שיתוף - לביקורת חרבות בלב...

[הוריקן]

בקצה המרפסת, בחושך, הוא עומד ,
כתפיו רוטטות, עיניו אדומות,
אפשר קצת לבד? הוא שואל.
פוסעת אחורה, מכבדת...
כל יום הוא חוזר אחרת,
פעם מודאג, לא מבין איך אנשים עוד מסתובבים בחוץ.
פעם לא מחובר- אי אפשר לדבר איתו, המקסימום זה חיבוק...
ופעם הוא ככה, בוכה, בשקט, רוצה את הלבד.
כמו הירח הנפרד מהלילה, כמו הדממה הנפרדת מצלילים,
בלב בפנים הוא נפרד, מאותם שכבר לא יראה.
הבגדים הירוקים עדיין עליו, כאילו עוד לא הספיק לעכל, להכיל,
שהוא אדם מבוגר מבחוץ וילד קטן מבפנים.

ויום אחד...
הוא יחזור עם הגב זקוף, נקבל אותו בלב שמח.
ואולי עוד לא תגמר המלחמה, אבל הוא יבין שהעם שלנו תמיד מנצח.




אשמח לביקורת,
בשורות טובות!!!

 

[דיני!]

מהמם!

ואולי עוד לא תגמר המלחמה, אבל הוא יבין שהעם שלנו תמיד מנצח.

לא מסכימה ממש עם האמירה.
לא תמיד העם שלנו מנצח,
אבל-
תמיד הוא שורד,
וממשיך להתקיים
ותמיד!!! אלוקים איתו.
להגדיר את זה כתמיד מנצח זה לדעתי קצת "כוחי ועוצם ידי"

 

[הוריקן]

מהמם!

לא מסכימה ממש עם האמירה.
לא תמיד העם שלנו מנצח,
אבל-
תמיד הוא שורד,
וממשיך להתקיים
ותמיד!!! אלוקים איתו.
להגדיר את זה כתמיד מנצח זה לדעתי קצת "כוחי ועוצם ידי"

תודה על הביקורת!

לדעתי, הניצחון של העם שלנו, בשונה ממה שמגדירות אומות אחרות, הוא לא כיבוש של עוד שטחים ותבוסתו של האויב- אלא העובדה שציינת קודם- שאנחנו תמיד חיים וקיימים.
וזה בדיוק ההיפך מ"כוחי ועוצם ידי". אנו יודעים שאנחנו שונים ושאנחנו כאן לתמיד, בגלל היהדות, כדי להיות אור לעולם בעז"ה.