הנושאים החמים
הנושאים החמים
האוטובוס שקט, כל אחד עסוק בעניניו הוא, התנועה זורמת , הכל כרגיל
לפתע אני רואה את התיק של שכנתי לספסל מתחיל להראות סימני אי נוחות, הוא זז, רוכן קדימה מנתר אחורה ומשמיע טרטור קצר. עד שאני מתחילה לקלוט מה קורה, קורע את הדממה ואת עור התוף קולו של מוטי שטיינמץ המשתפך ברגש רב : כאאיל כאיל תערוג, עעעל אפייקי מים ככן נפשי כן נפשי תערוג
אני מזמזת לעצמי בלחש, ורואה בזוית העין את השכן מקדימה מתופף בידו על גבי מקלדת המחשב שלו ואת זה שלפניו מנתר קלות לצלילי המוזיקה המפתיעים
הניגון הזה הגיע בדיוק בזמן, הוא הפיג את עייפותם של רוב יושבי האוטובוס והותיר עליצות מסוימת על פניהם של דיירי העראי...
ואז באבחת פתע, משתררת שתיקה. שתיקה מוחשית. שתיקה צועקת
הגברת שלידי אפילו לא שמה ליבה למה שעוללה, היא פשוט לחצה על לחצן ה'קבל' ונשאבה אל תוך שיחה מרוגשת מלאה בתנועות ידיים והעויות פנים
ואני נותרתי עם השתיקה הכפויה ועם החסר של המשך השיר...
וזה מזכיר לי את כל הבקרים הללו בהם אני הולכת לעבודה ועוברת על יד בית ספר. כל יום בשעה קבועה. בדיוק בזמן שאני עוברת שם נשמע הצלצול המסמן את ההפסקה, אברהם פריד שר בכל כוחו ומרצו את: באש ובמים עם ישראל חי, מתחת השמים .... עם התורה בלי שום מורא....
וכאן זה נקטע, כנראה מוקצב לצלצול סך דקות מסוים, וכשהוא מגיע אליו, מתנתק לו הניגון בחדות
ואני עם צביטת כאב קטנה, איך אפשר?
ניגון בשבילי הוא נשמה, הוא חיים, הוא לא יכול למות או לגווע כך פתאם, אם אני רוצה לעצור את המוזיקה בבית או בנגן, בד"כ אני מחכה לסופו של השיר, ואם אין לי זמן לכך – אז לפחות מפסיקה בסוף קטע, שורה או צליל.
לא יכולה לקטוע ניגון, כמו שאיני יכולה לראות את הנמלה הזו הנושאת את הגרעין הענק ממנה פי שניים ולדרוך עליה באותו רגע. לא! זה בלתי אפשרי, לא עוצרים חיים כך באמצע...
אז מה אני רוצה? שלא יהיו שירים? שנחזור לצלילי הפעמון הישנים? שלא נענה לשיחות?
את האמת? לא יודעת, רק חיפשתי קצת שותפים לתחושה הזו שלי...
אמא, אומרת לי ביתי, אחרי שקוראת את הטור הזה,
את יודעת שאתמול בלילה כשהיינו במיטות שרנו את ההמנון המדהים של הבית ספר שלנו ופתאם הגעת, כיבית את האור והשתקת אותנו, לא נתת לנו להמשיך לשיר, וזה היה ממש עצוב, כל הלילה הרגשתי את הניגון החסר הזה מתנגן בי...
מטרוניתא
לפתע אני רואה את התיק של שכנתי לספסל מתחיל להראות סימני אי נוחות, הוא זז, רוכן קדימה מנתר אחורה ומשמיע טרטור קצר. עד שאני מתחילה לקלוט מה קורה, קורע את הדממה ואת עור התוף קולו של מוטי שטיינמץ המשתפך ברגש רב : כאאיל כאיל תערוג, עעעל אפייקי מים ככן נפשי כן נפשי תערוג
אני מזמזת לעצמי בלחש, ורואה בזוית העין את השכן מקדימה מתופף בידו על גבי מקלדת המחשב שלו ואת זה שלפניו מנתר קלות לצלילי המוזיקה המפתיעים
הניגון הזה הגיע בדיוק בזמן, הוא הפיג את עייפותם של רוב יושבי האוטובוס והותיר עליצות מסוימת על פניהם של דיירי העראי...
ואז באבחת פתע, משתררת שתיקה. שתיקה מוחשית. שתיקה צועקת
הגברת שלידי אפילו לא שמה ליבה למה שעוללה, היא פשוט לחצה על לחצן ה'קבל' ונשאבה אל תוך שיחה מרוגשת מלאה בתנועות ידיים והעויות פנים
ואני נותרתי עם השתיקה הכפויה ועם החסר של המשך השיר...
וזה מזכיר לי את כל הבקרים הללו בהם אני הולכת לעבודה ועוברת על יד בית ספר. כל יום בשעה קבועה. בדיוק בזמן שאני עוברת שם נשמע הצלצול המסמן את ההפסקה, אברהם פריד שר בכל כוחו ומרצו את: באש ובמים עם ישראל חי, מתחת השמים .... עם התורה בלי שום מורא....
וכאן זה נקטע, כנראה מוקצב לצלצול סך דקות מסוים, וכשהוא מגיע אליו, מתנתק לו הניגון בחדות
ואני עם צביטת כאב קטנה, איך אפשר?
ניגון בשבילי הוא נשמה, הוא חיים, הוא לא יכול למות או לגווע כך פתאם, אם אני רוצה לעצור את המוזיקה בבית או בנגן, בד"כ אני מחכה לסופו של השיר, ואם אין לי זמן לכך – אז לפחות מפסיקה בסוף קטע, שורה או צליל.
לא יכולה לקטוע ניגון, כמו שאיני יכולה לראות את הנמלה הזו הנושאת את הגרעין הענק ממנה פי שניים ולדרוך עליה באותו רגע. לא! זה בלתי אפשרי, לא עוצרים חיים כך באמצע...
אז מה אני רוצה? שלא יהיו שירים? שנחזור לצלילי הפעמון הישנים? שלא נענה לשיחות?
את האמת? לא יודעת, רק חיפשתי קצת שותפים לתחושה הזו שלי...
אמא, אומרת לי ביתי, אחרי שקוראת את הטור הזה,
את יודעת שאתמול בלילה כשהיינו במיטות שרנו את ההמנון המדהים של הבית ספר שלנו ופתאם הגעת, כיבית את האור והשתקת אותנו, לא נתת לנו להמשיך לשיר, וזה היה ממש עצוב, כל הלילה הרגשתי את הניגון החסר הזה מתנגן בי...
מטרוניתא
) וניגן יצירה כלשהי. כשהוא כמעט כמעט סיים, היה נדמה לו שאבא קם, אז הוא סגר את הפסנתר וברח לחדרו. ואז האבא באמת קם, ניגש אל הפסנתר, פתח אותו, ניגן את התו האחרון וחזר למיטה...
