הנושאים החמים
הנושאים החמים
טור של תנחום
אין לי הרבה זכרונות מפנמיית 'סעדון', אני בעיקר זוכר ילד מפוחם שיער בשם תנחום, צפוני שדוף פנים, מעוקם במקצת. האמת שתנחום היה גבוה יתר על המידה, ולא אחת היה מדשדש בחוצות כמנסה להיפטר מקומתו העודפת, ולשוא.
ל'סעדון' הוא נפל ביום גשום.
ביום ההוא השתוללה סערה נחשבת, כזו שמבקרת אחת לשנה כמו דודה מחו"ל. השמים צווחו על הארץ, שבמפגין דמתה לתוקפיה, וספגה את כל הזעם והדמעות בלי גבול הגיוני.
אותו היום נכנס תנחום לפנימייה בידיעה שהוא שותק לפחות בנצח הנוכחי עם פנים אל הבא. הוא בודאי ידע את מקומו, וזה לא בישר פלאות, אז סעדון שמע את המנהל מקריא את הכללים בשיעול עונתי, והנהן כשצריך. אז נפרד תנחום מהדודה ההיא שבאמת הגיעה מחו"ל, ודידה משם באותה הבעה.
אני ישבתי בחדר ורשמתי את מה שרשמתי, האמת שלא רשמתי כלום, אבל לפחות הייתי קרוב מתמיד, ואז נשמע השיעול, ואחר כך המפתחות, והמנהל ניצב בדלת הכניסה ועבר עם תנחום על הכללים בגוף שלישי, כאן ישן התלמיד בחחחעעעע... בזמני השכבה בלבד, כל שהות מיותר תחחחעעעע.... תחשב כעבירה על חוקי המוסד. תנחום הנהן וצלע אל המיטה שנותרה ריקה. ואני שהספקתי להעמיד פני ישן הצצתי על תנחום שהתהלך כמו ג'ירף מעוות. היתה איזו דרמה שהתלבשה על כל תנועה ותנועה שלו, הוא פרק את חפציו על המזרון והביט מסביב, הוא נפל על המחברת!... איך שכחתי? הלקתי את עצמי, אך חוץ מרפרוף עפעפים לא יכלתי לעשות כלום, כי בכל זאת, אני ישן.
הוא פתח את המחברת ודפדף בה לאט, לאט. ואני רק רציתי לצעוק לו, דפדף וזהו! ואז הוא הפר את שבועתו כשהגה בחלל החדר, אתה כותב? עכשיו כשאני נזכר זה לקח לו בערך דקה לסיים את קושייתו עד לתוצאה רצויה.
אבל נגמרו המשחקים, התרוממתי לישיבה זוטא, ואמרתי, כן, בנשיפה. הוא המשיך לדפדף ואז אמר, יפה. יש לך סגנון של שי צרויה. של מי? שי צרויה! הוא שב על דבריו. זו מחמאה? עכשיו הדפתי את שמיכתי אל שולי המיטה, סוג של יציאה לקרב, בשפת סעדון. תנחום התיישב אל המיטה ורק אחרי שעה גאל את השתיקה, כן!
לא עברו כמה דקות ומשהו כבר התרכך בי, התחלתי לחבב את הגמלון הזה, אתה כותב? שאלתי, ותנחום הקדים אותי כשהגיש לי מחברת 40 דף מעוטרת עד למאוד. ואוו! פלטתי למראה לוחם עתיק מטווח בקשתו איזה עוף משונה, אתה מצייר? והוא פלט איכשהו, גם!
הימים הבאים עברו עלי בהסתגרות, התלוננתי בפני המנהל על צינון לא מוסבר, והאחרון השתעל לעברי בצליל שדי הזכיר את המילה, חיובי. וכך ישבתי מול הגשם וקראתי את תנחום, יותר נכון, הוא קרא אותי, הוא ידע איפה לפגוע, להשחיל את המילה המדוייקת שתגרום לי לחייך, להכות בשולחן ולומר, איך הוא עושה את זה? יש כאלה.
כמה כיף להיזכר באחד שידע לעשות את המלאכה, בפרט עכשיו כשאני יושב מול הגשם, וכותב את אשר כותב, לא באמת כותב, אבל קרוב מתמיד, כנראה שאני בשל די הצורך כדי לכתוב איזה טור, לא טור של תנחום, טור של שי צרויה.
אין לי הרבה זכרונות מפנמיית 'סעדון', אני בעיקר זוכר ילד מפוחם שיער בשם תנחום, צפוני שדוף פנים, מעוקם במקצת. האמת שתנחום היה גבוה יתר על המידה, ולא אחת היה מדשדש בחוצות כמנסה להיפטר מקומתו העודפת, ולשוא.
ל'סעדון' הוא נפל ביום גשום.
ביום ההוא השתוללה סערה נחשבת, כזו שמבקרת אחת לשנה כמו דודה מחו"ל. השמים צווחו על הארץ, שבמפגין דמתה לתוקפיה, וספגה את כל הזעם והדמעות בלי גבול הגיוני.
אותו היום נכנס תנחום לפנימייה בידיעה שהוא שותק לפחות בנצח הנוכחי עם פנים אל הבא. הוא בודאי ידע את מקומו, וזה לא בישר פלאות, אז סעדון שמע את המנהל מקריא את הכללים בשיעול עונתי, והנהן כשצריך. אז נפרד תנחום מהדודה ההיא שבאמת הגיעה מחו"ל, ודידה משם באותה הבעה.
אני ישבתי בחדר ורשמתי את מה שרשמתי, האמת שלא רשמתי כלום, אבל לפחות הייתי קרוב מתמיד, ואז נשמע השיעול, ואחר כך המפתחות, והמנהל ניצב בדלת הכניסה ועבר עם תנחום על הכללים בגוף שלישי, כאן ישן התלמיד בחחחעעעע... בזמני השכבה בלבד, כל שהות מיותר תחחחעעעע.... תחשב כעבירה על חוקי המוסד. תנחום הנהן וצלע אל המיטה שנותרה ריקה. ואני שהספקתי להעמיד פני ישן הצצתי על תנחום שהתהלך כמו ג'ירף מעוות. היתה איזו דרמה שהתלבשה על כל תנועה ותנועה שלו, הוא פרק את חפציו על המזרון והביט מסביב, הוא נפל על המחברת!... איך שכחתי? הלקתי את עצמי, אך חוץ מרפרוף עפעפים לא יכלתי לעשות כלום, כי בכל זאת, אני ישן.
הוא פתח את המחברת ודפדף בה לאט, לאט. ואני רק רציתי לצעוק לו, דפדף וזהו! ואז הוא הפר את שבועתו כשהגה בחלל החדר, אתה כותב? עכשיו כשאני נזכר זה לקח לו בערך דקה לסיים את קושייתו עד לתוצאה רצויה.
אבל נגמרו המשחקים, התרוממתי לישיבה זוטא, ואמרתי, כן, בנשיפה. הוא המשיך לדפדף ואז אמר, יפה. יש לך סגנון של שי צרויה. של מי? שי צרויה! הוא שב על דבריו. זו מחמאה? עכשיו הדפתי את שמיכתי אל שולי המיטה, סוג של יציאה לקרב, בשפת סעדון. תנחום התיישב אל המיטה ורק אחרי שעה גאל את השתיקה, כן!
לא עברו כמה דקות ומשהו כבר התרכך בי, התחלתי לחבב את הגמלון הזה, אתה כותב? שאלתי, ותנחום הקדים אותי כשהגיש לי מחברת 40 דף מעוטרת עד למאוד. ואוו! פלטתי למראה לוחם עתיק מטווח בקשתו איזה עוף משונה, אתה מצייר? והוא פלט איכשהו, גם!
הימים הבאים עברו עלי בהסתגרות, התלוננתי בפני המנהל על צינון לא מוסבר, והאחרון השתעל לעברי בצליל שדי הזכיר את המילה, חיובי. וכך ישבתי מול הגשם וקראתי את תנחום, יותר נכון, הוא קרא אותי, הוא ידע איפה לפגוע, להשחיל את המילה המדוייקת שתגרום לי לחייך, להכות בשולחן ולומר, איך הוא עושה את זה? יש כאלה.
כמה כיף להיזכר באחד שידע לעשות את המלאכה, בפרט עכשיו כשאני יושב מול הגשם, וכותב את אשר כותב, לא באמת כותב, אבל קרוב מתמיד, כנראה שאני בשל די הצורך כדי לכתוב איזה טור, לא טור של תנחום, טור של שי צרויה.
