטל. כי, כי אנחנו יוצאים לנופש", אמרתי.
"אתה רציני? נופש? כאילו, באמת?"
"כן!" אני מתעודד קצת ומחפש את זיק ההתלהבות שבטח נמצא שם אצלה איפשהו, "נופש! כמו שרצינו כל כך הרבה זמן!"
היא הביטה בשעון ונראתה קצת מטושטשת. "אני רציתי? מתי? אולי תבטל? נעשה את זה פעם אחרת?"
"את רצינית? לבטל? כבר הזמנתי צימר וסידרתי את ה – "
"צימר?" היא הביטה בי כאילו צנון צנח לה על הראש.
"כן. בצפון. וגם דיברתי עם אמא שלי, היא אוספת את הילדים היום ו – "
"אמא שלך?" היא הביטה בי כאילו דלעת הוטחה לה על הבוהן.
"כן. היא דווקא ממש בסדר עם זה. היא אמרה שאין בעיה וש – "
"אני לא שולחת את הילדים לאמא שלך, שיהיה ברור. וחוץ מזה זה ממש לא לעניין עכשיו. לא התכוננתי ו... אולי בכל זאת תבטל?"
"אמרת את זה כבר", קולי השקט מכסה בקושי את החימה הפתאומית שמציפה אותי.
היתה שתיקה.
"אפשר למצוא להם סידור אחר.. אם את רוצה. לילדים..." אמרתי.
"כמה זה עלה לך, הצימר והרכב והכל?" היא שאלה.
"לא הרבה. מבצעים עכשיו בכל מקום".
"אולי תב – "
"אי אפשר לבטל".
"אבל... מינדי, אני..."
"תגידי לה שלא היום, היא בטח תבין".
בסוף ירדנו לחניה, היא הלכה לאט אבל אפשר היה לשמוע את מחשבותיה דוהרות עד להבנה שאין מוצא מהכיף הזה.
התיישבנו בקורסה, והקלקות חגורות הבטיחות הדהדו בעוצמה רבה ונותרו לעמוד בחלל המצומצם כמו סלילי עשן בצנצנת וואקום.
יצאנו לדרך.
עליתי על כביש שש, וכשראיתי על השילוט הפניה למושב תפרח בעוד 10 ק"מ, עלה בי חשש שיש רק תפרח אחת, והיא לא באזור קיאקי כפר בלום.
רציתי לדפוק על ההגה ולבכות, אבל לא רצית להעכיר את האווירה יותר ממה שהייתה מכוערת.
בצומת הנשיא עשיתי פרסה אלגנטית והבטחתי לעצמי למהר מאוד, אולי היא לא תשים לב שהדרך התארכה בשלוש שעות.
כשהגענו לכפר בלום השמש כבר לא הייתה צעירה כמו פעם. האתר היה שומם, ורק זקן אחד עם כלב נחיה אמר לנו שהעונה עוד לא התחילה, אבל יש טיולי ג'יפים כאן לא רחוק. וויתרנו. מהכביש שבענו והותרנו.
ניחמתי אותה שלפחות בצימר נוכל לשכוח מהכל ולנוח, ומחר נהיה יותר מאורגנים, היא התאמצה לחייך ואמרה שדווקא נחמד. ממש נחמד, הסכמתי איתה. והותרנו את השקר ההדדי הזה להתגלגל שם על גדות נהר הירדן.
אמרנו לקפוץ למירון, אבל השילוט לא היה ברור לגמרי והגענו לגבעת המורה. עצרנו כדי לקנות טרופית בקיוסק, ואז צלצל הטלפון. אמא שלי סיפרה שהקטנה בוכה כל הזמן ולא אוכלת והקיאה שלוש פעמים, אבל שלא נדאג ורק נהנה. היא מטפלת בה ומקסימום תקפוץ איתה לטרם. ניתקתי את הטלפון והחומצות בגרון השתוללו.
היא התחילה לבכות ואמרה בפשטות שהיא רוצה הביתה.
עלינו על כביש שש והתפללתי כל הדרך שהשילוט לא יפשל הפעם.
וליד צומת כפר קסם היא נרדמה בתנוחה מיוסרת, הצצתי בה ולחשתי לפס הצהוב לימיני: יום נישואין שמח.
גלגלתי את מפתחות האופל קורסה על אצבעי המורה, תנועה שתכננתי זמן רב, אלא שהסיבוב לא עלה יפה, אולי בשל האצבע הרועדת, וטבעת המפתח התהדקה על האצבע בחוסר גמישות.
בתכנון היה עלי להפטיר עכשיו בנונשלנטיות, מול עיניה המתעגלות: "בואי, יוצאים לנופש", לאסוף את התיק שהכנתי מבעוד מועד במסתור הכביסה ולצאת בלי להביט לאחור. היא תמחה, תשאל, תנסה לדלות פרטים, אבל אני אחייך חצי חיוך ואגיד לה בטון מסתורי, "אסביר לך הכל על כביש שש. נו, תמהרי, יש לנו הרבה להספיק".
בתכלס', ייתכן בגלל הגלגול הכושל של המפתח על האצבע, הכל השתבש. בעודי על המפתן, לפני שהספקתי לומר מילה, שמתי לב שהיא באמצע להתארגן ליציאה, וזה לא יכול היה להיות טוב. היא הבחינה בנוכחותי ושאלה: "מה אתה עושה פה? אתה לא מאחר לכולל?"
עדיין היה אפשר להציל את הפוזה אם לא הייתי מתחיל לגמגם: "לא.. כלומר כן. אבל... זאת אומרת, אני לא הולך היום כי אממ אנחנו – " זה היה הרגע בו נזכרתי בניסוח המתוכנן. ולפני שהצלחתי להתאפס עליו היא אמרה בקול לחוץ: "הכל בסדר איתך? אני פשוט חייבת לרוץ. אני יוצאת עם מינדי לקניות לחתונה והיא מה זה לחוצה. תגיד אתה יודע איפה שמתי את המטען שלי?"
"את יוצאת. עם מנדי... לקניות!" חזרתי אחריה באיטיות של אידיוט בלתי שימושי.
"כן" היא אמרה וגבותיה הורמו במפתיע. "יש בעיה עם זה? סיכמנו את זה כבר לפני שבועיים, את היום הזה אני מקדישה רק לה. אתה יודע, היא צריכה לאבזר בית. עוד שבועיים חתונה".
"אה", אמרתי כדי להרוויח קצת זמן. אבל המילה הקצרה הזו לא ממש מרוויחה זמן, שתדעו.
"אז הכל בסדר?" היא שאלה תוך כדי התארגנות, ובאותה שניה נתקלו עיניה בשלט הרכב שעל אצבעי השמוטה.
"כן, פשוט... חשבתי... טוב". פאוזה. "בואי, יוצאים ל – "
"מה זה? שכרת רכב?"
" – נופש..." השלמתי בחלישות.
היא עזבה הכל, למרות שלא בטוח שהחזיקה משהו ספציפי, וקמה בבלבול. "נופש??"
"כן", חייכתי חיוך אלסטי מתחנף מדי. "הפתעה!" והרחבתי את החיוך.
לקחו לה כמה שניות להתעשת. "וואו. מה זה לא מתאים היום יוסי. מה נופש עכשיו? מינדי מחכה לי בסנטר. אני ממש מאחרת..."
"אז תתקשרי אליה לבטל. כי, כי אנחנו יוצאים לנופש", אמרתי.
"אתה רציני? נופש? כאילו, באמת?"
"כן!" אני מתעודד קצת ומחפש את זיק ההתלהבות שבטח נמצא שם אצלה איפשהו, "נופש! כמו שרצינו כל כך הרבה זמן!"
היא הביטה בשעון ונראתה קצת מטושטשת. "אני רציתי? מתי? אולי תבטל? נעשה את זה פעם אחרת?"
"את רצינית? לבטל? כבר הזמנתי צימר וסידרתי את ה – "
"צימר?" היא הביטה בי כאילו צנון צנח לה על הראש.
"כן. בצפון. וגם דיברתי עם אמא שלי, היא אוספת את הילדים היום ו – "
"אמא שלך?" היא הביטה בי כאילו דלעת הוטחה לה על הבוהן.
"כן. היא דווקא ממש בסדר עם זה. היא אמרה שאין בעיה וש – "
"אני לא שולחת את הילדים לאמא שלך, שיהיה ברור. וחוץ מזה זה ממש לא לעניין עכשיו. לא התכוננתי ו... אולי בכל זאת תבטל?"
"אמרת את זה כבר", קולי השקט מכסה בקושי את החימה הפתאומית שמציפה אותי.
היתה שתיקה.
"אפשר למצוא להם סידור אחר.. אם את רוצה. לילדים..." אמרתי.
"כמה זה עלה לך, הצימר והרכב והכל?" היא שאלה.
"לא הרבה. מבצעים עכשיו בכל מקום".
"אולי תב – "
"אי אפשר לבטל".
"אבל... מינדי, אני..."
"תגידי לה שלא היום, היא בטח תבין".
בסוף ירדנו לחניה, היא הלכה לאט אבל אפשר היה לשמוע את מחשבותיה דוהרות עד להבנה שאין מוצא מהכיף הזה.
התיישבנו בקורסה, והקלקות חגורות הבטיחות הדהדו בעוצמה רבה ונותרו לעמוד בחלל המצומצם כמו סלילי עשן בצנצנת וואקום.
יצאנו לדרך.
עליתי על כביש שש, וכשראיתי על השילוט הפניה למושב תפרח בעוד 10 ק"מ, עלה בי חשש שיש רק תפרח אחת, והיא לא באזור קיאקי כפר בלום.
רציתי לדפוק על ההגה ולבכות, אבל לא רצית להעכיר את האווירה יותר ממה שהייתה מכוערת.
בצומת הנשיא עשיתי פרסה אלגנטית והבטחתי לעצמי למהר מאוד, אולי היא לא תשים לב שהדרך התארכה בשלוש שעות.
כשהגענו לכפר בלום השמש כבר לא הייתה צעירה כמו פעם. האתר היה שומם, ורק זקן אחד עם כלב נחיה אמר לנו שהעונה עוד לא התחילה, אבל יש טיולי ג'יפים כאן לא רחוק. וויתרנו. מהכביש שבענו והותרנו.
ניחמתי אותה שלפחות בצימר נוכל לשכוח מהכל ולנוח, ומחר נהיה יותר מאורגנים, היא התאמצה לחייך ואמרה שדווקא נחמד. ממש נחמד, הסכמתי איתה. והותרנו את השקר ההדדי הזה להתגלגל שם על גדות נהר הירדן.
אמרנו לקפוץ למירון, אבל השילוט לא היה ברור לגמרי והגענו לגבעת המורה. עצרנו כדי לקנות טרופית בקיוסק, ואז צלצל הטלפון. אמא שלי סיפרה שהקטנה בוכה כל הזמן ולא אוכלת והקיאה שלוש פעמים, אבל שלא נדאג ורק נהנה. היא מטפלת בה ומקסימום תקפוץ איתה לטרם. ניתקתי את הטלפון והחומצות בגרון השתוללו.
היא התחילה לבכות ואמרה בפשטות שהיא רוצה הביתה.
עלינו על כביש שש והתפללתי כל הדרך שהשילוט לא יפשל הפעם.
וליד צומת כפר קסם היא נרדמה בתנוחה מיוסרת, הצצתי בה ולחשתי לפס הצהוב לימיני: יום נישואין שמח.
נערך לאחרונה ב: