טור פרידה מהאיש והצחוק | לזכרו של החסיד הצדיק הבלתי נשכח ר' קלונימוס קלמן גודשמידט זצ"ל

יענקי R · 24/5/18

בס"ד

זה התחיל כך:
פנים קפואות, רציניות.
שניה אחר כך זוויות הפה מתעגלות. חיוך סמוי.
החיוך מתרחב.
ולפתע...

חחחה....

צחוק קל, ושוב, הפנים מתרצנות.

חחחחחחחחהההה....

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחהההה.........

עכשיו כבר היה הצחוק בלתי רגיל, מתפרץ ומתפזר סביב.

לא היתה עין שלא דמעה. מצחוק כמובן.

היה זה צחוק סוחף, מלכד, נעים.

הצחוק לא יצא מפיו. הוא יצא מקרבו, מכל גופו.

זו לא היתה ליצנות. בכלל לא.

זה היה צחוק קדוש. מאדם קדוש.

הסרטון הוויזואלי (קישור בהמשך) שהופץ ונצפה באלפי צפיות לא ירד במהרה מסדר היום.

וזו לא היתה פעם אחת. היו אלה פעמים רבות, אין ספור.

*

היה זה האיש שצחק למלאך המוות בפנים, למעלה מארבע שנים.

צחק למחלה שקיננה בקרבו, למחלה ששירשה את גרוגרות המוות שלה בגופו למוד הייסורים.

אדם אחד, גוף צנום, שהלך וכחש מיום ליום.

אדם אחד, שבצחוק המתוק שלו קידש שם שמים, וזכה להכניס הרהורי תשובה ברבבות ליבות בני אדם.

עשרות פעמים 'הבטיחו' לו שזהו. כמה חודשים, כמה שבועות, והוא הולך. 'לך תיפרד מהמשפחה, מהחברים...' אמרו לו הרופאים.

אבל ר' קלמן - צחק להם בפנים.

לקח להם הרבה זמן להבין שמולם עומד יהודי עקשן, שחפץ רק לקדש שם שמים, וזו מטרתו בחיים. ואת זה, הם הבינו בסוף, הוא עושה עם הצחוק.

*

'זה לא סרטן, זו 'לימפה', אורח...', היה מתבדח על חשבון המחלה.

מחלה, שאנשים אחרים - לא עלינו ולא עליכם - מצטמררים רק לקרוא או לשמוע עליה.

אבל לר' קלמן, היא לא הזיזה. בעצם, הזיזה ועוד איך, אבל לכיוון החיובי. ואם תרצו: החיוכי.

כן, תצחקו, זה מה שהוא רצה.

מאיפה כל האנרגיה? מהיכן המאגרים הבלתי נדלים של השמחה והחיוכים? מאיפה הוא שאב את כוחות הנפש האדירים הללו?

לדידו של ר' קלמן, זו שאלה מיותרת. מה? לא שמעתם על 'בנק החיוכים והצחוק'? אם לא שמעתם, כדאי שתפתחו לכם גם אתם אחד כזה. זה בכלל לא עולה כסף.

תנו חיוך, צחוק קטן - ואתם עשירים.

'צריך כל יום להיכנס לחדר הכושר של הפרצוף. חחה... חחה... לפתח את שרירי הפנים. אחרי תקופה זה כבר בא בקלות, בטבעיות. כל יום להתאמן. להרגיל את הפנים לעלות כלפי מעלה, ולא כלפי מטה...', וכאן מדגים ר' קלמן בכשרון המשחק הידוע שלו פנים של אדם עצוב, קודר, בעל פנים נפולות.

'השם מצמיד לי אקדח לרקה ואומר לי: או שאתה צוחק או שאני יורה! אני צוחק...' וכאן מתפרץ ר' קלמן שוב בצחוק מתגלגל, סוחף אתו את כל הנוכחים.

*

ר' קלמן לקח את כישורי המשחק האגדיים שלו והפך אותם לדרך חיים. לדרך של עבודת ה'. לדרך של שמחה. שמחה מוקרנת ומקרבת.

ר' קלמן היה חסיד ברסלב בלב ובנפש. לא חסיד בשביל התפאורה, את החיצוניות ומשחקי הבמה הוא זנח מאחוריו לפני שנים, עת שב בתשובה שלימה לבוראו.

ר' קלמן חי ונשם את תורת ברסלב למעשה:

'הרב'ה אומר שכל החולאת נובעת מקלקול השמחה...', כאן טמונה הבעיה, ומכאן שואבים את התרופה.

'חסיד שמקושר לרבי נחמן הוא מקושר לדעת שלו, לתורה שלו', נהג להזכיר מידי פעם.

'העיקר זה להיות דבוק בה' עשרים וארבע שעות. שעה אחת 'לב נשבר', חס ושלום לא עצבות - זה אסור! כל השאר - רק שמחה!'

*

ויש לי גם זיכרון אישי עם היהודי הנשגב הזה.

זה היה בשלהי שנת תשע"ו. הסבנו יחד לשולחן אחד, אי-שם במדינה שכוחה, מרוחקים אלפיים קילומטרים מביתנו שבעיר הקודש.

ליל שב"ק שלפני ראש השנה תשע"ז. על השולחן היו מפוזרים פיצוחים, משקאות מוגזים, פופקורן לרוב, ואפילו - ארבעס.

בשבילי זו הייתה השגחה פרטית.

לא התכוונתי להיכנס לאוהל הכנסת האורחים הזה. גופי דרש רק לישון, לאחר יום עמוס ונדיר בחיי.

באותו יום שישי, בצהרי היום, הגיעה אלי בשורה מארץ הקודש - בן זכר נולד לך במזל טוב!

כן, די בהפתעה ומוקדם מהצפוי. כך רצה ה' - שבזמן הגדול של בוא ילד יהודי לעולם, אני אשהה סמוך ונראה לקברי צדיקים. דבר שיוצא לי לעשות מידי כמה שנים, ולא באופן קבע.

כך, שהשולחנות המלאים הוו בשבילי 'שלום-זכר' משמים.

בקצה האוהל הבחנתי בר' קלמן. נתיישבתי לידו לא לפני שקיבלתי ממנו 'גוט שבת' חם ולבבי, מתוך הארת פנים, כדרכו בקודש.

'אני מכוון עכשיו ל'שלום זכר', זרקתי לעברו.

'מזל טוב, מזל טוב! מתי נולד?'

'היום. בארץ. הם שם ואני פה...'

'אשריך, איזו זכות...' עודד ר' קלמן. 'גם לי מגיע מזל טוב', הפתיע. 'גם לי נולד - נכד, בארץ ישראל, לפני כמה ימים. כך שזה 'שלום-זכר' משותף לשנינו...'

כמובן שלא נמנעתי מלדרוש בשלומו ובריאותו.

'חסדי ה', רק ניסים' ענה בחיוך. 'אני צריך לעבור טיפול בקרוב, צריכים הרבה תפילות'...

*

זהו. היום - י' סיון תשע"ח - ר' קלמן סיים את תיקונו בעולם הזה.

את הצחוק שלו הוא בטח ממשיך שם למעלה, בעולם הבא. מקום משכנם של הצדיקים, שיושבים ונהנים מזיו השכינה.

זיכרון אחד נשאר לנו מר' קלמן.

החיוך.

חיוך כובש, שלא יִשָּׁכַח לעולם.

חיוך של תקווה ושל גירוש היאוש.

ר' קלמן מחייב את כולנו, לא רק את החולים. לר' קלמן לא היו הרבה סיבות לצחוק באחרית ימיו. אבל הוא צחק. ובצחוקו הוא לימד את כולנו שאין שום יאוש בעולם כלל.

היהודי שחיזק כה הרבה בחייו - ימשיך לחזק גם לאחר מותו.

יהי זכרו ברוך.

(קישור לסרטון המחזק: )