מה שקורה או לא קורה עם השכן, זה לא רלוונטי. תשאירו את השיקולים שלו לעצמו.
חסד - גם במקרה של חסד אמיתי, אף אחד לא יכול לכפות עליך לעשות. חלק מהמהות של חסד זה היכולת לעשות אותו מתוך בחירה ורצון.
כך שהדבר הראשון הוא - מותר ולגיטימי לסרב גם במקרה של חסד.
בואו נדמיין את המקרה הבא:
אני יושבת באוטובוס אחרי יום עבודה, חסרת כוחות, וגם לא מרגישה טוב. אם אקום - סביר להניח שאפול. לאוטובוס עולה אישה בת 700 עם מקל, עייפה יותר ממני ועם ראש כואב יותר ממני - האם אני חייבת לקום?
התשובה היא שאני לא חייבת, בלי קשר לאיך שהיא מרגישה. אם אחליט בכל זאת לקום, זו תהיה מצווה גדולה ולפום צערא אגרא, אבל אם אשב זו לא עבירה ויסורי המצפון מיותרים.
מצד שני - אם יש לי כוח, חשק, רצון טוב ומצברוח, ובא לי לוותר, ובאותו יום אקום באוטובוס לנערה בת 16 שיש לה יותר כוח ממני ויותר קל לה לעמוד ממני - האם זה מוריד מהמצווה שלי?
כלומר - הוויתור הוא וויתור בכל מקרה, ואת שיקולי מקבל החסד או הצדקה אנחנו לא אמורים לעשות. זה לא קשור אלינו. המקום היחידי בו צריך לבדוק מה מצבו של מקבל הצדקה הוא לבדוק את הרגליו הקודמים כדי לדעת אם הוא צריך גם אנשים שירוצו לפני המרכבה שלו. ולא - זה לא רק אחרי שלנו יש מרכבה משלנו. זה גם אם אנחנו אוכלים לחם עם גבינה כחושה בלבד.
וזה הדבר השני - אנחנו לא חייבים לעשות חסד, אבל כשאנחנו עושים נעשה את בשבילנו ולא בשביל המסכן שצריך את רחמינו.
חסד עושים כדי לגדל את הנפש שלנו, כדי לפתוח את הלב שלנו ולהגדיר את גבולות המסוגלות שלנו רחוק יותר. החסד מעדן אותנו, מרחיב את היכולת הנפשית שלנו. רק בשביל זה אנחנו עושים חסד. לא בגלל שההוא יותר מסכן מאיתנו, יותר קשה לו, או סיבה השוואתית אחרת.
אחת הבעיות בדור המבולבל שלנו, בחינוך שאנחנו גם נותנים לילדים שלנו, היא ״שלילת כוח הבחירה״. אנחנו חייבים לוותר, כי זו מצווה. חייבים לתת לכולם צדקה כי זו סגולה (?), חייבים להתפלל באריכות ועם דמעות. לא רבותי, אנחנו לא חייבים. כדאי לנו מאוד לעשות את זה, אבל אם לא נעשה - לא נהיה חוטאים. נפסיד כל מיני דברים - אבל בשבילנו, לא מעבר לזה.
ההרגשה שאנחנו ״חייבים לעשות חסד״ היא זו שממציאה את המושג ״ניצול״. פתאום אין שום שיקול דעת לאדם אם הוא מעוניין להרוויח את המצווה על כל התועלת שיקבל ממנה, בעד הטרחה. פתאום עושים המון שיקולים שלא קשורים בהכרח אלינו.
זה התשובה שלנו למצפון שכבר מזמן איבד את הצפון. כאילו שאם נסביר לו שהבנאדם הזה לא באמת חייב את העזרה שלנו נרגיש טוב עם עצמנו. זה לא.
אגב, גם במקרים בהם נחליט מרצוננו שלא לעזור למסכן גדול, בגלל הנוחות שלנו, מה שאף אחד לא יוכל לכפות עלינו אחרת, יהיו מספיק דרכים עבורו להתמודד. למשל - אותה זקנה בת 700 יכולה לחכות לאוטובוס הבא, או לקחת טרמפ לתחנה הראשונה שלו, שמה בטוח יהיה לה מקום, או אפילו מונית למחוז חפצה. מה זה ענייננו המצב שלה? רק הנפש שלנו אמורה לעניין אותנו ועבודת המידות שלנו.
ונחזור אליך רות מיכל - אני מרגישה שברגע בו ירד ממך לחץ החובה לעזור לבנאדם, השיקולים שלך יהיו רק המצוות שלך מול הטרחה שלך, בלי קשר למצב אחרים, יהיה לך קל יותר להחליט.
בהצלחה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
