הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
כולנו היינו עדים לעזיבתו הרותחת של הניק המסתורי טחינה גולמית. עזיבה? נטישה כואבת!
הלם, תדהמה. ייאוש קולקטיבי חסר רסן.
אבל הקב"ה חס עלינו, באהבתו אותנו.
הבחורצ'יק חש געגועים עזים המגעגעים בקרבו. כן פרישה לא פרישה, הבחורצ'יק מתגעגע! והוא ממשיך לכתוב באפילה! לאור הנר! בין כוס תה לכוס תה! על שאריות ניירות קרועים מהדו"ח החודשי של "בנק דוראל- הבנק שמבין את עצמו"
ואחרי כל ההקדמות... הנה הטור! (ארוך!) בדיוק כפי שנתקבל במייל. טחינה טחינה, תמשיך לכתוב. ואל תפסיק גם אם תתקל במשלחת משאיות סלמונלה. אה, והוא גם ביקש שלא אעלה אותו, אבל אחרי כמה איומים הוא הסכים. כן, באמת.
---
ובכן, קהל קדוש, ברצוני לספר לכם סיפור, אמיתי.
המיוחד בסיפור הזה, מבין שאר הספורים האמיתיים, היא העובדה שהוא קרה באמת. אבל באמת.
יתרה מזאת, אני באופן אישי מכיר את הנפשות הפועלות, ומכיר את הספור מ-ת-ח-י-ל-ת-ו. עוד לפני שמישהו ידע שיש כאן סיפור.
השמטתי רק כמה פרטים מזהים, ועוד כמה שינויים קוסמטיים, ויש כמה פרטים שוליים שאינני בטוח בדיוקם, ואך מלבד זאת הכל אמיתי.
----------------------
לקרוא ולהאמין (הבהרה: התחלתי לכתוב את הטור עוד טרם הפרישה..)
----------------------
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים"
לא היו ימים טובים לאשר גרוס, יותר מ"שבת יארצייט" של אביו ו"שבת יארצייט" של אמו.
אשר גרוס גדל בעיר התורה והחסידות, בתקופה שבה אנשים בעלי כפות סרוגות לא הרגישו בה כמו מיעוט.
כשגדל, התחתן ועבר להתגורר באחת הערים במרכז והיה ממיסדי הקהילה הדתית לאומית בעיר. בזמנו ובממונו סייע להקמת בית הכנסת "בית אלימלך" ששימש את צעירי המקום.
אשר התחנך אמנם על ערכים כמו "נאמנות למדינה", "ציונות", ומונחים נוספים מפס הייצור הזה, וכך גם חינך את ילדיו, אבל מעולם לא זלזל וביזה אנשים עם השקפת עולם שונה משלו.
היה לו כבוד עצום ללומדי תורה אמיתיים. "מי שבאמת לומד- אני מצדיע לו" היה רגיל לומר.
האמירה הזו לא היתה פטומי מילי בעלמא. בנו יוסף אהרן, הנקרא על שם אביו, התחזק ("נשרף") והלך לישיבה חרדית אחרי סיום שירותו הצבאי, וכאשר אשר הבין שהוא באמת חפץ ללמוד תורה הוא ליווה אותו לאורך כל הדרך, ושידר תמיד כמה הוא גאה בבן התלמיד חכם שצמח לו.
גם מבחינה כלכלית תמך אשר בבנו יוסף אהרן, המכונה יוסקה, וכשיוסקה הקים ארגון של קירוב רחוקים התורם העיקרי היה אביו אשר.
היתה לאשר אהבה מיוחדת לכל מה שקשור לבית כנסת: חזנות, גבאות, קידושים.
לאשר, שהיה יתום מאב מגיל צעיר, היתה פינה מיוחדת לשבת פרשת חקת, כאשר כמעט בכל שנה נפל היארצייט של אביו בסמוך לשבת זו. הוא היה מקבל תמיד את המפטיר, קורא את ההפטרה, מתחזן במוסף, ותורם סעודה שלישית על חשבונו.
לאחר כמה שנים עם פטירת אמו ע"ה, כבר היו ברשות אשר שתי שבתות "שלו".
בשנים האחרונות, כאשר בנו הרב יוסף אהרן גרוס שליט"א נהיה תלמיד חכם מוכר ששמו ושם ארגונו הולך לפניו, הוא היה מזמין אותו אליו בכל שבת יא"צ, והצבור היה זוכה לשמוע דרשה מפי "יוסקה, הבן של אשר גרוס". בעיר הולדתו הוא תמיד ישאר יוסקה.
בשנים בהם היארצייט חל בדיוק בשבת, אשר היה עורך גם קידוש לאחר התפלה כ"תיקון" [תיק'ן] לנשמת הנפטר.
[פעם אחת, בעת שהצבור היה עסוק בלעיסת קוגלים עסיסיים ורותחים, נכנסה חתולה לתוך בית הכנסת. אחד המתפללים, שמוצאו היה מעדות המזרח, העיר: "כנראה היא צריכה תיקון". אשר גרוס הגיב בחיוך: "היא לא צריכה תיקון, היא צריכה תיק'ן..."]
בשנים כאלו כל מי שהיה פוגש את אשר בשבוע שקודם שמע אותו אומר:
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים".
אשר עם חיוכו הרחב כל כך שמח עם כל אחד שבא, כל כך נהנה לערוך שולחנות, להפוך את סיר הקוגל שהכין בעצמו, לחלק את המנות, לנעוץ קיסמים בהערינג, ולראות את צבור המתפללים מדושן עונג.
הצבור כיבד אותו ב"שכוייחים" עסיסים ["שכוייח"= לייק בגרסא הדתית], על החזנות, ועל הקידוש. והיה גם אחד עם שפם גדול, שתמיד היו לו תלונות שהקוגל חריף מדי, או מלוח מדי, או מתוק מדי, או טעים מדי. בכל קהילה יש אחד כזה, לפחות...
וכך נמשך הדבר שלושים ושלוש שנים.
<<>><<>><<>>
ויקם גבאי חדש אשר לא ידע את אשר, ואת אשר הולך לקרות.
כידוע למי שמכיר את הצבור הדת"ל, שלא כמו בציבור החרדי, בהם גבאי הוא תפקיד לכל החיים, בציבור הדתי לאומי גבאים לא מתים- הם מתחלפים. לפעמים זה ע"י בחירות, לפעמים ע"י תורנות בין חברי העמותה.
בבית הכנסת בית אלימלך הקדנציה היא לשנתים.
הגבאי שהתמנה באותה שנה היה יחסית חדש בקהילה. הוא קבל מקודמיו את רשימת היארצייטים וה"חיובים", ועשה את תפקידו בנאמנות.
באותה שנה עבר אביו הזקן של אחד מתושבי העיר לגור סמוך לבנו, כדי שבנו יוכל לטפל בו במסירות. מכיון שהאב התקשה בהליכה, עברו האב והבן להתפלל בבית אלימלך, שהיה קרוב יותר לביתו של הבן.
בערב שבת פרשת חקת תשע"ו נגש הבן אל גבאי ובקש לתת את המפטיר לאביו מכיון שהיא"צ של אם אביו חל באותה שבת.
הגבאי בדק בפנקסו וראה שהמפטיר תפוס לאשר גרוס. אך מכיון שרב בית הכנסת לא היה בעיר באותה שבת, מה שאומר שה"שלישי" התפנה, החליט להזיז את אשר גרוס למקום השלישי והמכובד... ולכבד במפטיר את אביו של המתפלל.
אף אחד לא חשב שיש כאן משהו לא בסדר.
בשבת קודש פרשת חוקת הגיע אשר גרוס עם חולצה לבנה מגוהצת, והחיוך הרחב הקבוע. לידו ישב בנו יוסקה.
ואז הגיעה קריאת התורה.
הגבאי הכריז "יעמוד אשר לעמיל בן יוסף אהרן- שלישי"
<<>><<>><<>>
איש לא יוכל להבין את התחושה שחש אשר באותם רגעים. מין שילוב של תדהמה, בושה, זעזוע, כעס, זעם, תסכול.
אשר גרוס, שלושים שנה בבית הכנסת, כל אחד יודע שהמפטיר של חקת "שלו". מה זאת אומרת לתת לו שלישי בשבת כזו?! חוצפה שאין כדוגמתה!
אשר נגש לגבאי ואמר לו בקול רם:
"בזה הרגע, סילקת אותי מבית הכנסת! זרקת אותי! כבר שלושים שנה אני פה ומעולם לא לקחו את המפטיר! סילקת אותי!"
ואז פשוט התרחש הארוע הבא: במקום לעלות לתורה אשר פשוט הלך אל עבר דלת בית הכנסת כדי לצאת החוצה, תוך כדי שהוא אומר לכל מי שעבר לידו "ראיתם מה זה? סילקו אותי מפה! זרקו אותי! בושה!"
כל מתפללי בית הכנסת היו בהלם מוחלט. אף אחד לא נתקל מימיו בהתנגהות שכזו בבית כנסת.
ר' יוסף אהרן רץ אחרי אביו להרגיע אותו, ותפס אותו ממש כאשר היה כבר בדלת, והגבאי צעק לעברו "בסדר בסדר, תקבל מפטיר".
הוא קרא בשם מתפלל אחר ולבסוף אשר גרוס קבל את המפטיר, ההפטרה, והמוסף הקבועים שלו.
בסופו של דבר אשר נרגע, אבל הרושם מבזיון ספר התורה וחילול השם הנוראי שהיה בבית הכנסת בית אלימלך בשבת זו לא נמחק.
היה קשה לשמור על אירוע כזה בבטן, והשמועה על המעשה התפשטה בכל העיר. וכדי בזיון וקצף.
<<>><<>><<>>
כעבור חודש ר' יוסף אהרן מקבל טלפון מאמו.
"כן. מה שלום אבא? הוא כבר מרגיש יותר טוב?" שאל אחרי ששמע יום קודם שאביו שכב במטתו.
"לא" הוא שומע אותה בוכה "הרופא שלח אותנו לבדיקות בתל השומר, והתברר ש..." אמו לא הצליחה לגמור את השיחה.
בסופו של דבר המצב תברר לכולם. התגלה גידול ממאיר בגופו של אשר ולרופאים אין שום פתרון.
ערב אחד הגיע ר' יוסף אהרן לבקר את אביו. "אבא אני יכול להראות לך משהו?"
"כן יוסקה שלי"
ואז שלף ר' יוסף אהרן גמרא מסכת ברכות, פתח אותה בדף נה עמוד א' ובקש מאביו שיקרא.
אשר התחיל לקרוא:
"ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם- מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות"
דמעות התחילו להציף את עיניו של אשר, ובנו דפדף לדף ח' ובקש מאביו שיקרא: "ואמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב [ישעיה א כח] 'ועוזבי ד' יכלו'- זה המניח ס''ת ויוצא"
ר' יוסף אהרן לא היה צריך הוסיף מלה של הסבר.
<<>>><<>><<>>
כעבור כמה חודשים נעמד אשר לדבר בפני מתפללי בית הכנסת בית אלימלך.
"אחי ורעי אתם יודעים מה מצבי. אני רוצה לבקש מחילה בפניכם מהגבאי. וכן אני רוצה להקריא לכם משהו שהראה לי בני יוסקה" וכאן הקריא אשר את דברי הגמרא הנ"ל.
"אני מבקש מחילה מספר התורה, ומחילה מהקב"ה, אני עשיתי יותר מדי עסק מהמפטיר הזה, וכעת תראו מה ארע לי".
<<>><<>><<>>
כחצי שנה אחרי המעשה הנ"ל נפטר אשר גרוס ז"ל.
במהלך השבעה פרסם בנו את הספור ואמר שהיות ואביו בעצמו סיפר על זה לכל חבריו ומכריו, הוא מרשה לעצמו לספר את הספור כדי שיהיו הדברים לחיזוק ולעילוי נשמתו.
הספור הזה גרם לי לחדד את התחושה איך להתיחס לדברי חז"ל. זה לא משל או מליצה, עצה טובה או המלצה, כל דבריהם כגחלי אש, נאמרו ברוח הקודש, ודבריהם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
וזה צריך להיות היחס: לקרוא- ולהאמין.
ומדה טובה מרובה...
טחינה גולמית
הלם, תדהמה. ייאוש קולקטיבי חסר רסן.
אבל הקב"ה חס עלינו, באהבתו אותנו.
הבחורצ'יק חש געגועים עזים המגעגעים בקרבו. כן פרישה לא פרישה, הבחורצ'יק מתגעגע! והוא ממשיך לכתוב באפילה! לאור הנר! בין כוס תה לכוס תה! על שאריות ניירות קרועים מהדו"ח החודשי של "בנק דוראל- הבנק שמבין את עצמו"
ואחרי כל ההקדמות... הנה הטור! (ארוך!) בדיוק כפי שנתקבל במייל. טחינה טחינה, תמשיך לכתוב. ואל תפסיק גם אם תתקל במשלחת משאיות סלמונלה. אה, והוא גם ביקש שלא אעלה אותו, אבל אחרי כמה איומים הוא הסכים. כן, באמת.
---
ובכן, קהל קדוש, ברצוני לספר לכם סיפור, אמיתי.
המיוחד בסיפור הזה, מבין שאר הספורים האמיתיים, היא העובדה שהוא קרה באמת. אבל באמת.
יתרה מזאת, אני באופן אישי מכיר את הנפשות הפועלות, ומכיר את הספור מ-ת-ח-י-ל-ת-ו. עוד לפני שמישהו ידע שיש כאן סיפור.
השמטתי רק כמה פרטים מזהים, ועוד כמה שינויים קוסמטיים, ויש כמה פרטים שוליים שאינני בטוח בדיוקם, ואך מלבד זאת הכל אמיתי.
----------------------
לקרוא ולהאמין (הבהרה: התחלתי לכתוב את הטור עוד טרם הפרישה..)
----------------------
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים"
לא היו ימים טובים לאשר גרוס, יותר מ"שבת יארצייט" של אביו ו"שבת יארצייט" של אמו.
אשר גרוס גדל בעיר התורה והחסידות, בתקופה שבה אנשים בעלי כפות סרוגות לא הרגישו בה כמו מיעוט.
כשגדל, התחתן ועבר להתגורר באחת הערים במרכז והיה ממיסדי הקהילה הדתית לאומית בעיר. בזמנו ובממונו סייע להקמת בית הכנסת "בית אלימלך" ששימש את צעירי המקום.
אשר התחנך אמנם על ערכים כמו "נאמנות למדינה", "ציונות", ומונחים נוספים מפס הייצור הזה, וכך גם חינך את ילדיו, אבל מעולם לא זלזל וביזה אנשים עם השקפת עולם שונה משלו.
היה לו כבוד עצום ללומדי תורה אמיתיים. "מי שבאמת לומד- אני מצדיע לו" היה רגיל לומר.
האמירה הזו לא היתה פטומי מילי בעלמא. בנו יוסף אהרן, הנקרא על שם אביו, התחזק ("נשרף") והלך לישיבה חרדית אחרי סיום שירותו הצבאי, וכאשר אשר הבין שהוא באמת חפץ ללמוד תורה הוא ליווה אותו לאורך כל הדרך, ושידר תמיד כמה הוא גאה בבן התלמיד חכם שצמח לו.
גם מבחינה כלכלית תמך אשר בבנו יוסף אהרן, המכונה יוסקה, וכשיוסקה הקים ארגון של קירוב רחוקים התורם העיקרי היה אביו אשר.
היתה לאשר אהבה מיוחדת לכל מה שקשור לבית כנסת: חזנות, גבאות, קידושים.
לאשר, שהיה יתום מאב מגיל צעיר, היתה פינה מיוחדת לשבת פרשת חקת, כאשר כמעט בכל שנה נפל היארצייט של אביו בסמוך לשבת זו. הוא היה מקבל תמיד את המפטיר, קורא את ההפטרה, מתחזן במוסף, ותורם סעודה שלישית על חשבונו.
לאחר כמה שנים עם פטירת אמו ע"ה, כבר היו ברשות אשר שתי שבתות "שלו".
בשנים האחרונות, כאשר בנו הרב יוסף אהרן גרוס שליט"א נהיה תלמיד חכם מוכר ששמו ושם ארגונו הולך לפניו, הוא היה מזמין אותו אליו בכל שבת יא"צ, והצבור היה זוכה לשמוע דרשה מפי "יוסקה, הבן של אשר גרוס". בעיר הולדתו הוא תמיד ישאר יוסקה.
בשנים בהם היארצייט חל בדיוק בשבת, אשר היה עורך גם קידוש לאחר התפלה כ"תיקון" [תיק'ן] לנשמת הנפטר.
[פעם אחת, בעת שהצבור היה עסוק בלעיסת קוגלים עסיסיים ורותחים, נכנסה חתולה לתוך בית הכנסת. אחד המתפללים, שמוצאו היה מעדות המזרח, העיר: "כנראה היא צריכה תיקון". אשר גרוס הגיב בחיוך: "היא לא צריכה תיקון, היא צריכה תיק'ן..."]
בשנים כאלו כל מי שהיה פוגש את אשר בשבוע שקודם שמע אותו אומר:
"אתה מגיע בשבת להתפלל איתנו, כן? תבוא יהיו קוגלים".
אשר עם חיוכו הרחב כל כך שמח עם כל אחד שבא, כל כך נהנה לערוך שולחנות, להפוך את סיר הקוגל שהכין בעצמו, לחלק את המנות, לנעוץ קיסמים בהערינג, ולראות את צבור המתפללים מדושן עונג.
הצבור כיבד אותו ב"שכוייחים" עסיסים ["שכוייח"= לייק בגרסא הדתית], על החזנות, ועל הקידוש. והיה גם אחד עם שפם גדול, שתמיד היו לו תלונות שהקוגל חריף מדי, או מלוח מדי, או מתוק מדי, או טעים מדי. בכל קהילה יש אחד כזה, לפחות...
וכך נמשך הדבר שלושים ושלוש שנים.
<<>><<>><<>>
ויקם גבאי חדש אשר לא ידע את אשר, ואת אשר הולך לקרות.
כידוע למי שמכיר את הצבור הדת"ל, שלא כמו בציבור החרדי, בהם גבאי הוא תפקיד לכל החיים, בציבור הדתי לאומי גבאים לא מתים- הם מתחלפים. לפעמים זה ע"י בחירות, לפעמים ע"י תורנות בין חברי העמותה.
בבית הכנסת בית אלימלך הקדנציה היא לשנתים.
הגבאי שהתמנה באותה שנה היה יחסית חדש בקהילה. הוא קבל מקודמיו את רשימת היארצייטים וה"חיובים", ועשה את תפקידו בנאמנות.
באותה שנה עבר אביו הזקן של אחד מתושבי העיר לגור סמוך לבנו, כדי שבנו יוכל לטפל בו במסירות. מכיון שהאב התקשה בהליכה, עברו האב והבן להתפלל בבית אלימלך, שהיה קרוב יותר לביתו של הבן.
בערב שבת פרשת חקת תשע"ו נגש הבן אל גבאי ובקש לתת את המפטיר לאביו מכיון שהיא"צ של אם אביו חל באותה שבת.
הגבאי בדק בפנקסו וראה שהמפטיר תפוס לאשר גרוס. אך מכיון שרב בית הכנסת לא היה בעיר באותה שבת, מה שאומר שה"שלישי" התפנה, החליט להזיז את אשר גרוס למקום השלישי והמכובד... ולכבד במפטיר את אביו של המתפלל.
אף אחד לא חשב שיש כאן משהו לא בסדר.
בשבת קודש פרשת חוקת הגיע אשר גרוס עם חולצה לבנה מגוהצת, והחיוך הרחב הקבוע. לידו ישב בנו יוסקה.
ואז הגיעה קריאת התורה.
הגבאי הכריז "יעמוד אשר לעמיל בן יוסף אהרן- שלישי"
<<>><<>><<>>
איש לא יוכל להבין את התחושה שחש אשר באותם רגעים. מין שילוב של תדהמה, בושה, זעזוע, כעס, זעם, תסכול.
אשר גרוס, שלושים שנה בבית הכנסת, כל אחד יודע שהמפטיר של חקת "שלו". מה זאת אומרת לתת לו שלישי בשבת כזו?! חוצפה שאין כדוגמתה!
אשר נגש לגבאי ואמר לו בקול רם:
"בזה הרגע, סילקת אותי מבית הכנסת! זרקת אותי! כבר שלושים שנה אני פה ומעולם לא לקחו את המפטיר! סילקת אותי!"
ואז פשוט התרחש הארוע הבא: במקום לעלות לתורה אשר פשוט הלך אל עבר דלת בית הכנסת כדי לצאת החוצה, תוך כדי שהוא אומר לכל מי שעבר לידו "ראיתם מה זה? סילקו אותי מפה! זרקו אותי! בושה!"
כל מתפללי בית הכנסת היו בהלם מוחלט. אף אחד לא נתקל מימיו בהתנגהות שכזו בבית כנסת.
ר' יוסף אהרן רץ אחרי אביו להרגיע אותו, ותפס אותו ממש כאשר היה כבר בדלת, והגבאי צעק לעברו "בסדר בסדר, תקבל מפטיר".
הוא קרא בשם מתפלל אחר ולבסוף אשר גרוס קבל את המפטיר, ההפטרה, והמוסף הקבועים שלו.
בסופו של דבר אשר נרגע, אבל הרושם מבזיון ספר התורה וחילול השם הנוראי שהיה בבית הכנסת בית אלימלך בשבת זו לא נמחק.
היה קשה לשמור על אירוע כזה בבטן, והשמועה על המעשה התפשטה בכל העיר. וכדי בזיון וקצף.
<<>><<>><<>>
כעבור חודש ר' יוסף אהרן מקבל טלפון מאמו.
"כן. מה שלום אבא? הוא כבר מרגיש יותר טוב?" שאל אחרי ששמע יום קודם שאביו שכב במטתו.
"לא" הוא שומע אותה בוכה "הרופא שלח אותנו לבדיקות בתל השומר, והתברר ש..." אמו לא הצליחה לגמור את השיחה.
בסופו של דבר המצב תברר לכולם. התגלה גידול ממאיר בגופו של אשר ולרופאים אין שום פתרון.
ערב אחד הגיע ר' יוסף אהרן לבקר את אביו. "אבא אני יכול להראות לך משהו?"
"כן יוסקה שלי"
ואז שלף ר' יוסף אהרן גמרא מסכת ברכות, פתח אותה בדף נה עמוד א' ובקש מאביו שיקרא.
אשר התחיל לקרוא:
"ואמר רב יהודה שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם- מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא, כוס של ברכה לברך ואינו מברך, והמנהיג עצמו ברבנות"
דמעות התחילו להציף את עיניו של אשר, ובנו דפדף לדף ח' ובקש מאביו שיקרא: "ואמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב [ישעיה א כח] 'ועוזבי ד' יכלו'- זה המניח ס''ת ויוצא"
ר' יוסף אהרן לא היה צריך הוסיף מלה של הסבר.
<<>>><<>><<>>
כעבור כמה חודשים נעמד אשר לדבר בפני מתפללי בית הכנסת בית אלימלך.
"אחי ורעי אתם יודעים מה מצבי. אני רוצה לבקש מחילה בפניכם מהגבאי. וכן אני רוצה להקריא לכם משהו שהראה לי בני יוסקה" וכאן הקריא אשר את דברי הגמרא הנ"ל.
"אני מבקש מחילה מספר התורה, ומחילה מהקב"ה, אני עשיתי יותר מדי עסק מהמפטיר הזה, וכעת תראו מה ארע לי".
<<>><<>><<>>
כחצי שנה אחרי המעשה הנ"ל נפטר אשר גרוס ז"ל.
במהלך השבעה פרסם בנו את הספור ואמר שהיות ואביו בעצמו סיפר על זה לכל חבריו ומכריו, הוא מרשה לעצמו לספר את הספור כדי שיהיו הדברים לחיזוק ולעילוי נשמתו.
הספור הזה גרם לי לחדד את התחושה איך להתיחס לדברי חז"ל. זה לא משל או מליצה, עצה טובה או המלצה, כל דבריהם כגחלי אש, נאמרו ברוח הקודש, ודבריהם חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים.
וזה צריך להיות היחס: לקרוא- ולהאמין.
ומדה טובה מרובה...
טחינה גולמית
נערך לאחרונה ב:
