הנושאים החמים
הנושאים החמים
אשמח לקבל את חוות דעתכם, בעיקר על סגנון הכתיבה.
תודה מראש
הכל חד פעמי
זה קרה בערב פסח, בחלוקה השכונתית. נדבן עשיר ביקר באזורינו וראה את המצב האיום. העסקן השטיבלאי המסור, השיג ממנו תרומה עצומה של מוצרי חד-פעמי. אחרי שלוש וחצי ימים הגיעה משאית כבירת ממדים ופרקה על שטחים נרחבים משטחים רחבים של: אריזות קרטון, ניירות, כוסות, צלחות, כוסיות, מזלגות, כפות, נייר כסף, שקיות אשפה, ניילון להקפאה ולשמפו מקוואי, אשפתונים, כפיות, ניילון נצמד, ועוד ועוד.
לאחר שעות ספורות היה המקום נראה ככוורת דבשית וכמרקחה פסחית. עמדו שם כולם, אנשים נשים וגם טף. ואילולא סדרנים צעירים ומסורים, לבושי אפודים צהובים, שעמדו ופיקדו על כל המערכה, כמעט והביאו איתם העם גם את הצאן והבקר. כולם היו ממוקדי מבט, גודשים ארגזים במוצרי חד-פעמי עד גדות, כאילו אין מחר...
* * *
בפסח היה השיח השכונתי כולו נסוב על חד-פעמי. הגברים המציאו ווארטים, הנשים טיפים מטבחיים, והילדים בנו מגדלים גורדי שחקים מרבבות כוסות וכוסיות. את סעודות החג והשבת פיארו חד-פעמי ומפיונים מעוטרים בחן, ששכחנו להזכיר למעלה שגם הם הצטרפו לחבילת החג המפוארת. שבחו של הנדבן העשיר מחו"ל נישא בפי כל, ואף בדרשת שבת הגדול לא שכח הרב להזכירו לברכה ולתהילה.
אחר מהחידושים היפים ביותר, זכה בתחרות ה"ווארטים" המקומית, ולא גמרו לדון בו עד ליל מוצאי שביעי של פסח, שהיו בו שעות רבות פנויות וריקות, משום שכלל לא היו כלים להעלות לבוידם. הגיג זה, הנקרא בפי באי השכונה "ווארט", שיקף את הלך הרוח החברתי, ובחלוף ימים התברר שהוא נכון להחריד.
שם אומרו נקרא בישראל: יהושע. בעל בעמיו, אב לילדיו, וסב לצאצאיו. מוחו הגה בו בבוקרו של יו"ט ראשון של פסח, בעיצומה של סעודת היום המפוהקת לאחר ליל שימורים שהאיר כיום. רצפת הבית היתה מלאה עד גדות בשברי פלסטיק שבירים, ואף מתחת לכסא כמעט לא נותרו מקום לרגליו היקרות של רבי יהושע.
כה נתמלאו הרצפות בשביבים ובשברים של פלסטיק מפוצפץ, עד כי לא חדלה אֵם הילדים וסבת הנכדים, אשתו של יהושע, ברוב לחצה – להציב כללים איתנים, למען ישמרו כולם שיהיו הילדים לבושי גרביים ונעליים, ולא יסתובבו חלילה יחפים כלל וכלל, משום סכנת חדירת שבר פלסטיק חד ומחודד אל רגל שובבה ויחפה.
יהושע שניסה לומר איזה מהלך חידושי ששמע מפי רב בית הכנסת האהוב על כל בני הקהילה המלוכדת, לא הצליח להשחיל אפילו מילה אחת לאוזני בני הבית, יען הרעש וההמולה הגיעו לדציבלים מחרישי אוזניים.
יהושע, שהיה איש אמונה, ידע שפסח הוא חג האמונה. הרי המצה אותה אוכלים בליל התקדש חג, נקראת מאכל האמונה. הסיק אפוא מסקנה, שאם חג זה של אמונה הוא, הרי מעתה מתחילים חיים חדשים של אמונה.
אלא מאי? יש למצוא, לחקור ולהבין, מדוע מצב אנדרלמוסי שכזה, נקרא אמונה.
לא איש יודע פשרות הוא יהושע. הלך במחשבתו בעודו ישוב על כסאו המוטל אצל ראש השולחן, וטייל בשבילי הדעת. הלוך וילך, חפוש ויחפש, עד שמצא את אותו ווארט שכבש את לבבות כל בני השכונה, שכאמור לא חדלו מלדוש בו, ואף אחרי שנים ערכו מחקרים והוכיחו את נכונותו ואמינותו של חידוש פלאי זה.
* * *
וכה אמר יהושע:
פסח זה על שום מה? על שום שכל הלילות יש בהם גם כלי זכוכית ופורצלן, וגם מוצרי חד-פעמי. אולם הלילה הזה, הלילה של פסח, כולו חד-פעמי. וזאת למה? כי כולו אמונה.
ואם תשאלו: מה קשר יש בין חד-פעמי לאמונה? הרי שלכם לפניכם.
קחו לדוגמה את הקבצן המיתולוגי, בניהו גיבמיר, בן השכונה הוותיק. זה היושב כל יומו בפתח בית המדרש, וכל לילו מקושש מצלצלים על פתחי בתי השכונה. תמיד ידו פשוטה לכל עובר ושב שיעניק לו מעט מן המעט של אחוזים העוברים בחשבון העו"ש בבנקו.
אם לא יבין בניהו מיודענו, שהעולם כאן הוא חד פעמי נטו, ולאחריו מגיע עולם אחר לגמרי, עלול מצב רוחו להיות שפוף ומדוכדך, ירוד ומצוברח. אך תמיד החיוך שגור על שפתותיו, מחמת שזוכר בניהו כי העולם הזה הוא רק פרוזדור.
"בְּרוז'דור העולם הזה", כך נוהג לומר לכל מתפלל המסכים בצאתו מביהמ"ד להתכופף מלוא קומתו ולהאזין לדבריו היוצאים ממקום שבתו אצל הפתח. "מ'כפת לי. כסף לפה, כסף לשם. דור הולך, דור בא. גלגל חוזר בעולם. מ'כפת לי, העיקר אני יהודי מאמין, שומע קדישים. עונה אמנים. מרוויח עוד מצווה. מ'כפת לי..."
בניהו הקבצן הוא איש של אמונה – כך אומר לו לא אחת רב השכונה כאשר הוא חולף לידו, תוך שמכניס אל ידו כמה שקלים טובים – תמיד מאמין שה' ישלח לו את מה שמגיע לו. ואם לא? כפרת עוונות.
בניהו אף פעם לא מתגאה, לא נעול על שום דעה, לא סגור על שום דרך. הוא חי באמונה. מאמין ויודע שהחיים שלו הם 'חד פעמיים'. "כל יום והתפקיד שלו", צוחק באושר, "כל יום משימה חדשה. מ'כפת לי..."
* * *
נמצאנו למדים חידוש נפלא, הרהר יהושע וגירד בפדחתו. זו השייכות העצומה בין חד-פעמי לחג הפסח שכל עניינו אמונה. האמונה מביאה את האדם להבין שכל מציאות העולם הזה היא חד פעמית. ארעית. ברת חלוף.
אמור מעתה, הוסיף עוד נדבך מחשבתי, שברי הח"פ הפזורים כאן ומאיימים לדקור כף רגל של ילדונון, מהווים בעצם חלק בלתי נפרד מהחג. מעין אמירת מוסף. שכן אף הם באים ללמד אמונה.
החידוש הבריק במוחו של יהושע, ככוסו הנוצצת שפיארה את שולחן ליל הסדר, אותה מירקה אשתו בימים שלפני חלוקת החד-פעמי. אבל עכשיו שום דבר לא היה נוצץ.
* * *
הבלגן חגג בבית, צחוק של ילדים ולחץ של הורים מילא את החלל. יהושע נאלץ לפלס לרגליו פיסת קרקע עליה ינוחו עד סיום הסעודה. אחרי שתמה הסעודה העייפה, הלכו כולם לישון והשקט שוב שרר בבית.
אחרי כמה שעות כבר עשה ה"ווארט" את דרכו מפי יהושע אל אוזני חבריו, ומשם אל אוזני נשותיהם וילדיהם. כל השכונה דיברה עליו, דשה בו, התחזקה ממנו והעלתה אותו על ראש שמחתה. כאמור למעלה, הווארט, הנקרא בפי העולם "חידוש", ניצח בתחרות הווארטים השכונתית, ואף נבדק והוכח מדעית.
בחג השבועות, כאשר קראו בבית הכנסת את מגילת רות, היה מי שהתבלבל וקרא בקול את מגילת קהלת: "הבל הבלים... הכל הבל... סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם".
מעם פתח בית הכנסת נשמע קולו של בניהו גיבמיר: "הכל חד פעמי. מ'כפת לי. העיקר הרווחתי מצווה".
ויחקק הווארט בספר דברי ימות השכונה, הלוא הוא שם עד עצם היום הזה.
תודה מראש
הכל חד פעמי
זה קרה בערב פסח, בחלוקה השכונתית. נדבן עשיר ביקר באזורינו וראה את המצב האיום. העסקן השטיבלאי המסור, השיג ממנו תרומה עצומה של מוצרי חד-פעמי. אחרי שלוש וחצי ימים הגיעה משאית כבירת ממדים ופרקה על שטחים נרחבים משטחים רחבים של: אריזות קרטון, ניירות, כוסות, צלחות, כוסיות, מזלגות, כפות, נייר כסף, שקיות אשפה, ניילון להקפאה ולשמפו מקוואי, אשפתונים, כפיות, ניילון נצמד, ועוד ועוד.
לאחר שעות ספורות היה המקום נראה ככוורת דבשית וכמרקחה פסחית. עמדו שם כולם, אנשים נשים וגם טף. ואילולא סדרנים צעירים ומסורים, לבושי אפודים צהובים, שעמדו ופיקדו על כל המערכה, כמעט והביאו איתם העם גם את הצאן והבקר. כולם היו ממוקדי מבט, גודשים ארגזים במוצרי חד-פעמי עד גדות, כאילו אין מחר...
* * *
בפסח היה השיח השכונתי כולו נסוב על חד-פעמי. הגברים המציאו ווארטים, הנשים טיפים מטבחיים, והילדים בנו מגדלים גורדי שחקים מרבבות כוסות וכוסיות. את סעודות החג והשבת פיארו חד-פעמי ומפיונים מעוטרים בחן, ששכחנו להזכיר למעלה שגם הם הצטרפו לחבילת החג המפוארת. שבחו של הנדבן העשיר מחו"ל נישא בפי כל, ואף בדרשת שבת הגדול לא שכח הרב להזכירו לברכה ולתהילה.
אחר מהחידושים היפים ביותר, זכה בתחרות ה"ווארטים" המקומית, ולא גמרו לדון בו עד ליל מוצאי שביעי של פסח, שהיו בו שעות רבות פנויות וריקות, משום שכלל לא היו כלים להעלות לבוידם. הגיג זה, הנקרא בפי באי השכונה "ווארט", שיקף את הלך הרוח החברתי, ובחלוף ימים התברר שהוא נכון להחריד.
שם אומרו נקרא בישראל: יהושע. בעל בעמיו, אב לילדיו, וסב לצאצאיו. מוחו הגה בו בבוקרו של יו"ט ראשון של פסח, בעיצומה של סעודת היום המפוהקת לאחר ליל שימורים שהאיר כיום. רצפת הבית היתה מלאה עד גדות בשברי פלסטיק שבירים, ואף מתחת לכסא כמעט לא נותרו מקום לרגליו היקרות של רבי יהושע.
כה נתמלאו הרצפות בשביבים ובשברים של פלסטיק מפוצפץ, עד כי לא חדלה אֵם הילדים וסבת הנכדים, אשתו של יהושע, ברוב לחצה – להציב כללים איתנים, למען ישמרו כולם שיהיו הילדים לבושי גרביים ונעליים, ולא יסתובבו חלילה יחפים כלל וכלל, משום סכנת חדירת שבר פלסטיק חד ומחודד אל רגל שובבה ויחפה.
יהושע שניסה לומר איזה מהלך חידושי ששמע מפי רב בית הכנסת האהוב על כל בני הקהילה המלוכדת, לא הצליח להשחיל אפילו מילה אחת לאוזני בני הבית, יען הרעש וההמולה הגיעו לדציבלים מחרישי אוזניים.
יהושע, שהיה איש אמונה, ידע שפסח הוא חג האמונה. הרי המצה אותה אוכלים בליל התקדש חג, נקראת מאכל האמונה. הסיק אפוא מסקנה, שאם חג זה של אמונה הוא, הרי מעתה מתחילים חיים חדשים של אמונה.
אלא מאי? יש למצוא, לחקור ולהבין, מדוע מצב אנדרלמוסי שכזה, נקרא אמונה.
לא איש יודע פשרות הוא יהושע. הלך במחשבתו בעודו ישוב על כסאו המוטל אצל ראש השולחן, וטייל בשבילי הדעת. הלוך וילך, חפוש ויחפש, עד שמצא את אותו ווארט שכבש את לבבות כל בני השכונה, שכאמור לא חדלו מלדוש בו, ואף אחרי שנים ערכו מחקרים והוכיחו את נכונותו ואמינותו של חידוש פלאי זה.
* * *
וכה אמר יהושע:
פסח זה על שום מה? על שום שכל הלילות יש בהם גם כלי זכוכית ופורצלן, וגם מוצרי חד-פעמי. אולם הלילה הזה, הלילה של פסח, כולו חד-פעמי. וזאת למה? כי כולו אמונה.
ואם תשאלו: מה קשר יש בין חד-פעמי לאמונה? הרי שלכם לפניכם.
קחו לדוגמה את הקבצן המיתולוגי, בניהו גיבמיר, בן השכונה הוותיק. זה היושב כל יומו בפתח בית המדרש, וכל לילו מקושש מצלצלים על פתחי בתי השכונה. תמיד ידו פשוטה לכל עובר ושב שיעניק לו מעט מן המעט של אחוזים העוברים בחשבון העו"ש בבנקו.
אם לא יבין בניהו מיודענו, שהעולם כאן הוא חד פעמי נטו, ולאחריו מגיע עולם אחר לגמרי, עלול מצב רוחו להיות שפוף ומדוכדך, ירוד ומצוברח. אך תמיד החיוך שגור על שפתותיו, מחמת שזוכר בניהו כי העולם הזה הוא רק פרוזדור.
"בְּרוז'דור העולם הזה", כך נוהג לומר לכל מתפלל המסכים בצאתו מביהמ"ד להתכופף מלוא קומתו ולהאזין לדבריו היוצאים ממקום שבתו אצל הפתח. "מ'כפת לי. כסף לפה, כסף לשם. דור הולך, דור בא. גלגל חוזר בעולם. מ'כפת לי, העיקר אני יהודי מאמין, שומע קדישים. עונה אמנים. מרוויח עוד מצווה. מ'כפת לי..."
בניהו הקבצן הוא איש של אמונה – כך אומר לו לא אחת רב השכונה כאשר הוא חולף לידו, תוך שמכניס אל ידו כמה שקלים טובים – תמיד מאמין שה' ישלח לו את מה שמגיע לו. ואם לא? כפרת עוונות.
בניהו אף פעם לא מתגאה, לא נעול על שום דעה, לא סגור על שום דרך. הוא חי באמונה. מאמין ויודע שהחיים שלו הם 'חד פעמיים'. "כל יום והתפקיד שלו", צוחק באושר, "כל יום משימה חדשה. מ'כפת לי..."
* * *
נמצאנו למדים חידוש נפלא, הרהר יהושע וגירד בפדחתו. זו השייכות העצומה בין חד-פעמי לחג הפסח שכל עניינו אמונה. האמונה מביאה את האדם להבין שכל מציאות העולם הזה היא חד פעמית. ארעית. ברת חלוף.
אמור מעתה, הוסיף עוד נדבך מחשבתי, שברי הח"פ הפזורים כאן ומאיימים לדקור כף רגל של ילדונון, מהווים בעצם חלק בלתי נפרד מהחג. מעין אמירת מוסף. שכן אף הם באים ללמד אמונה.
החידוש הבריק במוחו של יהושע, ככוסו הנוצצת שפיארה את שולחן ליל הסדר, אותה מירקה אשתו בימים שלפני חלוקת החד-פעמי. אבל עכשיו שום דבר לא היה נוצץ.
* * *
הבלגן חגג בבית, צחוק של ילדים ולחץ של הורים מילא את החלל. יהושע נאלץ לפלס לרגליו פיסת קרקע עליה ינוחו עד סיום הסעודה. אחרי שתמה הסעודה העייפה, הלכו כולם לישון והשקט שוב שרר בבית.
אחרי כמה שעות כבר עשה ה"ווארט" את דרכו מפי יהושע אל אוזני חבריו, ומשם אל אוזני נשותיהם וילדיהם. כל השכונה דיברה עליו, דשה בו, התחזקה ממנו והעלתה אותו על ראש שמחתה. כאמור למעלה, הווארט, הנקרא בפי העולם "חידוש", ניצח בתחרות הווארטים השכונתית, ואף נבדק והוכח מדעית.
בחג השבועות, כאשר קראו בבית הכנסת את מגילת רות, היה מי שהתבלבל וקרא בקול את מגילת קהלת: "הבל הבלים... הכל הבל... סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם".
מעם פתח בית הכנסת נשמע קולו של בניהו גיבמיר: "הכל חד פעמי. מ'כפת לי. העיקר הרווחתי מצווה".
ויחקק הווארט בספר דברי ימות השכונה, הלוא הוא שם עד עצם היום הזה.
