הנושאים החמים
הנושאים החמים
ציור הנצחה של הבחור פנחס וויס ז"ל.
שנהרג בתאונת דרכים בחזרתו מהמבחן של "דרשו" והוא בן 16.5 שנים.
פטירתו עם ספר המשנה ברורה של 'דרשו' ביד,
כשבכיסו לוח יומי בהוצאת 'דרשו' – מה ללמוד בכל יום ומהם תאריכי המבחנים,
ממחישה לנו היטב את הנאמר: "חבוקה ודבוקה בך".
(את הסיפור המרגש על כך קראו בהמשך)
לאחר פטירתו הפתאומית פנו אלי אחיותיו בבקשה שאצייר להם את דמותו הקורנת,
מאחר ואין להם שום תמונה איכותית שאפשר לתלות בבית, והן רוצות להפתיע את אבא ואמא בציור של פנחס ז"ל.
בחרנו בתמונה שכ"כ אפיינה את דמותו, יושב ליד הסטנדר בלימוד בישיבה:
האחיות ביקשו שיסתכל בציור אלינו, וישב יותר זקוף.
ביקשתי מהן שתשלחנה לי תמונות נוספות שלו, סירטונים ואפילו סיפורים שכתבו עליו.
התחברתי לדמותו המיוחדת, מה גם שזכרתי את המקרה המצער מהעיתון, וזיהיתי אותו מיד.
בסירטון מסויים ביקשה אחותו שאשים לב לפאה הימנית שלו שתמיד הייתה מציצה מאחורי האוזן,
וזה מאד אפיין אותו. צפיתי בסרטון שוב ושוב, בו הוא רוקד עם משפחתו ב'סיום', עד שהצלחתי לעמוד על הדיוק ולהוסיף לציור בצורה נכונה.
ב"ה לאחר עבודה רבה זכיתי לצייר את יקירם, ההורים הופתעו והתרגשו עד דמעות.
אמנם עברה שנה מאז שציירתי את הציור הזה, אבל רק עכשיו קיבלתי אישור פירסום מההורים:
התגובה המרגשת שכתבה לי האחות לאחר שהציור הגיעה:
כשקיבלתי מאימו היקרה את האישור לפרסם את הציור, ביקשתי ממנה שתספר לי עוד עליו,
ואכתוב את הדברים ליד הציור לעילוי נשמתו.
ואכן קיבלתי ממנה סיפורים מפעימים ומחזקים, והרי הם לפניכם, יהיו הדברים לעילוי נשמתו:
שנהרג בתאונת דרכים בחזרתו מהמבחן של "דרשו" והוא בן 16.5 שנים.
פטירתו עם ספר המשנה ברורה של 'דרשו' ביד,
כשבכיסו לוח יומי בהוצאת 'דרשו' – מה ללמוד בכל יום ומהם תאריכי המבחנים,
ממחישה לנו היטב את הנאמר: "חבוקה ודבוקה בך".
(את הסיפור המרגש על כך קראו בהמשך)
לאחר פטירתו הפתאומית פנו אלי אחיותיו בבקשה שאצייר להם את דמותו הקורנת,
מאחר ואין להם שום תמונה איכותית שאפשר לתלות בבית, והן רוצות להפתיע את אבא ואמא בציור של פנחס ז"ל.
בחרנו בתמונה שכ"כ אפיינה את דמותו, יושב ליד הסטנדר בלימוד בישיבה:
האחיות ביקשו שיסתכל בציור אלינו, וישב יותר זקוף.
ביקשתי מהן שתשלחנה לי תמונות נוספות שלו, סירטונים ואפילו סיפורים שכתבו עליו.
התחברתי לדמותו המיוחדת, מה גם שזכרתי את המקרה המצער מהעיתון, וזיהיתי אותו מיד.
בסירטון מסויים ביקשה אחותו שאשים לב לפאה הימנית שלו שתמיד הייתה מציצה מאחורי האוזן,
וזה מאד אפיין אותו. צפיתי בסרטון שוב ושוב, בו הוא רוקד עם משפחתו ב'סיום', עד שהצלחתי לעמוד על הדיוק ולהוסיף לציור בצורה נכונה.
ב"ה לאחר עבודה רבה זכיתי לצייר את יקירם, ההורים הופתעו והתרגשו עד דמעות.
אמנם עברה שנה מאז שציירתי את הציור הזה, אבל רק עכשיו קיבלתי אישור פירסום מההורים:
התגובה המרגשת שכתבה לי האחות לאחר שהציור הגיעה:
כשקיבלתי מאימו היקרה את האישור לפרסם את הציור, ביקשתי ממנה שתספר לי עוד עליו,
ואכתוב את הדברים ליד הציור לעילוי נשמתו.
ואכן קיבלתי ממנה סיפורים מפעימים ומחזקים, והרי הם לפניכם, יהיו הדברים לעילוי נשמתו:
פינחס לא פספס מבחן של דרשו על משנה ברורה מאז שהתחיל להיבחן קצת לאחר הבר-מצוה שלו.
היו פעמים שציוניו לא היו גבוהים.
אחד מבני הבית שאל אותו באחת ההזדמנויות: מה בוער לך להיבחן, אתה הרי לא תמיד מקבל ציון גבוה?!
ענה: אני לא לומד בשביל הציון! אני רוצה להספיק ללמוד הרבה, לעבור על כמה שיותר סימנים במשנה ברורה.
המבחן נותן לי "מחייב" – תאריך יעד וכמות הספקים שאני צריך להספיק…
ואכן, הוא הספיק והרבה. מרוב שקידתו הרבה, הוא ידע לשלוף תשובות נכונות מהמשנה ברורה.
בני הגדול אמר לי שלפעמים הוא היה שואל אותו שאלות בהלכה אפילו שהוא היה יותר צעיר ממנו בכמה שנים כי הוא יודע ושולט בה,
גם החברים תמיד ידעו שאפשר לשאול אותו שאלות במקום לגשת לר"מ, כי הוא יודע.
הוא מתמצא היטב בכל החלקים, הוא יודע היכן לחפש תשובות, בכל הזדמנות,
בכל פעם שהיתה שאלה – מיד ידע לענות ורץ להראות איפה זה כתוב במשנה ברורה.
בכלל, הוא היה ממש חבר של המשנה ברורה. זו ממש הגדרה נכונה עליו.
החבר חדר סיפר שהוא היה נרדם עם ספר משנה ברורה ביד כל לילה.
סיפרו חברים אחרים שהוא שכנע גם אותם בנעימות ללמוד ולהיבחן…
כל ויכוח סתמי הסתיים בעמידה ליד ארון הספרים בעמודה של משנה ברורה עם ספר פתוח.
חודש אב, תשפ"א. ימי בין הזמנים. המשפחה נסעה לנפוש מעט בצפון הרחוק, בעיר טבריה.
ביום שישי היה אמור להתקיים מבחן חודשי של "דרשו" על משנה ברורה.
פינחס, שלא רצה להפסיד את המבחן, טרח ובירר שוב ושוב באיזה ביהכ"נ בטבריה אפשר להיבחן.
הוא בירר על דרכי הגעה לשם. ורצה בכל מאודו להגיע בזמן כדי להיבחן.
הוא ידע שבאותו זמן אחיו אמורים ליסוע לים הכנרת, להשתכשך במיימיה ולהנות.
אנחנו גרים בירושלים. ים בשביל ירושלמי, זה לא דבר של מה בכך…
אבל לו יש בילוי אחר, יש לו מבחן על משנה ברורה של דרשו!! והוא רוצה ללכת ולהיבחן. הוא לא צריך. הוא רוצה!!
כשראה אביו את התשוקה העזה שלו ללימוד אף בזמן של 'חופש' כביכול, העריך זאת.
ואף הודיע לבני הבית, שהנסיעה לכנרת תתאחר עד לאחר שפינחס יסיים את המבחן ונסע עימו לשכונה מרוחקת במקום זר ואינו מוכר,
שם התבצע המבחן, המתין לו עד שסיים להיבחן, ולאחר מכן חזרו בשמחה של מצוה הביתה ורק אז נסעו כולם לכיוון הכנרת.
ושלא תחשבו, הוא מאד רצה ליסוע לחופש, הוא היה זה שחפש מספרי טלפונים של דירות להשכרה, וברר איתם את הפרטים,
הוא ארגן את כל האחים והאחיות לארוז ודירבן את כולם. הוא לא היה פָּרוּשׁ. הוא חי בעולם הזה ביחד איתנו,
אבל ידע שהעוה"ז רק זמני. הוא הרגיש את הנצח ושאף להגיע לשם. היה לו סולם ערכים משלו. והוא טיפס בו. העפיל עליו כלפי מעלה.
אני רוצה לספר לכם 2 סיפורים מתוך הרבה ששמענו עליו בזמן האחרון בכדי שיהיה לנו מעט מושג מה עוד העסיק אותו מלבד השקידה והלימוד:
החשיבה שלו על הזולת היה דבר שמאד בלט אצלו, איזה לב ענק היה לו גם בשביל האחרים:
חוה"מ סוכות, בעת אמירת הושענות. כל המתפללים מקיפים את בימת ביהכ"נ, כשבידיהם ארבעת המינים וביד השניה סידור פתוח.
כל המתפללים, אמרנו? זהו, שלא. אחד מהם הינו יהודי מבוגר מאד המתקשה בהליכה ונעזר במקל.
מה עושה אדם כזה כשצריך להקיף את הבימה ויש לו רק 2 ידים? בעיה! אחד!!! בלבד שם לב לקושי.
פינחס בטבעיות רבה עבר מקום לצד איש זה, מחזיק את סידורו פתוח בגובה העיניים של אותו מתפלל,
והלך עימו בקצב האיטי שלו עד שסיימו את הקפת הבימה וחזרו למקומות הרגילים.
וכך למחרת ובכל ימי חול המועד, בלא שעשה מכך עסק ובלא שידענו מכך. סיפור זה שמענו מבעל המעשה בשבעה.
אחד מהחברים בישיבה, סיפר מקרה שקרה עימו:
שבת האחרונה של תשפ"א. אחד החברים טעה ועשה איזשהו מעשה שאסור לעשותו בשבת.
פינחס ששלט היטב במשנה ברורה, העיר בעדינות לחברו שהדבר שעשה לא היה ראוי לעשותו,
והוכיח לו את זה מן הכתוב. החבר הרגיש רע עם עצמו שנכשל בשבת.
אבל גם פינחס הרגיש רע מכך שחברו מרגיש אי נעימות, ורצה לפייסו.
במשך השבת הוא חיפש זמן רב בספרי הלכה עד שכמה דקות לפני מנחה,
הוא הגיע לחברו והראה לו שלפי הט"ז בהלכות יו"ט, המעשה היה מותר להיעשות בשבת והיה לו על מי לסמוך…
פטירתו עם ספר המשנה ברורה של 'דרשו' ביד, בחזרתו מהמבחן של 'דרשו',
כשבכיסו לוח יומי בהוצאת 'דרשו' – מה ללמוד בכל יום ומהם תאריכי המבחנים, ממחישה לנו את היטב את הנאמר: "חבוקה ודבוקה בך".
היו פעמים שציוניו לא היו גבוהים.
אחד מבני הבית שאל אותו באחת ההזדמנויות: מה בוער לך להיבחן, אתה הרי לא תמיד מקבל ציון גבוה?!
ענה: אני לא לומד בשביל הציון! אני רוצה להספיק ללמוד הרבה, לעבור על כמה שיותר סימנים במשנה ברורה.
המבחן נותן לי "מחייב" – תאריך יעד וכמות הספקים שאני צריך להספיק…
ואכן, הוא הספיק והרבה. מרוב שקידתו הרבה, הוא ידע לשלוף תשובות נכונות מהמשנה ברורה.
בני הגדול אמר לי שלפעמים הוא היה שואל אותו שאלות בהלכה אפילו שהוא היה יותר צעיר ממנו בכמה שנים כי הוא יודע ושולט בה,
גם החברים תמיד ידעו שאפשר לשאול אותו שאלות במקום לגשת לר"מ, כי הוא יודע.
הוא מתמצא היטב בכל החלקים, הוא יודע היכן לחפש תשובות, בכל הזדמנות,
בכל פעם שהיתה שאלה – מיד ידע לענות ורץ להראות איפה זה כתוב במשנה ברורה.
בכלל, הוא היה ממש חבר של המשנה ברורה. זו ממש הגדרה נכונה עליו.
החבר חדר סיפר שהוא היה נרדם עם ספר משנה ברורה ביד כל לילה.
סיפרו חברים אחרים שהוא שכנע גם אותם בנעימות ללמוד ולהיבחן…
כל ויכוח סתמי הסתיים בעמידה ליד ארון הספרים בעמודה של משנה ברורה עם ספר פתוח.
חודש אב, תשפ"א. ימי בין הזמנים. המשפחה נסעה לנפוש מעט בצפון הרחוק, בעיר טבריה.
ביום שישי היה אמור להתקיים מבחן חודשי של "דרשו" על משנה ברורה.
פינחס, שלא רצה להפסיד את המבחן, טרח ובירר שוב ושוב באיזה ביהכ"נ בטבריה אפשר להיבחן.
הוא בירר על דרכי הגעה לשם. ורצה בכל מאודו להגיע בזמן כדי להיבחן.
הוא ידע שבאותו זמן אחיו אמורים ליסוע לים הכנרת, להשתכשך במיימיה ולהנות.
אנחנו גרים בירושלים. ים בשביל ירושלמי, זה לא דבר של מה בכך…
אבל לו יש בילוי אחר, יש לו מבחן על משנה ברורה של דרשו!! והוא רוצה ללכת ולהיבחן. הוא לא צריך. הוא רוצה!!
כשראה אביו את התשוקה העזה שלו ללימוד אף בזמן של 'חופש' כביכול, העריך זאת.
ואף הודיע לבני הבית, שהנסיעה לכנרת תתאחר עד לאחר שפינחס יסיים את המבחן ונסע עימו לשכונה מרוחקת במקום זר ואינו מוכר,
שם התבצע המבחן, המתין לו עד שסיים להיבחן, ולאחר מכן חזרו בשמחה של מצוה הביתה ורק אז נסעו כולם לכיוון הכנרת.
ושלא תחשבו, הוא מאד רצה ליסוע לחופש, הוא היה זה שחפש מספרי טלפונים של דירות להשכרה, וברר איתם את הפרטים,
הוא ארגן את כל האחים והאחיות לארוז ודירבן את כולם. הוא לא היה פָּרוּשׁ. הוא חי בעולם הזה ביחד איתנו,
אבל ידע שהעוה"ז רק זמני. הוא הרגיש את הנצח ושאף להגיע לשם. היה לו סולם ערכים משלו. והוא טיפס בו. העפיל עליו כלפי מעלה.
אני רוצה לספר לכם 2 סיפורים מתוך הרבה ששמענו עליו בזמן האחרון בכדי שיהיה לנו מעט מושג מה עוד העסיק אותו מלבד השקידה והלימוד:
החשיבה שלו על הזולת היה דבר שמאד בלט אצלו, איזה לב ענק היה לו גם בשביל האחרים:
חוה"מ סוכות, בעת אמירת הושענות. כל המתפללים מקיפים את בימת ביהכ"נ, כשבידיהם ארבעת המינים וביד השניה סידור פתוח.
כל המתפללים, אמרנו? זהו, שלא. אחד מהם הינו יהודי מבוגר מאד המתקשה בהליכה ונעזר במקל.
מה עושה אדם כזה כשצריך להקיף את הבימה ויש לו רק 2 ידים? בעיה! אחד!!! בלבד שם לב לקושי.
פינחס בטבעיות רבה עבר מקום לצד איש זה, מחזיק את סידורו פתוח בגובה העיניים של אותו מתפלל,
והלך עימו בקצב האיטי שלו עד שסיימו את הקפת הבימה וחזרו למקומות הרגילים.
וכך למחרת ובכל ימי חול המועד, בלא שעשה מכך עסק ובלא שידענו מכך. סיפור זה שמענו מבעל המעשה בשבעה.
אחד מהחברים בישיבה, סיפר מקרה שקרה עימו:
שבת האחרונה של תשפ"א. אחד החברים טעה ועשה איזשהו מעשה שאסור לעשותו בשבת.
פינחס ששלט היטב במשנה ברורה, העיר בעדינות לחברו שהדבר שעשה לא היה ראוי לעשותו,
והוכיח לו את זה מן הכתוב. החבר הרגיש רע עם עצמו שנכשל בשבת.
אבל גם פינחס הרגיש רע מכך שחברו מרגיש אי נעימות, ורצה לפייסו.
במשך השבת הוא חיפש זמן רב בספרי הלכה עד שכמה דקות לפני מנחה,
הוא הגיע לחברו והראה לו שלפי הט"ז בהלכות יו"ט, המעשה היה מותר להיעשות בשבת והיה לו על מי לסמוך…
פטירתו עם ספר המשנה ברורה של 'דרשו' ביד, בחזרתו מהמבחן של 'דרשו',
כשבכיסו לוח יומי בהוצאת 'דרשו' – מה ללמוד בכל יום ומהם תאריכי המבחנים, ממחישה לנו את היטב את הנאמר: "חבוקה ודבוקה בך".
