הנושאים החמים
הנושאים החמים
בהשראת בב וזוית המבט הייחודית שלה, אני מעלה קטע מזווית דומה לביקורת.
האמת, מול כל הכשרונות המזהירים והביקורות השנונות והמושחזות - דרוש לי קצת אומץ, אבל נראה לי הצלחתי לאזור אותו.
מיותר לציין שהמשלב הלשוני נמוך בכוונה תחילה, כן?
שרוליק גבוה, וכשהוא מעיף אותי אני כמעט יכולה לגעת בתקרה.
יש לו זקן קצר שדוקר, והוא קצת מסתיר את החור בלחי שלו, שקוראים לו גומה. בלחי השניה אין חור כזה.
יש לו גם צלקת קטנה בסנטר מלמטה, ושם אין לו זקן בכלל. הוא אמר שמרוב פעמים שהוא נפל ופתח את הסנטר כשהוא היה ילד, כבר לא יהיה לו זקן שם אף פעם. אני לא זוכרת את זה כי עוד לא נולדתי אז.
את החור בלחי רואים הרבה, כי שרוליק אוהב לצחוק.
נחמה לא גבוהה נראה לי, ואין לה חור באף לחי. אבל היא מאד חמודה, ותמיד שואלת אותי על הגננת והחברות, והיא זוכרת שלילדה שבאה אלי הכי הרבה לשחק קוראים שירה (רבקי אומרת שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל אני לא יודעת, היא גרה מאד קרוב והיא אוהבת את הצעצועים שלי, לכן היא באה.)
אני מאד אוהבת כששרוליק ונחמה באים לשבת או לחג או סתם לבקר. הם באים ממש הרבה.
אני זוכרת גם את החתונה שלהם, אפילו שזה כבר היה ממש ממזמן.
לבשתי שמלה לבנה מתנפחת, ונחמה אמרה שאני נראית כמו הכלה. הצלם, שאני חושבת שקראו לו קקטוס או משהו מצחיק כזה, אפילו עשה לי תמונה כמו כלה עם סידור וזר על הכיסא שהיה מקושט בפרחים.
כל פעם ששרוליק ונחמה באים לשבת, בליל שבת אני מבקשת מנחמה להסתכל יחד באלבום של החתונה.
אמרתי לנחמה שזה מאד כיף לראות איך אף אחד כבר לא נראה כמעט אותו דבר. מצחיק שבכלל היה לי פוני ושיער קצר ואת כל השיניים. עכשיו כבר אין לי שן אחת, והשיער שלי ממש ארוך. וגם מוישי נראה שם כזה מין תינוק קרח ושמן, ומאז כבר עשו לו חלאקה ונסענו למירון.
אבל נחמה בכלל רק נראתה עצובה קצת כשאמרתי לה את זה, ולא ידעתי למה.
אמא עשתה מין פרצוף כזה, שאני לא יודעת מה הוא אומר, אבל היא עושה אותו לפעמים כשאני אומרת כל מיני דברים.
בשבת בבוקר נחמה עוד לא קמה, הרבה זמן אחרי שאני קמתי. קמתי ממש מוקדם ושיחקתי בשקט עד שאמא ירדה למטה לשתות כוס קפה. שאלתי את אמא למה נחמה היתה עצובה אתמול בלילה, ואמא אמרה לי ששבוע שעבר היה להם יום נישואין.
בכלל לא הבנתי למה יום נישואין זה דבר עצוב, זה דבר שמח. אז אמא אמרה לי שאני צריכה להתפלל שיהיה להם תינוק, ואז היום נישואין שלהם יהיה עוד יותר שמח.
אז אמרתי תהילים כמו שאמרנו בגן, בקול גדול ובכוונה, וכששרוליק חזר מהתפילה סיפרתי לו שאמרתי תהילים ועכשיו מהר ה' יביא להם תינוק, וחשבתי שהוא ישמח. אבל הוא לא חייך ולא ראו בכלל את החור שלו בלחי.
למה?
האמת, מול כל הכשרונות המזהירים והביקורות השנונות והמושחזות - דרוש לי קצת אומץ, אבל נראה לי הצלחתי לאזור אותו.
מיותר לציין שהמשלב הלשוני נמוך בכוונה תחילה, כן?
שרוליק גבוה, וכשהוא מעיף אותי אני כמעט יכולה לגעת בתקרה.
יש לו זקן קצר שדוקר, והוא קצת מסתיר את החור בלחי שלו, שקוראים לו גומה. בלחי השניה אין חור כזה.
יש לו גם צלקת קטנה בסנטר מלמטה, ושם אין לו זקן בכלל. הוא אמר שמרוב פעמים שהוא נפל ופתח את הסנטר כשהוא היה ילד, כבר לא יהיה לו זקן שם אף פעם. אני לא זוכרת את זה כי עוד לא נולדתי אז.
את החור בלחי רואים הרבה, כי שרוליק אוהב לצחוק.
נחמה לא גבוהה נראה לי, ואין לה חור באף לחי. אבל היא מאד חמודה, ותמיד שואלת אותי על הגננת והחברות, והיא זוכרת שלילדה שבאה אלי הכי הרבה לשחק קוראים שירה (רבקי אומרת שהיא החברה הכי טובה שלי, אבל אני לא יודעת, היא גרה מאד קרוב והיא אוהבת את הצעצועים שלי, לכן היא באה.)
אני מאד אוהבת כששרוליק ונחמה באים לשבת או לחג או סתם לבקר. הם באים ממש הרבה.
אני זוכרת גם את החתונה שלהם, אפילו שזה כבר היה ממש ממזמן.
לבשתי שמלה לבנה מתנפחת, ונחמה אמרה שאני נראית כמו הכלה. הצלם, שאני חושבת שקראו לו קקטוס או משהו מצחיק כזה, אפילו עשה לי תמונה כמו כלה עם סידור וזר על הכיסא שהיה מקושט בפרחים.
כל פעם ששרוליק ונחמה באים לשבת, בליל שבת אני מבקשת מנחמה להסתכל יחד באלבום של החתונה.
אמרתי לנחמה שזה מאד כיף לראות איך אף אחד כבר לא נראה כמעט אותו דבר. מצחיק שבכלל היה לי פוני ושיער קצר ואת כל השיניים. עכשיו כבר אין לי שן אחת, והשיער שלי ממש ארוך. וגם מוישי נראה שם כזה מין תינוק קרח ושמן, ומאז כבר עשו לו חלאקה ונסענו למירון.
אבל נחמה בכלל רק נראתה עצובה קצת כשאמרתי לה את זה, ולא ידעתי למה.
אמא עשתה מין פרצוף כזה, שאני לא יודעת מה הוא אומר, אבל היא עושה אותו לפעמים כשאני אומרת כל מיני דברים.
בשבת בבוקר נחמה עוד לא קמה, הרבה זמן אחרי שאני קמתי. קמתי ממש מוקדם ושיחקתי בשקט עד שאמא ירדה למטה לשתות כוס קפה. שאלתי את אמא למה נחמה היתה עצובה אתמול בלילה, ואמא אמרה לי ששבוע שעבר היה להם יום נישואין.
בכלל לא הבנתי למה יום נישואין זה דבר עצוב, זה דבר שמח. אז אמא אמרה לי שאני צריכה להתפלל שיהיה להם תינוק, ואז היום נישואין שלהם יהיה עוד יותר שמח.
אז אמרתי תהילים כמו שאמרנו בגן, בקול גדול ובכוונה, וכששרוליק חזר מהתפילה סיפרתי לו שאמרתי תהילים ועכשיו מהר ה' יביא להם תינוק, וחשבתי שהוא ישמח. אבל הוא לא חייך ולא ראו בכלל את החור שלו בלחי.
למה?
