אתגר יום בחייו של יאן

[הנף מקלדת]

אתם לא יאן , יאן הוא מישהו אחר. דמות פלאים מעולם אחר, אולי מתקופה אחרת.
בעוד החיים שלכם משעממים להחריד: ילדים, עבודה, כולל, פרוג, שבע ברכות של בן דוד, והעשירי לחודש. החיים של יאן הם מסעירים ומרתקים. כן כן, סתם יום בחייו טומן חוויות שמתחרות רק בקצב בחדשות בישראל.

אז מה אני רוצה ממכם ומיאן המסתורי?
חפשו את הדמות שתמיד דמיינתם כיצד נראים חייה, עקבו אחריה במשך תקופה, וספרו לי ולכולם כיצד נראה יום או חלק ממנו.
הדמות יכולה להיות מכל תקופה, ומכל דת וגזע. היא יכולה להיות דמות מסוימת מרחבי ההיסטוריה (דיזראלי ראש ממשלת אנגליה), והיא יכולה להיות יחידה בודדת מתוך קבוצה (אינדיאני רדוף רוחות).

כתיבה טובה תעניק נקודות, אבל מקוריות תכפיל אותן.

האתגר ינעל עוד שבועיים
בהצלחה!
ותודה ל @יאן המקורי על הרעיון

נספח

 

[רואים שקוף]

מחצית השעה הראשונה של היום:

הייתי יכול להמשיך בשנתי עוד שעות ארוכות, לולא זה שאליצור הפעוט התעורר בבכיה בכדי לדרוש את שלו, הוא צודק. זה מגיע לו. הוא לא אמור לרעב. גם אם קשיי העבודה מכבידים את עול הפרנסה השכם והערב, אין זה מצדיק מניעת האוכל מן הילד.
מן הסתם, תיכף תקום פנינה רעייתי ותתפנה לטפל בו, תגיש לו את שלו.

אני גמליאל דמן עכו, כפי שהבנתם, מדוריי כיום, יחד עם רעייתי והפעוט, הם במעמקי הקרקע, אצל בעל-בית אחד שבנה כמין דירה סרוחה תחת לביתו, בית אפל ממש שטיפת אור אינה חודרת פנימה, אך מה לי כי אלין, השבח לבורא אני חי באושר אמיתי, ויש לי גם את הנצרך לכלכלת אנשי ביתי, ומה נשאר עוד.
נטלתי ידיי כדבעי מן הכלי, על אף שלדאבוני איני מן החברים המקפידים על אכילת חולין בטהרה, אך נטילת ידיים זו, שניתקנה לטומאת ידיים, למה לי להחמיצה.
יצאתי לחוץ, לשפוך שיח לפני הבורא, התבוננתי בחוטי הציצית לראות אם אכן ביכולתי להבחין כבר בין תכלת ללבן, ואז אני מבחין כי נפסק החוט במקום הקשר, עוד קודם הגדיל, מה שבעצם מחייב אותי לפשוט את הד' כנפות על אתר, שלא אכשל חלילה בלבישת בגד כלאיים שעטנז שלא במקום מצוה.
קצת לא נעים לעמוד כך מופשט בחוצות קריה, בפרט שבעל הבית שלי יצא גם הוא לשוח בשדה, אך זו היא מצות בוראנו, ומקיימים אנו אותה בשמחה ובאהבה, לעשות רצון קוננו.
תיכף שבתי למעון המדורים, הנחתי שם את הד' כנפות הקרוע במקום של כבוד, שלא יהא ביזוי לתשמישי המצוה, נטלתי מכיס מעות החיסכון את הפרוטות האחרונות שעוד נותרו בו, וצעדתי במהירות לעבר ביתו של ידידיה הזבולוני, אצלו תמיד ניתן להשיג תכלת. ושפוני טמוני חול.
תוך כדי הילוך מהיר, מהרהר אני אודות רצוני הכנה שלא לאחר לעבודת השדה, אמנם איני שכיר יום, אלא אומן, אך ככל שאבוא לשדה בשעה מוקדמת יותר, ארכוש יותר את אמונו של בעל השדה, ואף אוכל להגדיל את התפוקה, ויחד עם זאת את שכרי להיום.
ואז, ברגע אחד של חוסר שימת לב, אני נתקל בכד יין של מישאל, לא נעים, גם ככה הוא רגזן בטבעו, אקווה שלא ישבר את כליי בחמתו, ועודי עומד בשאלה, האם נתקל פושע ייקרא לזה, או שמא יש לי פטור של רץ ברשות, שכן הייתי בדרך מצוה, איך שלא יהיה יש לי כבר די הוצאות ליום זה.
וכי תאמרו, איזו דרך מצוה היא זו, הלא אם איני מתעטף בבגד שיש בו ד' כנפות הריני פטור ממצות ציצית, אולי שכחתי לומר, אך בימים אלו נפטרו שלשה בני אדם בשלושה ימים בזה אחר זה בעירנו, המוציאה חמש מאות רגלי, גברים לבד מטף, ובעידן ריתחא נענשים אף על ביטול מצות ציצית, כך שאני חייב לרכוש כבר כעת פתיל תכלת חדש, שאוכל לצאת בטלית מצוייצת.

יתכן ויבוא המשך...

 

[הזדמנות]

בגלל שתהית איך זה לרוץ כל היום ולדלג מעל מכשולים ולא להגיע אל המטרה אני חייב להסביר לך מה עובר לי בראש לאורך כל הזמן הזה.

אולי אתה יודע שלריצה יש ערך פיזיולוגי. אבל אני לא אלאה אותך בעניינים של סיבולת לב ריאה.

לריצה יש גם ערך מנטאלי. גם על זה אני לא אפרט, רק אציין שהיא תורמת לדימוי העצמי ולמצב הרוח.

אז מה כן? בא נדבר על הצד הפילוסופי של הריצה. על ההתקדמות מעל המגבלות שלנו, על כח ההתמדה. על היכולת להגביה את עצמנו מעל הקרקע כדי להיות במקום אחר, כזה שמקרב אותנו אל המטרה. גם אם אנחנו לא משיגים אותה בעתיד הנראה לעין אין זה פוטר אותנו מלנסות.

בא נדבר על דילוג, על קריאת תיגר נגד כח המשיכה.
בא נדבר גם על הקשיים. על קוצר הנשימה, על הזעזוע שתוקף את הרגליים כשהן נוחתות בקרקע בעוצמה, כשהן נתקלות במגבלות.

זה באמת מאוד קשה וסיזיפי לרוץ ולדלג כל היום, הריצה מעמיסה מאוד על הרקמות, היא גורמת לגידים מודלקים או סתם מושפעת מעצלות רגילה.

ויש גם נפילות ופטריות רעילות. אבל גם כשנראה שזה הסוף עדיין לא הכל אבוד. אתה אוסף את עצמך מחדש כמו עוף החול ומתחיל מחדש, לא שוכח לאסוף את הטוב הנוצץ שמלווה אותך לאורך הדרך, רק צריך לפקוח עיניים ולתפוס.

אני רואה שאתה מסתכל עלי ומשתומם, פותח עיניים גדולות ולא מבין. מה אתה רוצה, מריו? אתה שואל.
סגור את המחשב, ילד רוץ, רוץ וקפוץ. תהיה סופר ילד.

 

[נ. גל]

"שוב?" מירנדה נאנחת. "למה שוב?"
יאן שותק. עיניו עזות מבע.
"אתה תקבל על זה את מה שמגיע לך." היא מסבה את מבטה.
ואני לא אגן עליך. אומרות עיניה בשקט.
"בסדר." יאן מושך כתף בחיפזון. "תעשו מה שאתם רוצים."
"אנחנו ההורים שלך." מזכירה מירנדה. "אנחנו רק דואגים לך."
"בסדר." חוזר יאן, שפתיו קפוצות.
"בסדר שנדאג?"
כן. רוצה יאן לענות. "גם." הוא עונה לבסוף.
מירנדה רוצה לענות לו, אבל הוא שוב נעלם. "אתה תקבל עונש כפול." היא מזהירה את האוויר.
אפס.
הילד איננו.
היא אפילו לא נאנחת. קשה לגדל ילד בעל כוחות. גם אם לך עצמך ישנם כוחות אחרים. החוקים ברורים, והוא שובר אותם פעם אחר פעם. אם על החוקים הבסיסיים ביותר הוא עובר - איזה מין אדם הוא יגדל להיות? גזלן? רוצח?
"אדם טוב." צ'יירה מתיישבת לידה, שקטה.
מירנדה מתמקדת בתפר העדין. "אני אניח שלא אמרת כלום, כי את מעוניינת לאכול היום."
"יאן לא רוצה לעשות לכם רע." צ'יירה מתעקשת. "הוא רק רוצה לעשות את הדבר הנכון."
"הדבר הנכון הוא לשמור על החוקים." מסננת מירנדה, מילותיה ברזל.
צ'יירה ילדה צייתנית יותר. היא לא אומרת את מחשבותיה בקול. רק קוראת את מחשבות אימה ולא מסכימה איתן כלל.
יאן עושה רק דברים טובים כשהוא עובר על החוקים. החוקים אומרים שאסור להשתמש בכוחות על, כי זה מסוכן. אבל יאן עושה איתם רק טוב.
מי היה מחזיר לגונה את הסל שאיבדה, אם יאן לא היה מצליח להבריח אותו מביתו של השודד הצהוב?
מי היה דואג להביא כל בוקר ארוחה חמה לנינה, אם היא מגרשת כל אדם שהיא רואה?
את יאן אי אפשר לראות אם הוא לא רוצה.
והוא עושה עם זה רק דברים טובים.
"מה את חושבת כל כך הרבה?" תוהה מירנדה. "תתחילי לקלף ירקות לארוחה."
צ'יירה מצייתת. "אני חושבת שהחוקים מקולקלים." היא אומרת בשקט.
הסטירה נוחתת על לחיה, מצלצלת.
"את רוצה לעבור את מה שיאן עובר?" לוחשת מירנדה בזעם. "מספיק ילד אחד שלי מסובך עד הצוואר. תשתקי ותעבדי בשקט."
צ'יירה נוטשת את הסכין. "אני הולכת ליאן."
"את יודעת איפה הוא?" מלגלגת מירנדה. "הרוח, שמופיע רק כשמתחשק להוד מעלתו לקבל את העונשים שמגיעים לו, או כשהוא רעב?"
"כן." אין לצ'יירה כח להסביר.
היא יוצאת אל החצר האחורית, מחפשת את החתול הצולע.
"כשנגדל." לוחש יאן לידה. "אני מבטיח לך, אנחנו עוד נשנה את העולם."
צ'יירה מנענעת בראשה. "זה יהיה מאוחר מדי." היא לוחשת. "אנחנו צריכים לשנות אותו עכשיו."
יאן מסכים.
הם מוצאים את עכברוש הקסם שלהם, מנתרים אל זמן כתיבת החוקה.
בדממה מתגנב יאן, מניח על השולחן מכתב נמלץ, כתוב בידיה של צ'יירה.
מילים יפות מספרות על כוחות מיוחדים. על האושר בלהיות מי שאתה. על כל הטוב שהעולם יפספס, אם יפחד כל כך מאנשים שונים.
על חתול אחד צולע, שגם לו מגיעה יד אוהבת שתסייע לו לחמוק מילדים רעים ואבנים קשות.
*
ערב.
על הבית כבר יורד השקט.
"את חושבת שנקבל היום עונש?" שואל יאן בשקט.
צ'יירה לא עונה. מורגלת מדי בתהיות.
"אתם!" גבר גבה קומה נכנס אל החדר. "עדיין ערים?"
יאן קופא. זה לא אבא. זה בכלל לא מישהו שהוא מכיר.
"יש לכם דקה אחת להרדם." זועם הזר. "ואמא שלכם לא תוכל להגן עליכם, אני האבא בבית הזה. הגיע הזמן שתבינו שלא הכל מגיע לכם."
הם ממהרים לעצום עיניים. לנשום באיטיות שנדמית כשינה.
הגבר צובט אותם ברגליהם בכוח, מוודא ששנתם עמוקה מספיק.
"אז גם מחר נצטרך להילחם." לוחש יאן. "אוף, עכשיו נצטרך להציל את אבא."
צ'יירה לא עונה.
"מתי כל זה יגמר?" מתחנן יאן לדעת. "אנחנו נלחמים כל יום, ואף פעם הניצחון לא טוב."
"כשנגדל." ממלמלת צ'יירה. "כשנגדל מספיק כדי לנצח את ההיסטוריה."

 

[חנש]

בס"ד

קמתי בבוקר, נאום יאן, שלא תעזו לזלזל, "לקום" ו"בבוקר" בדרך כלל אינם מילים עוקבות אחת אחרי השנייה.

ומה אם לא קפה, אבל קפה רעל, מי שיודע מה זה, המים מיועדים להפוך את רוב הכוס לבוץ אמתי.

אחרי הבוץ חייבים חמוצים, לא החבילה הקטנה, כן זו הגדולה, שאתם קונים בדרך כלל לשמחות.

נשפך, אז מה? המיץ דווקא מריח לי בריח חמוץ נעים כזה.

לאחר מכן ארוחת בוקר, מה הבעיה לוקחים חבילת צ'יפס, ומחבת, מטגנים בהמון שמן על האש הכי גבוהה, חמש נגלות ונגמר הסיפור.

אהה, שכחתי את התיבול כמובן, כורכום, שמעתי שזה בריא פפריקה חריפה, מתוקה מעושנת, שום גבישי, אבקת מרק בצל, פטריות, בזיליקום, תבלין לקבב ועוד ככל אשר תמצאו במזווה.

האישה לא שמה לב שהתבלינים נגמרים כל כך מהר, אתם שואלים, אין לה ברירה היא חייבת לחדש את המלאי.

עכשיו לרטבים, מערבבים מה שיש, מה יש רוטב סויה יין מיונז קטשופ חרדל, דיז'ון כמובן, גבינה לבנה גבינ"ץ, ועוד ככל העולה מן המקרר.

זה בשבילי, אלא מה חשבתם? ארוחה צנועה.

יש עוד אחת כזאת בצהריים ועוד אחת בערב ולפעמים גם ארוחת לילה, תלוי בשעת הקימה.

בין הארוחות, מעניין אתכם, אהה זה פשוט כמה שניצלים מספיקים לי כנשנוש.

אני מקפיד על אוכל בריא, מטגן הכל עם שמן זית, צי'פס טרי קפוא חדש יום יום.

מהיכן התקציב, נו מה נראה לכם, אני מקבל כסף על ה"בטלניזם" שלי אחרת ממה נחיה?

מה עוד אני עושה? טוב אתם מבינים עם מיימדים כמו שלי אין לי הרבה אפשרויות, אבל אני מבקש, איתי לא מדברים על משקל ולא על עודף, כמו שלכם לא נעים לדבר על הבעיות שלכם.

אני מציע שכל אחד יסתכל בצלחת של עצמו, יאכל את הצו'לנט של עצמו, את זה, אגב למדתי מהיהודים, לבשל צו'לנט, כשזכיתי להיות הגוי של שבת שלהם, עד שכבר לא היה לי כוח להתרוצץ בין כל הבתים שכמובן דאגו לכבד אותי במאכלי השבת שלהם.

טוב אני ממהר, אני מריח שהצי'פס מהנגלה השנייה כבר מוכן.

 

[אסתר שין]

לא. לא עוד פעם.

השליח אטום המבע מניח את האיגרת על הדלפק. "אתה נדרש להתייצב עד שבוע בארמונו של הפריץ הנכבד פרידריק פון שולץ" הוא מכריז ברשמיות חגיגית.

מושקה סגר את פי החבית באנחה. מה רוצה הפריץ עכשיו?

"במה מדובר?" הוא מעז לשאול, אך השליח ההדור חותם את פיו ומצביע על האיגרת. "אתה יודע לקרוא, ז'יד?", הוא שואל בנחמדות מזויפת, "או שאקריא לך?"

"לא תודה. אני אסתדר" מושקה מבטיח לגב של הגוי השחצן. רק כשהתרחק מספיק סינן תחת שפתיו: "נוכרי דל גאה".

הרווחים השנה לא היו מאוששים במיוחד, והפריץ "רמז" לו במפורש שהוא יגדיל את סכום החכירה.

"וכעת, אנה אני בא?" הוא קונן באוזני מינדל אשתו.

"סע לרבי", אומרת מינדל, מנגבת את ידיה משאריות נוצות התרנגולת שהייתה באמצע למרוט לכבוד החג הממשמש ובא. "אני אטפל בשאר".

מושקה מרים את גבותיו. מינדל אף פעם לא אהבה את הנסיעות שלו לרבי. מה קרה פתאום? "את בטוחה?" שאל שנית.

"כן", היא עונה בפשטות, חוזרת לקלף תפוחי אדמה. "אבל אל תשכח מהצוואה".

צל כהה העיב לפתע על עיניו. "לא אשכח".

***​

קול טפיפות פרסותיהם של הסוסים ותנודותיה החדות של העגלה מקשות על מושקה לנוח מעמל יגיעו. הוא מבקש לנמנם קצת, אך היהודי שיושב לצידו נראה כאחד שזקוק לחברה ולא יוותר עליה בקלות. והוא, לרוע המזל, השותף הפוטנציאלי היחיד בסביבה.

"פון וואנט קומט א איד?" שואל היהודי העבדקן שהזדהה בשם מוט'ל.

"מפולניה. ואתם?"

"מגליציה". מוט'ל ליטף את זקנו כמנהג חשובים. "נוסעים להסתופף בצילו של הרבי בחג הקדוש?"

"כן. ובעיקר לבקש את ברכתו". מושקה עונה.

"הו... ברכה למה? שמא צרה, חלילה, נחתה בצילכם?" שאלותיו החטטניות של מוט'ל ושפתו הנמלצת לא ערבו לאוזניו של מושקה. עצמותיו דאבו וכל שביקש היה לנוח מעט ולתת תנומה לעפעפיו.

"הפריץ ממרילקוב, המחוז בו אני גר א...", הוא מתחיל לומר ומוט'ל קוטע אותו, " אוי ווי איזמיר!" לא שמעת?"

"מה הייתי אמור לשמוע? גזרה חדשה שהחליט לגזור?"

"לא, לא!" מוט'ל נשמע מבוהל. "הוא פרסם... צו מעצר נגד יהודי אחד, לא זוכר את שמו... אולי ברנוב? ברנובער?"

מושקה החוויר. "שם משפחתי הוא ברנובער" הוא אומר במורא.

מוט'ל צקצק בלשונו. "לך תדע מה הוא הפיל עליך. אבל תיזהר. לא כל האנשים מוסריים ובעלי מצפון כמוני".
"למה כוונתך?" מושקה שואל בלחש, שהדי שיחתם לא יגיעו לאוזניו העגלון.

"יהיו כאלו שישמחו לזכות בפרס המוצע למי שיביא אותך למעצר. עליך לברוח"

"לאן?" מושקה חרד. מה יהא על מינדל והילדים?

העגלה עצרה בחריקה. "הגענו", מכריז העגלון. מושקה האחוז דאגה לא שת ליבו לזמן העובר. הקולות חולפים ליד אוזניו, מטבעות מצלצלים עוברים מידו של מוט'ל לידי העגלון כשכר הנסיעה. ורגע לפני שהוא יורד מן העגלה, הוא מסב את פניו למושקה. "תפתח את הצוואה". הוא מייעץ לו ויורד. ורק לאחר שהסוסים מתנערים והעגלה ממשיכה לדהור – קולט מושקה את משמעות דבריו של מוט'ל.

כיצד ידע על הצוואה, אותה הוא נושא עימו לכל מקום? הוא תמה. הוא לא הכיר אותו לפני כן. בהחלטה של רגע פנה מושקה לעבר הצרור שהביא איתו, והחל מחפש את גוויל הצוואה. לבסוף הוא מצא, והחל פותח את קישורי החבל האופף את הצוואה הישנה, פורש אותה על ברכיו.

זעקה חנוקה נפלטה מפיו.

בדף שלמולו הוא אינו רואה את המילים המוכרות, אלא משהו אחר לגמרי.

דמות דיוקנו שלו, מתנוססת באדישות מעליו ומציינת את הפרס הכספי שיינתן עבור זה שיכלא אותו.

את מושקה, היהודי הפשוט מן העיירה.

 

[יאן]

לקום, לקום רבותי. יוזרח פקח עין. הוא ניסה להתכרבל בשמיכה אך טפיפות רגליים יחפות הקיצו אותו לחלוטין.
בחוץ היה חושך גמור. הוא נטל את המגבת ושירך רגליו לבית הטבילה.
בוקר טוההה... פיהק לעבר גרדיאל. הלה ענה לו בניע ראש.
המעבר החד מהחדר החם למים הקרים פיכחו אותו בבת אחת. היום יום ראשון. נשארו לו אם כך עוד שלוש עשרה ימים בלבד. אם לא אבא הוא בכלל לא היה מגיע. מה רע לו בכפר. טוב, שיהיה. לאבא זה כל כך חשוב. איך אמר לו? תלך תלך. עוד תשמח על כל יום שהיית שם. הוא קצת הסתבך עם הבגדים שלא היה רגיל אליהם.
לפתע שם לב שהוא לבד. החברים כבר עמדו סביב ליהודי בגיל העמידה שזקנו שזור חוטי כסף. הוא תחב ראשו ביניהם.
"ששים ושמונה ששים ותשע שבעים!" הכריז היהודי. מספר שבעים היה כהן ג'ינג'י שפנה במהירות לכיוון לא ידוע.
היהודי שכעת כבר נודע לו ששמו ר' מתתיה, חילק אותם לשתי קבוצות שפסעו במסלול מלקחיים ובחנו ש"הכל בסדר". לא אמור להיות משהו מיוחד, אמר מתתיה. אתמול היה שבת ושחטו רק תמידים ומוספים.
שוב נערך פיס. יוזרח חש מבולבל ולא היה כל פלא בכך. הוא הגיע ממשפחה פשוטה ליד גבול לבנון. אביו לא היה תלמיד חכם גדול, יותר בכיוון עם הארץ קטן. רק דבר אחד שינן לבנו: אתה כהן. אתה כהן. מי ששואל - אתה כהן. אתה תעבוד בבית המקדש. ויוזרח גדל עם הכבשים והעיזים, וידע שהוא יעבוד בבית המקדש. בגיל שלוש עשרה נשלח לירושלים ושהה שם כשנה עד שחזר ובידו תעודה המעידה על בעליה כי עמד בכור המבחן. מאז חלפו כמה שנים והוא הספיק לשכוח חלק מהדברים. בגיל עשרים רשם אותו אביו למשמרת "עיתה לו", והנה הוא פה.

שוב שם לב שהוא מפגר אחרי כולם. החברים עמדו מסביב לארון קטן, "בית החליפות" היה שמו. מתתיה, שיוזרח כבר הבין שלא יפרד מהם כל היום כולו, שלף מהארון סכיני שחיטה גדולים וקטנים וחילק ביניהם. "להשחיז, אני יבוא עוד כמה דקות לבדוק". הוא נעלם בכיוון שערי ניקנור. הם החלו בעבודה.
מתתיה חזר. "ימואל, יש לך פה הרגש קטן".

עבודת היום החלה. בחלקו של יוזרח נפל לעבוד עם הכהן הג'ינג'י, ששמו היה מאיר שמחה. מאיר שמחה הכיר היטב את העבודה משנים קודמות והוא תפס פיקוד על האפרוח שלצידו.
"עוד מעט יתחילו להגיע כל מיני יהודים עם קרבנות, כל אחד אתה צריך לשאול אותו איזה קרבן הוא מקריב, אם צריך נסכים אתה בודק שהוא הביא איתו, שמן יין מה שצריך. אם זה לא בכור או מעשר, תדאג שיעשה סמיכה. טוב? זה בגדול. יהיה בסדר", סיים בצ'אפחה ידידותית על יוזרח המודאג.
בעזרת ישראל ראה יוזרח יהודי עם כבשה שמנסה לתפוס במבטו את אחד מהכהנים העסוקים. יוזרח רץ אליו. "אדוני רוצה להקריב?"
היהודי הנהן. מאיר שמחה לא נראה בשטח ויוזרח התחיל להרגיש מעט ביטחון עצמי. "אדוני יסמוך על הכבשה", אמר יוזרח והתפלא על השגרתיות שבה יצאו ממנו המילים. הוא כהן בנשמה. יש לו את זה. היהודי סמך ומלמל כמה משפטים. עיניו מלאו דמעות. הוא מתרגש, הרהר יוזרח. על פי לבושו נראה היהודי מארץ הנגב. כנראה נדבו ליבו לעלות וליראות במקדש השם, והביא איתו נדבה יפה. "אני לוקח את הכבשה להקרבה" הודיע לו יוזרח באותו טון של ביטחון עצמי ומשך את הכבשה לעבר הטבעות שבהם תופסים את הבהמות העומדות להישחט. מאיר שמחה צץ לידו. "מה יש לנו כאן?" "אה, זה, זה הוא רוצה להקריב" - הצביע יוזרח על היהודי הדרומי שצפה בהם. שלמי נדבה? שאל שוב מאיר שמחה. "אמ.. כן", ענה יוזרח.
אוקיי אני שוחט אתה מקבל את הדם ורץ לזרוק על המזבח? בסדר? לך תביא מזרק.
מאיר שמחה שחט, יוזרח קיבל את הדם עלה בכבש ופנה לסובב לקרן מזרחית צפונית. מיד החל לשמוע צעקות. מי צועק פה ולמה? כמה מטרים ממנו בשטח עזרת ישראל, עמד היהודי "שלו" וצעק: למה דילגת על קרן דרומית?
יוזרח התבלבל וקפא. "תמשיך למרס" ציווה עליו מאיר שמחה שהגיע ברגע הנכון. "כבר נברר מה קרה כאן". "איזה קרבן הבאת?" פנה ליהודי "חטאת", ענה הלה בשפל קול. "זה שלמי נדבה" קרא יוזרח מעל המזבח. "רד משם מהר" ציווה מאיר שמחה, "רוץ לחפש את הכבשה איפה שמפשיטים אותה ותעצור אותם שלא יקטירו. תחפש את מתתיה ותשאל אותו איפה לשרוף אותה. עזוב, אני כבר יעשה את זה. לך תנוח".
שארית היום עברה על יוזרח בבית המוקד, משם השקיף על חבריו הקדחתניים.

הערב ירד. העבודה פסקה. משמרת עיתה לו נכנסה לאכול מבשר הקודש. נשארו כמויות בשר של קדשי קדשים לאכול עד אור ראשון. יוזרח ישב מן הצד. "נו?" קרא אליו גרדיאל "איך היה היום הראשון? בטח אתה רץ לספר לאבא הא? זה היה החלום שלו. תאכל תאכל משהו. כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים", ליהג גרדיאל.
יוזרח הואיל לתרום חיוך מסכן. "בשבילך אני יאכל קצת, כזנב הלטאה". כמה ראשים הסתובבו. יוזרח טעם מן הבשר ומצב רוחו השתפר. הוא לא שם לב למתתיה שניגש לדבר עם פתחיה.

יוזרח שכב לו במיטתו אשר בבית המוקד והרהר במאורעות היום. קורה, זה היום הראשון, ניחם את עצמו. הלילה אישן טוב ומחר אהיה יותר מרוכז.
כהן גבוה ניגש אליו. אנחנו צריכים דחוף את המיטה שלך. סידרנו לך מקום הלילה בישיבת זילברמן, תזדרז. אולי מחר תחזור לפה. זה בבירורים.

*אין לפסוק הלכות מסיפור זה*

 

[ניק 70107]

זה היה עוד יום לא שגרתי בחייו של יאן. הוא מצא את עצמו מתעורר מוקדם מאוד בבוקר בתחושה שמשהו ממש מרגש הולך לקרות.
כמובן. הוא יעשה לאבא ואמא הפתעה!
יאן קם בזריזות ובשקט לפתוח את ארון הבגדים, מפיל אגב כך את ערימת הבגדים המסודרת שאמא הכינה לו אתמול הישר לקערת המים. אך יאן מעולם לא שם ליבו לזוטות שכאלו והוא כבר היה מטפס על המדפים ושולה פריטי לבוש ממינים שונים.
לא נחאה אתכם הקוראים בכל פרטי מבצע ההתלבשות ההירואי, הפראי והמסוכן, רק נזכיר שלאחר מעשה הגבורה הנאצל היה יאן רעב מאוד. וכי לא מגיעה לו ארוחת לוחמים מכובדת?
יאן הצדיק לא יעיר את אמא כמובן. אם אמא ישנה הוא ייתן לה להמשיך לישון כמו דמא בן נתינא. ליתר ביטחון הלך יאן למיטה של אמא ובדק בעצמו שהיא ישנה, ורק אז התפנה למשימתו ופנה אל המטבח. אתמול אבא תקע את הקרונפלקס במקום הכי גבוה אבל לא דבר שכזה יעצור את יאן! חיש קל שלף כיסא והחל מטפס. סיום המשימה מצא אותו מסתכל הקרונפלקס מלמעלה למטה. אמא בטח תשמח שרק הקרונפלקס נפל ולא אני חס וחלילה, השיח אל ליבו ופנה למזער נזקים. בעצם הרבה קרונפלקס נשאר בקופסא. את מה שנפל על הרצפה הוא יאכל שלא יהיה בל תשחית. בעצם חשב יאן יותר טוב לאכול  ישר מהרצפה, כך אמא לא תצטרך לשטוף עוד צלחת. להגיע לחלב היה קלי קלות וכבר היה יאן מיודענו שכוב על בטנו, רגליו מתנופפות והוא עסוק בבלילה אשר על הרצפה.
(ברשות הקוראים נדלג על הקטעים הבאים "יאן!!!! מה אתה חושב שאתה עושה!! שוב!" ורק נזכיר שליאן היה המשך יום מדהים, מלא בריגושים והפתעות שלא שיערום אבותנו)

 

[ףץףץ]

צהוב מלוא האופק, צהוב ואפרורי. צהוב כזה שלא מאיר, אלא קודח במח, צהוב של שמש שקופחת ועוד יום שגרתי שבו הוא פועל בשגרה מכוונת היטב.

יאן קם.

בוקר, ואין לו אף פעימת התרגשות בלב, אז הוא הגיע והולך להיות משמים כמו אתמול. הוא החל במלמול הטקסט המסורתי שהוזן בו. הוא כלל לא שם לב מה הוא ממלמל, לא הבחין שהוא אומר משהו וניגש למשימה הבאה. אריזת החבילות ושילוחן. הזמן קצר, זמן השילוח הולך ומתקרב, והחבילות איך לומר לא הכי בעניין.

הוא נכנס לתפריט הגדר משימה, נכנס להמלצות. שמור על קור רוח, היה סבלן, זה ילדים. אה ילדים. ילדים זה הדבר הזה שרץ בוכה קם נופל ובאופן כללי צורח. הוא תפס בראשון בזרועות פלדה והצרחות התחזקו, צפצוף פנימי נשמע, אנשים קוראים לו מצפון. הוא מניח לילד יודע שאם לא יגיב לצפצוף ומהר המערכות שלו יינעלו ל5 דקות, ואין לו אותן הבוקר.

התראה: קיימות הגדרות נוספות לילדים אנא עיין בהן בהקדם.

ילדים- בני אדם רגישים חכמים יפעלו כשורה אם רק תפעל איתם נכון.

הגדרה 2- יצורים מדהימים יצירתיים בעלי שמחת חיים ושובי לב, אוהבים לפעול, יש להגדיר עבורם טרה.

הוא וויתר על הגדרות שלוש וארבע, וניסה לפעול לפי הגדרות 1 ו2.

הוא הסתבך.

תפעל נכון,

להגדיר עבורם מטרה.

אלו מילים גדולות, אנשים היו אומרים מעניינות.

מה עכשיו?

צפצוף מהאנטנה השמאלית, קוראים לזה בשפת אנוש חוסר אונים.

***

"שוב עולים צפצופים מהחדר, משהו הסתבך שם ליאנה" לגימה נוספת מכוס הקפה, חכם היה להכניס אותם הבייתה הם עוסקים במשימות השגרה, והיא מקבלת פנאי, ומוצאת זמן איכות נוסף לילדים.

"היא מאחרת היום" הוא הגיב מעיף מבט בשעון.

"אכפת לך לבדוק מה קורה איתה" היא ביקשה בדרישה, דקות הקפה קדושות לה.

הוא נאנח ושלח הודעה "יאן הכנס לחדר הילדים ותראה אם יאנה צריכה עזרה דווח לי"

ההודעה הגיעה זורחת באדום, אות מצוקה " אני כאן, יאנה מתקינה את הפרגולה בחצר"

הוא בהה במסך,

אני כאן,

יאנה מתקינה פרגולה,

מה קורה פה הבוקר.

"מה אתה עושה בחדר הילדים" שלח הודעה חוזרת.

"מה שבקשתם, מארגן, לא מצליח, לא יודע איך מטפלים בילדים"

"למה החלפתם משימות אתה ויאנה?????????????????" הוא התכוון לסימן שאלה, נלחצו לו כמה, ביטוי לעצביו המרוטים.

"לא החלפנו משימות, זאת הרשימה שקבלתי"

"עצור וחכה להוראות" שלח פקודה.

קולות עולים ויורדים מגיעים מהחצר, הכי קרוב לבכי בשפת בני אדם, משהו קרא ליאנה, בטח מי מביא לרובוט מתוכנת בדגם נשי להתקין פרגולה, זו משימה מועדת לכשלון.

"מי הזין להם את המשימות אתמול?" תהה.

"משנה מי, מי שעשה זאת החליף בין הנתונים, זה בטוח"

"מה עושים?"

"שולחים הודעת עידכון" פלטה כלאחר יד.

"יאנה נפגעה, כרגע מושבתת", הצביע על המתקשר שלה שהבהב הודעה באפור אדום.

"זמן שיקום מוערך- שעה."

אני אטפל בהם, היא נכנסה לחדר הילדים

זאת הייתה שעת איכות אמיתית.

 

[כותב השורות]

'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'
קחו רגע ותחוו יחד עם יאן קי את מאחורי הקלעים של המציאות​

יאן קי נכנס לבית המדרש בסערה, הוא קיבל עדכון שחייבים אותו עכשיו לשעתיים תורה, הזהירו אותו שאם הוא יפסיק באמצע כל העסק יקרוס וזה יהיה עליו

מהלחץ כבר בדרך ברכבל הוא החל בקריאת פרקי משניות מתוך הכשרפון החדש שקנה, איזה תענוג זה, גאון מי שהמציא את האפליקציה של המשניות, הוא ידע מה צריך לעשות עם טכנולוגיה האפליקציה מאפשרת לו לקרוא במהירות, ובנויה כך שכאשר העין נעצרת החיישן קולט זאת ופותח ביאור על מה שהוא לא הבין, כל התעמקות נוספת פותחת עוד ביאורים והוספות והרחבות עיוניות, נס שהאפליקציה יודעת גם מתי לעצור כי אחרת הוא היה נשאר ללמוד ברכבל

החברותא כבר חיכה לו במקום, הוא כנראה יודע גם על מה מדובר, הם התבקשו לא לדבר על זה, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ובעידן החדש לא רק עוף השמים מוליך את הקול אלא גם הסטנדר הממוחשב והחיישנים הרגישים קולטים כל גל קול שעובר לידם, ולך תדע מי מחובר עכשיו לרשת התורנית, חצי מעם ישראל, כן ירבו...

בתום השעתיים, יצאו יאן קי והחברותא לקפה וסיגריה חשמלית, כשכל העת הם ממשיכים לחדד ביניהם את הסברות שהתחדשו להם
רגע אחרי שהם סיימו לדבר הם קיבלו לכשרפון הודעה – 'תודה, הצלתם אותי, אתם לא מבינים כמה עזרתם לי, לא הייתי יכול בלעדיכם'.

 

[שמואל י]

בס''ד

אתם רוצים לשמוע על יום בחייו של גיבור, אה?
בדיוק לכן אני, יאן המופרסם, נמצא כאן. כדי לספר לכם על חייו של גיבור.

אז שנתחיל אם סדר היום שלי?

6:20
בזריחה אתם יכולים למצוא אותי בערבה של סרנגטי.אני שוכב מסווה על סלע בין העשבים, במרחק בטוח מהג'יפ שלי, ומצלם וידאו קצר על השכמת הבוקר של חיות הבר. אני מתמקד כמובן במסוכנות שבהם. היום הספקתי אחרי האריות לטפוס את האנקונדה לתמונה קצרה, לפני שהשעון הזכיר לי שהגיע הזמן לטוס לעבודה.

7:10
אני מנצל את ההזדמנות לאכול ארוחת בוקר, בזמן שבידי השנייה אני מטיס את המטוס הפרטי שלי.
הארוחה של היום כוללת גרגירי יער שאספתי בעצמי בצוקים של מדגסקר, ומשקה אנרגיה שחבר מהיחידה לבקרת רעלים ביקש ממני לבדוק אם הוא מורעל. הטעם היה בסדר.
לקינוח נישנשתי קצת גלידת וניל איטלקי ואבוקדו ברזילאי. יש לי אוסף כדורי גלידה ממדינות שביקרתי בהם כל יום.

8:00
לעבודה, אני פותח את השיחות הממתינות. נשיא קרלטמחינקה מתקשר בהיסטריה, טרוריסטים השתלטו על הארמון שלו ומחזיקים בו ובבני הבית. ההוצאה להורג שלהם אמורה להתחיל ב8:10 בדיוק. אני מפהק ומאיץ את המטוס, חומק בין הצוקים של הגראנד פיאנו וחולף בשריקה מעל האוקיינוס השקט.

8:00 ואלפית השנייה
אני מזנק מהמטוס, צונח דרך הזכוכית לארמון של נשיא קרלטמחינקה ושולף את אקדחיי.
הטרוריסט הראשון כבר ירה, אך הקליע שלי פוגע בקליע שלו ומסיט אותו לעבר נורת הפלורוסנט שבתקרה.
בחסות החשכה אני משתק במהירות את הטרוריסטים ואוזק אותם אחד לשני.
הנשיא ומשפחתו מריעים לי, ומציעים לי כל מה שרק ארצה.
אני מחייך בצניעות ומבקש רק כדור גלידה לאוסף מהמקפיא הנשיאותי. אה, ולא לשכוח צ'ק בסוף החודש.

9:00
המשימה השנייה להיום משעממת: חבורה של מטיילים שנתקעו על קרחון באנטרטיקה.
אני טס מעליהם, מחניק פיהוק, ושולח כבל הצלה. המטיילים הפצועים עולים למטוס ואני מבקש מויקטור, הרובוט המשרת שלי, למזוג להם תה חם או שוקו או משהו. הטיפול באזרחים זה התחום שלו.

10:35
לסוכנות החלל לא הייתה שום תקלה היום, ואני מתקשר למוסך ושואל אם הוא יכול לנצל את הזמן ולנקות קצת האת החללית שלי.

11:04
אני מזגזג בין רעידת אדמה בניו-יורק להוריקן בתאילנד, ועל הדרך קופץ לכבות שריפה קטנה באיך-שלא-קוראים-לאי-הזה.

12:00
הפסקה, אני שותה קפה מפולים שנטחנו על ידי לואי פסטר בכבודו ועצמו. הייתי מקציף את החלב קצת יותר, ויקטור יטפל בזה.

14:00
אני עוצר מדען מטורף אחד שניסה לעשות משהו עם חומר ירוק זרחני. מעניין אם אפשר לעשות מזה גלידה.

15:00
צבא של יוונים על פילים רודף אחרי, אל תשאלו.

16:00
צלילה קטנה למהנהרה לא ידועה מתחת לגילבטר, מלחמה תת מימית נגד סמוראי זועם, הכנעת ארגון נאו-נאצי קטן, וסיימתי יום עבודה.

17:00
הנה חברים, הרגע עוד מעט מגיע:
אני חוזר הביתה, לדירתי הצנועה בברוקלין, ויוצא למרפסת.
"רב אברהם!" אני קורא לשכן היהודי שלי.

"וואס?" הוא מסתובב לעברי.

"תספר לנו מה עשית היום!" אני צועק לו, "הקוראים שלי רוצים לדעת על יום בחייו של גיבור!"


איזהו הגיבור הכובש את יצרו.

 

[עט נובע 2]

עיניו של יאן התרוצצו לכל עבר, כעיניו של עכברוש שנקלע למלכודת.
אך, לא. הוא טרם התגלה לרודפיו. בשוק ליהגו העוברים ושבים, ודומה כי איש לא מבחין בו.
צפצוף מוכר נשמע ממרחק. יאן זקף את אוזניו, והאזין בדריכות לסדרת הצפצופים.
לא היה עליו להתאמץ כדי להבין את פישרה.

בתנועה חמקמקה הוא התגנב אל מתחת דוכן הפירות,
ונעצר שם ללא נוע. שפמו רטט לקצב נשימותיו המהירות.
ריח הפירות הטריים הזכיר לו כי זמן רב לא בא אוכל לפיו.
הוא הביט כה וכה, ולבסוף, זיהה באפלולית אפרסק נגוס.
הוא נעץ מבט ממושך בפרי העסיסי, ובלע את רוקו.
אסור לו להתפתות כעת.

רחש קל נשמע בסמוך לדוכן, וקול חיכוך של גוף קטן.
ברווח הצר שבין דוכן הפירות לרצפה, זיהה יאן את רגליו של מיקי.
זהו. הוא נשם לרווחה. למשימה הבאה.
בטור עורפי שקט, פסעו השלושה. מרחוק כבר נראה מקום המפגש.
לאחר דקות רוויות דריכות, הגיחו גם שאר חברי החוליה.
הם נשאו במאמץ את השלל היומי,
ומיהרו לדירת המסתור
.
הדרך הייתה פתלתלה, ובסופה נעצר יאן מול מכסה הביוב.
הוא נשם נשימה עמוקה, ונדחק פנימה.
בשעה קטנה של לילה, ערכה החבורה אסיפה חשאית, סביב שולחן עגול
ושאריות פרי.

'הלילה', לחש המפקד, ונעץ עיניים בורקות בפיקודיו.
'אנו עולים שלב. חלאס לפחד, להתגנב ברחובות, להסתפק בשלל עלוב.
הלילה, פורצים לבתים!' הוא חשף שתי שיניים עליונות צהובות, והריע.

חברי החוליה הריעו בתגובה.
רק ליבו של יאן פרפר בקרבו.
'זו סכנה!' הוא חש בכל נים מגופו.
אך לא העז לצייץ נגד הוראתו של מיקי.

בלילה ההוא, נשמעו צרחות אימה בבית קטן בפאתי בני ברק.
אורות נדלקו, זוג הורים מבועת זינק ממיטה.
'זה הסוף שלנו' לחש יאן לעצמו, ורץ בדממה דרך פתח המילוט.

'כסילים! מה עשיתם!' גרונו של מיקי ניחר. הוא קימט בזעם את ה'יתד'
שגנב מתיבת השכן. 'הקיץ הקץ על ההשתלטות המפוארת שלנו על העיר!'

'זה פשוט... מה שהיה...' ניסה יאן להתגונן.
מיקי חתך את מילותיו. 'אין לכם שכל? חוש ריח? איך לא הבחנתם שמדובר בבשר חי?!'
פיקודיו השפילו מבט, ורטטו בעצבנות.
'תראו, תראו מה כתוב כאן!' הוא פרש את דף העיתון המקומט, הניח על אפו את משקפי הקריאה,
והקריא: 'הגיעו מים עד נפש. עיריית בני ברק עושה סוף למכת העכברים בעיר'!

 

[מסוגל]

"בום".

התקיפה מפתיעה אותו לחלוטין, וההפתעה משתקת את איבריו לשלוש שניות קריטיות. הוא כבר התמודד עם אינספור תקיפות מפתיעות, ממגוון כיוונים ובמגוון סגנונות, אך באף אחת מהן לא היה התוקף חרישי כל כך.

המכות ממשיכות לנחות עליו. הוא מסובב את ראשו, ומבחין במעורפל בגבר ענק ממדים שמניף אלת עץ כבדה בתנועה עוצמתית. שרירי ידיו משתרגים לכל עבר, ובעיניו מבע אטום עד אימה.

הוא לא מהחבר'ה הקלים. יהיה קשה מאוד להכניע אותו. עדיף לברוח, ומיד.

הוא רץ ורץ במשך כל הבוקר. קצב נשיפותיו המאומצות הולך וגובר, וקצב ריצתו הולך ודועך. השמש כבר ממוקמת היטב במרכז הרקיע כשהוא עוצר, חוסה בין עציה של חורשה קטנה. החורשה ירוקה ואפופת מסתורין, כאילו בקשה לחזק בו את תחושת אי הוודאות.

הוא נאנח ועוצם את עיניו. את אוזניו ממלאים ציוצי ציפורים שלוות. הן אמורות לגרום לו לשלווה ולהרפיה. החורשה שקטה ונעימה, אבל הניסיון הארוך לימד אותו שהשלווה מטעה תמיד.

הוא פותח עיניים וסורק את הסביבה מבלי להסיט את ראשו בסריקה המהירה שסיגל לעצמו.

הוא לא טעה. שני חיילים רצים משני העברים בעת ובעונה אחת. תנועותיהם חלקות ואחידות. הבעתם רצחנית.

חרב, חנית או חץ וקשת? יש לו שניות בודדות לקבל החלטה.

הכול מתרחש מהר, ואחר כך שוכבות גופות שני החיילים תחת העץ הגבוה. הוא מתנשם בסיפוק, ומעווה מעט את פניו כשהלחץ סביב עיניו מתגבר. הוא מתבונן מטה, אל שני האנשים שהכניע זה עתה, ומגלה לראשונה כי הגבוה שבהם הותיר אחריו ירושה בדמות תרמיל עור קטן ונאה. הוא מפשפש בו כלאחר יד. תרופות.. סכין קצרה.. מפתח זהב גדול.

ידו רועדת כאשר הוא מרים את המפתח ומתבונן בו מקרוב. סימן הכתר חרוט עליו, בדיוק במרכז.

הוא ממהר חזרה אל הארמון.

מנגינה מאיימת מתנגנת באוזניו כאשר הוא צועד כפוף במסדרון הארוך, מתאמץ לפסוע בדממה. מפעם לפעם נשמעים פסיעות מהירות, וקול דיבורים שקט מהקומה שמעליו. חלונות רחבים זורקים אלומות אור על קירות מעוטרים בציורי שמן של לוחמים דגולים.

הדלת בסוף המסדרון ממתינה, גדולה ואטומה. ההתרגשות גורמת לו להיכשל פעמיים בטרם הוא מצליח להחדיר את המפתח, ודלת האלון נפתחת לרווחה.

דום דום דום.. המנגינה מתגברת, מאיימת. דופקת לקצב פעימות לבו.

חדר קטן ואפל נפער בפניו. הוא לא מספיק אפילו לבחון אותו כשמשהו עצום חוסם את שדה ראייתו, וקול נורא קורא: "איש צעיר ויהיר, באמת חשבת שתוכל להילחם בדרקון שלי?"

הדרקון מסתער, מציג מוטות כנפיים מרשימות בגודלן, וצווח בקול שהוא בו זמנית מאיים ומעורר חמלה.

הוא מכווץ את עיניו ובוחן בריכוז את תנועותיו של הדרקון. הפעם הוא לא יכול לברוח, ברור שעליו להביס אותו לחלוטין. הוא מרכז את כל ישותו ומלכד את הניסיון שצבר בכל ימי הקרבות הארוכים יחד, לכדי אחידות תנועתיות מושלמת.

החרב משספת, החיצים נורים במדויק. הדרקון מיילל. צווחותיו הופכות נואשות ופראיות יותר, וכך גם ההתקפות. הוא צולל מלמעלה כמו ציפור פצועה, מתפתל בזעם אימים.

בפעם השלישית שהוא פוגע בראשו של היצור, גופו הגדול מתכנס אל תוך עצמו, והוא קורס על רצפת השיש. הוא מתפתל בפעם האחרונה, ואז דומם.

מאחוריו נחשף שער ברזל פתוח. הוא עובר דרכו בצעדים איטיים. ראשו סחרחר וראייתו מטושטשת.

הפעם הוא נכנס לאולם גדול, הגדול ביותר שראה. במרכזו נצבת קבוצת חיילים שמניפה את חניתותיה למרגלות כיסא מעוטר. במרומי הכיסא יושב מלך זקן, עטור תפזורת בגדים רברבנית והבעת פנים חולמנית.

"כל הכבוד, בן חיל!" מחמיא המלך בקול קר ודיבור איטי. "הפגנת אומץ לב, והצלת את הממלכה מאבדון. שמך יינשא לתהילה לדורות, ומיליוני אנשים יהיו חבים לך את.."

זה הרגע אליו חתר במשך זמן רב כל כך. בשביל הרגע הזה ממש עמל לילות כימים, מבלי להתייאש. זה אמור להיות הרגע הגדול שלו, אבל אין בו טיפת כוח לנאומים.

הוא מסיר את המשקפיים בכבדות ומשליך אותן הצידה. התאורה הטבעית תוקפת את עיניו, והוא משפשף אותן יחד עם הזיעה הרבה שסביבן.

אחר כך הוא מתיישב על המיטה כשהוא מבולבל מעט. עיניו מרצדות במהירות, מסתגלות לחזרה למציאות. הן נתקלות במשקפיים שעל הרצפה, והוא מרים אותם אל המדף. הוא מתיישב על המיטה ומתמתח באריכות. צליל קצר נשמע מהטלפון שלו, הוא מרים אותו, ומתבונן בהודעה שקפצה:

"שמנו לב שסיימת בהצלחה את להבי התהילה 3. ברכות!

להבי התהילה 4 כבר כמעט כאן. עם עולם ריאליסטי ומדהים לחקור, קרבות אפיים ואתגרים חדשים, ובשילוב תכונות מתקדמות לחווית משחק סוחפת ומרגשת עוד יותר. להבי התהילה 4 ייצא אל פלטפורמות המשחקים הנבחרות בעוד 28 ימים. התכונן להניף שוב את הלהב, ולהילחם על התהילה האולטימטיבית.

האם תרצה לקבל התרעה כשהמשחק ייצא?"

אצבעו מאשרת, ושעון עצר מעוצב מופיע על המסך. הוא משליך את הטלפון על השידה, ומעביר את מבטו בפיזור דעת על החדר.

הוא משתרע על המיטה. עיניו בוהות בתקרה. האור נמוג בחדר יחד עם השמש השוקעת בחוץ.

שקט מכה באוזניו. מבחוץ נשמעת נהמת אוטובוס, ונביחת כלב ממושכת.

הוא נשען על צדו, משפשף שוב את עיניו.

החושך מכסה את החדר. הוא מתהפך חזרה על הגב ומעביר את מבטו מהחלון אל התקרה, ואז שוב מהתקרה אל החלון. ידיו מושכות את הטלפון חזרה.

הוא מותח את גבו עוד אל עומק המזרון, מניף את ידו האוחזת בטלפון מעלה, ובוהה:

28:04:56:18

28:04:56:17

28:04:56:16

28:04:56:15

 

[ifatrosh]

אני מתחיל משמרת, עומד בחניון ולא יודע מי יגיע. האם אבנר או מחמוד? אני רואה את אבנר. ריגוש קטן מפרפר במנוע. הוא מוציא את המפתח, נכנס ומזמזם שיר, מקיש את הקוד, והמספר עולה בלוח שלי, הג'י פי אס מתעורר ומתכוונן על המיקום. אבנר מתניע ואנחנו מתחילים את היום.

מגיע לתחנה הראשונה, כמו בכל בוקר, עולים שני ילדים עם ילקוטים, ועוד אחד קטן עם תיק אוכל, אגודלו בפיו, עיניהם של הגדולים נתונות במסכים קטנים, הם מתקפים את הכרטיסים שלהם ומתיישבים בסוף, הקטנטן עם האצבע אוחז ביד אחיו ויושב לידו, וכמו בכל בוקר, הוא מתקפל על המושב ונרדם. אני אוהב להרגיש את נשימותיו ואת פעימות ליבו הקטן.

עולה הגברת עם תיק הצד המגונדר שלה, אחר כך תלמידת תיכון עם תיק גב גדול. עולה סבא עם מקל, אני ממתין בסבלנות עד שייתיישב.

בתחנה הבאה, אין איש. אני מתפלא, איפה הבחור הקבוע? אני רואה שהוא רץ אבל אבנר לא רואה, או ש... אני נעצר. הבחור עולה ומודה לאבנר ולי, אני מחייך, וגם אבנר.

הו, אנחנו מגיעים לתחנה של בית הספר, הילדים יורדים, מכבים את המסכים ורצים לכיתה. והקטנצ'יק, נשאר ישן. הם שכחו אותו. אין דבר, אני מרגיע את עצמי, בתחנה האחרונה כבר אבנר ימצא אותו.

בשוק, יורדת הגברת והבחורה, ותחנה אחר כך הבחור. באמצע עולים ויורדים אנשים שאני לא מכיר.

זהו, ברוך ה' הגענו לתחנה האחרונה. כולם ירדו, גם הסבא יורד בעזרת גבר שאני לא מכיר. אבנר קם מהמושב ומתמתח. מעיף עלי מבט בודק את המושבים מלמעלה ויוצא.

"הי, אבנר, יש עוד מישהו קטן שישן במושב האחרון", אני מנסה לומר, אבל אוטובוסים לא יכולים לדבר. אני מודאג, פעם הבאה שאני יוצא לעוד סיבוב זה יהיה רק בצהריים. ועד אז, אני ממתין בחניון תחת כיפת השמיים. אילו הייתי יכול להפעיל את המזגן. אני מביט קדימה מקווה שמישהו ישים לב אבל הילד מקופל עם אגודלו בפיו וישן שנת ישרים. בינתיים.

שקט. אפילו ציפור לא מתקרבת לאזור. חם. בתוכי חם מאוד. הילד מזיע, הוא מתעורר שערו רטוב מזיעה ופניו אדומות, הוא מחפש את אחיו הגדול, וכשהוא מבין שהוא לבד, הוא מתחיל לבכות. דופק על החלון, אבל החלון חם מאוד. הוא מתיישב על הרצפה. ילד חכם. מוציא את הבקבוק שלו ושותה. אמרתי כבר שהוא ילד חכם. הוא נשכב בתשישות, ומייבב. אני חסר אונים ורוצה לבכות איתו.

תנועה ראשונה בשעות האחרונות בחניון השכוח הזה. אבנר. אני נושם לרווחה.

מכאן, הכל הולך מהר. אבנר פותח את הדלת עולה למושב, מעיף מבט ורואה את הילד שוכב על הרצפה בדממה, שואג בבהלה, מסתכל לצדדים כדי להזעיק עזרה, מהר מאוד מבין שאין כאן נפש חיה, הוא רץ אל הילד שופך עליו מים, תוך כדי מתקשר למד"א, הם מגיעים והטיפול עובר אליהם, אבנר מתיישב על אחד המושבים ומתייפח כמו ילד קטן. שוטרים מגיעים וחוקרים, אבנר עונה תוך כדי בכי. אני מבין שהיום אני לא יוצא לשום סיבוב.

מסכנים כל האנשים שממתינים לנו. חם היום.

----------------

כל השבוע, אני נוסע עם מחמוד, הוא יוצא גם במקום אבנר. כל בוקר, הילדים עולים בלי הילד הקטן. היום מגיע אבנר, ככה אמר מחמוד לסבא ששאל מה שלומו. אני מתרגש לראות אותו מרחוק. הוא נהיה רזה ושערו הפך לאפור. הוא מתיישב בדממה, מתניע, ואנחנו מתחילים את הסיבוב. הנה הילדים שבתחנה, היום גם הילד הקטן. אבנר עוצר אותי וקם אליו ומחבק אותו. העיניים שלו נוצצות מדמעות.

"תשמור על אחיך, ילד", הוא אומר לאח הגדול.

"כן", האח מחייך ומוציא צעצוע עם שרוך ארוך, חיבר צד אחד לקטנצ'יק וצד שני ליד שלו, "לא אשכח".


החלטתי לכתוב על יום של נהג אוטובוס מנקודת המבט של האוטובוס. מקווה שמתאים לאתגר

 

[שימנלה]

"אח! איזה ימים אלו היו" נאנח מר יאן בעודו טועם ממשקה הפאלודה האירני הקריר.

"על איזה תקופה אתה מדבר?".

"על ימי המהפכה של חומייני, כל יום רצתי מלשכת פנים אחת לאחרת, העיקר להציל עוד משפחה יהודית".

"מה גם אצלכם שינו שמות משפחה מיהודיים לגויים כדי להינצל?".

"מה זה אומר גם אצלכם? חשבתי על הרעיון הזה לבד, מה, לא אני המצאתי אותו?".

"ממש לא" ענה אדון סקי "סבא שלי סיפר איך בתקופת הקנטוניסטים התלווה לילדים רבים כדי לעזור להם להמציא שמות משפחה שנשמעים גויים יותר".

"האמת היא שנראה לי שרק בשביל זה באנו לעולם".

למה כוונתך?" שאל אדון סקי.

"למה נהגו בכל מקום לקרוא בשמות משפחה שאופייניים לעדות מסוימות? לא בשביל שנוכל על ידי זה להציל יהודים בעתות שמד? רק בשביל זה" חתם מר יאן את הנושא בביטחון.

"מה אתה אומר?! לדעתך בכל ארץ יש סיומות כמונו שעל ידן ניתן לזהות את יושבי האזור?".

"בודאי! תוכל לשאול את דעתו של מר שווילי".

"מר שווילי!" קרא מר יאן "תוכל לבא רגע?".

"*דילא משווידוביסא, חברים, קראתם לי?".

"*סוב בחר גם לך, האם גם אצלכם יש הבדלים בשם המשפחה בין יהודים לגויים?".

"בוודאי! בכל העולם זה ככה. אגב, השמועות שהגיעו אלינו נכונות? אומרים שעבדת קשה בתקופת המהפכה, אה? כל הכבוד!"

"ממש כך", ענה מר יאן, "מיד בשעות הבוקר הייתי מגיע למשרד הפנים באיספהאן כדי להמציא שמות למשפחות היהודיות שרצו להבריח את הגבול, לקראת הצהריים הייתי רץ לעיר הבירה לזייף תעודות לידה, ובערב מתייצב במשרדי הממשל כדי לנסות להשפיע גם שם, אח! איזה ימים"

"וואו! אתה ממש חסיד שמות העולם"


*בוקר טוב

 

[לוטם]

"יאן! בא הנה!"

אני צופה על השניים מלמעלה, שומר על שקט. שומע את הקריאה שוב.

"יאן!!"

יאן מתקרב, כמעט בריצה, הילד שקרא לו נע הצידה במהירות.

"עצור, טמבל! מה אתה רץ?"

הטמבל נעצר באחת, הילד, שמו מבסצס, טופח על גבו של יאן בחיוך.

"כל הכבוד, כנראה יש לך קצת יותר שכל ממה שהיה נראה לי". הוא מהמם לתוך אזניו, מתיישב על הרצפה, מסמן ליאן לעשות כמוהו.

יאן מציית. מתיישב גם הוא, שמח לגלות מה יש בידו של מבסצס, שני מלפפונים, הוא מבקש בעיניו רשות, נוטל מלפפון, מכניס לפיו, לועס. בולע. לוקח גם את השני.

מבסצס מצחקק, נותן ליאן גם לשתות.

"זהו סיימת?" הוא שואל, לא מחכה לתשובה.

אני מלמעלה, מושך בכתפיי. לא נראה לי ששני מלפפונים הם ארוחה מספקת, אך מתוקף תפקידי כמשקיף סמוי, אני מנוע מלהביע את דעתי בעניין.

מבסצס מתרומם ופוסע קדימה, יאן אחריו. מבסצס מנסה להתנער ממנו, לא בהצלחה יתרה.

"טוב, נו. בוא לסיבוב. אבל חמש דקות ואנחנו חוזרים. לא משעמם לי לטייל אתך, בטלן". מבסצס נותן לו בעטה קטנה, נזהר מעט.

הם יוצאים, אני מתנתק מעמדתי, יוצא אחריהם, מבין בין רגע למה מבסצס לא התלהב לצאת עם יאן. רוב רובם של המסתובבים ברחוב הביטו על השניים במבט מסוייג. כמה ברחו במהירות, מיעוטם התקרבו אליהם.

מבסצס לא התייחס לתגובות, הולך עד סוף הרחוב בשקט, מסתובב וחוזר לכיוון הבית.

"זהו". הוא מודיע בקול, ברגע ששער החצר נסגר. "עשיתי את חובותיי כלפיך, מתוק. זזתי".

יאן המהם משהו לא מוגדר. אולי מבסצס הבין למה יאן התכוון. אולי לא. בכל אופן, הוא נכנס לבית משאיר את יאן לבדו, נכנסתי אחריו ותפסתי עמדה מאחורי עץ ענק בדיוק ברגע הנכון, שלושת אחיו הקטנים של מבסצס יצאו בצהלה מהבית, רצים לכיוון יאן בקריאות שמחה.

"יאן!! מה נשמע?"

יאן עונה להם. הם מתרגשים. מצחקקים. זורקים לפניו את שאריות ארוחת הצהריים שלהם.

יאן מתכופף לכיוונם, לא מתרגש מההמולה שסביבו.

עז טוב.

"מֶההה..."



ההשראה - מכאן

 

[רואים שקוף]

שש דקות בחיי שלי - אמיתי בשינוי פרטים:​

היום, 13:27

יוצא מהבית עם בני בן ה-3, איציק, זה שרק אתמול עשה חלאקה, לכיוון המטפלת של בני הקטן, מני, בן השנה וחצי, תוך 3 דקות אני צריך להספיק לקחת אותו. הכי מאוחר.

מכבה את האור בבית כדי לחסוך בחשמל, ושוכח את המזגן דלוק. נוהל קבוע יומיומי אצלי. נועל את דלת הבית. שלא יגנבו את כספי החסכונות לתשלום חשבון החשמל...

איכשהו נזכר בפרוג. חושב שאולי יש בזה קטע טוב לאיזה שיר או משהו כזה. ונזכר באתגר. כן. האתגר שעוד לא ננעל. ומהרהר, שלו רק הייתי יודע שהאתגר לא יינעל בזמן, לא הייתי כל כך ממהר להעלות הניסיון שלי באתגר. זה גם לא היה מתפשל לי עם שמות תנכיים במקום שמות תלמודיים, ואולי גם הייתה לי מוטיבציה להוסיף עוד פרק או שתיים כעת ב'חיי-שעה', ולא להשאיר את הסיפור מצפה לגאולה. להשלמה.

יורד במעלית. מחייך לילד במראה. הוא מחזיר לי חיוך. נהניתי. נהניתי לראות את החיוך של הילד, ונהניתי גם לראות את עצמי מחייך. לא קרה לי הרבה זמן.

13:28

בא לעבור את הכביש מתחת לבית, כמו בכל יום, ומגלה שהכביש הפך לאתר בנייה, אולי לא כמו בבר-אילן, אבל במונחים קסניקיים – ודאי שכך.

יש לי שתי אופציות, או לעלות עד למעבר החציה, לעבור כביש, ולרדת חזרה, תוספת זמן של שתי דקות. איחור בטוח לגננת. או פשוט להחליט לחצות את הכביש איפה שאני. דרך העבודות. ספויילר: יש גדר הפרדה בכביש, היכן שהעבודות ממוקמות, זה במקום בו יש מעבר חציה.

בוחר באופציה השניה, ונזכר במעשה ברבי יהושע בן לוי על שתי הדרכים, האחת ארוכה וקצרה והאחת קצרה וארוכה. מקווה שלא אפול גם אני בדרך השניה.

מרים את הילד על הידיים, ומתחיל לחצות את הכביש במיקומי הנוכחי, הנעליים מתאבקות מהחול שעל הכביש, המכנסיים מתאבקות מהסנדלים של הילד, בא לעלות על המדרכה ונתקל באבן...

למזלי לא נפלתי. ואולי זה יותר מזלו של הילד. מנסה לדמיין מה היה קורה לו הייתי נופל אתו...

עצם העובדה שלא נפלתי, היא זו שגם נתנה לי זמן להרהר אודות רשלנותה של העירייה פה, או רשלנותה של החברה המבצעת.

13:29

חוזר למחשבות הקודמות. המחשבות על פרוג. ומהרהר, שאכן הולך ומתפתח כאן יאן חדש, לו רק היינו מתבוננים בחיינו אנו, היינו יכולים למלאות דף דפדפת על כל דקה, אם לא יותר – תוך שאני שואל את איציק איך היה בגן, ומה עשיתם עם הלורד הירוק. זה שקשקש לו על היד.

תוך כדי שהוא מספר לי על הכביש והימזו, ספויילר: הרמזור, אני מצליח לעשות שלושה פעולות בו זמנית, חוץ מהמחשבות כמובן, גם להאזין לו בחצי אוזן, גם להנהן בראשי לאות הן, וגם להוציא מפי המהומים חסרי פשר כאות השתתפות בסיפורי הגננת...

פתאום אני אוחז שמשהו כבד לי ביד, כן, ה-12 קילו של הילד עדיין על הידיים, למרות שכבר מזמן סיימנו לעבור ת'כביש, והילד, כמו קורא את מחשבותיי פונה אליי ואומר, 'אבא, זה לא נוח לי על הידיים, אני רוצה לרוץ לגינה'...

אני מוריד אותו ואומר, לא לגינה עכשיו, חמודי, בוא תרוץ לגן של מני. כולי תקווה שהוא אכן ישמע לי. לפחות הפעם.

13:30
ברגע של היסח דעת מהמחשבות, מרגיש לפתע כאב ראש כזה, כמין הלמות פטישים בראשי, מנסה לשחזר על מה ולמה, איזה נושה אמור לבוא היום, ונזכר שאתמול שתיתי לחיים באירוע חנוכת הבית של חבר, לא הרבה. כוס גולד-לייבל. הכל מובן.

מהרהר על האירוע. האוכל. השירים. הריקודים. הבלאגנים. לא אלאה אתכם.

מעיף מבט על שעון היד שלי, קולט איחור של 37 שניות. אפשר לתאר את זה כך; מנשה מצלם את השעון, שולח בבלוטוס ליהודה, יהודה עושה תרגיל מתמטי פשוט שתוצאתו היא איחור לגן של מני. יהודה מעדכן בזה את חנוך. חנוך מעבד נתונים, ושולח הוראה לגלגלי המוח להתחיל לפעול בחריצות יתר על תירוץ הולם לגננת של מני.

שבריר שניה לקח כל התיאור הזה.

13:31

מרים שוב את איציק על הידיים, מתעלם מהעובדה שלפני רגע הוא זה שביקש ממני להוריד אותו. מתעלם מהעובדה שאני מרים אותו כרגע ביד שמאל, ללכלך את המכנסיים גם בצד זה, ומתחיל לרוץ. כשהוא על ידיי, לכיוון הגן של מני.
כך לפחות אבוא מתנשף אל הגן. הגננת תוכל להאמין לי שאכן מיהרתי. באסה שאין איזה מכשיר התנשפות אוטומטי, שכל פעם אוכל לטעון שמיהרתי. ואולי יש מכשיר כזה ורק אני לא יודע...

רץ, ובחוסר שימת לב כמעט מתנגש בגננת, שגם היום ירדה למטה עם הילד שנשאר אחרון בגן, סימן של איחור... מני, כמובן. כמו בכל יום.

נעצר רגע לפני ההתנגשות.

גם ככה לא נעים לי, אני לא צריך להוסיף עוד אי נעימות על הקיים כבר, ולהתנצל גם... מספיק שלום ותודה בשפה רפה, ולשמוע בחצי אוזן מתי אכל וכמה ישן... לא צריך יותר מזה.

13:32

מעמיס את הילד עם העגלה. גם הגדול רוצה לעלות. מקווה שהעגלה לא תכרע תחת הנטל.

אוחז שיש לי קטע מטורף לחיים של יאן.

מתחיל להתנרווען עם עצמי, רגע, אם בעצם הזמן עבר, עדיין זה נקרא השתתפות באתגר? מי שכבר השתתף באתגר, יכול להעלות קטע אחר?

מדמיין לעצמי את הבאסה שאקליד את כל ההתנהלות, ועד סיום ההקלדה האתגר יינעל, ונקרע מצחוק...

רק לא מבין, אם כל זה לקח שש דקות, אז בחייאת, למה לקח לי לכתוב את זה חצי שעה?

 

[הנף מקלדת]

וואי איזה פאדיחה.
הנה הנה אני נועל.
נעול!

 

[הנף מקלדת]

טוב, היה כיף!
אתם חבורת סופרים מקצועיים. אם הייתם מקימים איזו קהילה באינטרנט, בטח הייתם ממציאים מחדש את עולם הספרות החרדי.

האמת שלא התכוונתי שלכל הגיבורים יקראו יאן, אבל דווקא התחברתי לקונספט.

מכאן לשיפוט. השופטים אינם רואים כיצד התביעה תוכל להוכיח את האשמה בשוחד....

תודו שהייתם רוצים להיות בחדר, ולראות את השופטים אומרים את המשפט הנ"ל לנציגי הפרקליטות במשפט נתניהו...
אחחח... כוחו של שופט בישראל.

במקום השלישי והמגניב @רואים שקוף אני יודע שצריך לשפוט רק על קטע אחד, אבל על כל אחד מהקטעים היית מקבל מקום שלישי. בבחינת, זה יכול וזה יכול פטור.

במקום השני והמקורי מר @יאן המקורי. הכנסת אותנו לתוככי בית המקדש וחיברת אותנו לעולם מושגים שנמצא אחר כותלנו במהרה בימינו.

במקום הראשון, המעיד הן על כתיבה משובחת והן על רעיון מקורי, @נ. גל . שלל הרבה רעיונות סבבו סביב האנשה, כאן הייתה כניסה לעולם הרגש, של גיבורי על. בקיצור עבודה טובה.

ברכות לזוכים. תודות למשתתפים.
האמון שנתתם בי יתן לי את הכח להמשיך.

 

[נ. גל]

תודה רבה רבה!
ברכותיי לבית המשפט, היועמ"שים ולציבור הרחב.
אתגר חדש יעלה אי"ה לאחר שבת קודש.