חתונה בפיג'מה:
"מעשה בשני אחים" – פתח הצדיק מרוז'ין את משלו:
כמנהג משפחות רבות, לא שררו ביניהם השלום והשלוה. מריבה ישָׁנה היתה ביניהם, כה ישנה, עד שאיש כבר לא זכר מדוע ולמה הם רבים. והכל ידעו: יַנְקְלֶה ובֶּרַלֶה לא מדברים. נקודה.
ויהי היום, ובתו היחידה של ברלה באה בקשרי השידוכין, ונעשתה כלה. והחתן, הוא לא אחר מברוך הטוב והמוצלח. הגיעה השמועה לאוזניו של ינקלה, ושמחה את לבו. ינקלה הכיר היטב את הבחור, וידע כי הוא הזיווג המתאים ביותר לשָׂרָלֶה המוכשרת, האחיינית היחידה. אך שמחה לחוד ומריבה לחוד. לא עלתה על דעתו של ינקלה לגשת ולברך את אחיו על השמחה במעונו.
גם ברלה לא היה רגוע. גם הוא טען: מריבה לחוד ושמחה לחוד, אנחנו אמנם רבים כל השנה, אבל בעת שמחה, חשוב לי לראות את אחי בא ומשתתף. הלך ברלה והכין הזמנה מהודרת ושיגרה לבית אחיו.
כשקיבל ינקלה את ההזמנה התבלבל לגמרי. האם באמת מתכוון אחיו לשכוח את כל האיבה, ולהזמינו לשמחת הנישואין. לא יעלה ולא יבוא! אני לא אבוא לשמחתו של הברלה הזה, כל כך הרבה צער השביע אותי משך השנים, איך אוכל לשכוח את המריבה הנושנה בינינו. יהי אשר יהי, אני בשמחה הזו לא משתתף!
וכאן החלה לה מסכת הלבטים. כל בוקר כשהתעורר ינקלה, היה נזכר בשמחה הגדולה שבמשפחה. היה נזכר באבא ובאמא ז"ל, שבוודאי יבואו מהעולם העליון לקחת חבל בשמחה. ורק הוא, ינקלה, לא יהיה שם...
וברלה, גם הוא, מידי ערב, תחת השמיכה, קודם שנרדם, היה נזכר. בעוד כמה ימים תתקיים החתונה הגדולה. כל העולם יבואו להשתתף בשמחתו, ורק אחיו יחידו, בן אביו ובן אמו, לא ירקוד אתו יחדיו?
יום נוקף יום, שעה רודפת שעה, והנה מגיע יום הכלולות. העיר כולה לובשת חג. אין זה דבר של מה-בכך, שָׂרָלֶה המהוללת נישאת בשעה טובה ומוצלחת עם ברוך המוצלח. איזו שמחה! הכליזמרים כבר הגיעו העירה, ואולם בית הכנסת כבר סודר לשמחה. ורק ינקלה, הדוד, נשאר בבית, עצוב מאוד. כי הוא כבר החליט: בשמחה הזו הוא לא ירקוד.
הכלה יושבת על מקומה, והכליזמרים החלו להשמיע את ניגוניהם המרטיטים. החתן לבוש בחליפה מהודרת, וכולם ממתינים לאבא, ברלה, שיבוא להוביל את בתו לחופה. אך ברלה, לא היה שם. הוא היה עסוק במשימה אחרת.
על המיטה בבית, שוכב לו ינקלה, ולא נרדם. הוא הזדרז ולבש את בגדי הלילה שלו, ונכנס לישון מוקדם מהרגיל, בתקוה להירדם. כך יוכל לצלוח את הערב הזה, בלי שלבו יגבר עליו, חלילה, ויקח אותו בעל כורחו לחתונה. אבל השינה הייתה ממנו והלאה. הוא מתהפך מצד לצד ולא מצליח להירדם. "הלילה, אחי מחתן! ואבא, אוי אבא ז"ל, אבא בא מהעולם העליון. רגע... האם זה דמיון? אני שומע היטב את ניגונו של אבא... הניגון המיוחד שאבא היה מנגן בכל ליל שבת! הרגשות מציפים אותי... הניגון... הניגון...".
הכנר שעמד ליד החלון, ידע בדיוק מה שהוא עושה. רק אחרי שהבחין בינקלה קופץ מהמיטה ומתחיל ללכת לקול הניגון, התחיל ללכת לכיוון החופה, וינקלה בעקבותיו.
והחופה כבר מוצבת, החתן והכלה עומדים תחתיה, ההורים המלווים מחזיקים בידיהם לפידי אש לקבל את הנשמות הבאות מהעולם העליון. והכל ממתינים לאח החסר. ואז לנגד כולם התקיימה הפגישה המרגשת בין ברלה המחויט, לאחיו היקר ינקלה בפיג'מה.
"אוי ינקלה, ינקלה" – סיים הרבי מרוז'ין – "הלוא היטב ידעת שבסופו של דבר תבוא גם אתה לחתונה, מדוע לא יכולת להתכונן, ולבוא בבגד קצת יותר מכובד....".
***
ביום הכיפורים נבוא כולנו לחופה. נרצה או לא נרצה. נתנגד כמה שנתנגד. נאמר לו ליצר הרע שלנו מה שנאמר. ברגע האמת, בשעת נעילה, נעמוד כולנו, כל אחד לחוד, בינינו לבינינו, ונכה 'על חטא' מר, בינינו לבינינו נדע גם בדיוק על מה. ביום כיפור נהיה בין כה וכה בחופה – חודש אלול הוא הזמן להתכונן ולהגיע לבושים כהוגן...
מתוך האתר:
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2690358