הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
הרב'ה שלו נפטר...
"מה? מתי? איפה אני? מה השעה?"
מוש בוטש ברגליו, מנער את הציפה הדקיקה. מנסה לסדר מחשבות, אבל הראש שלו דופק משאריות של אלכוהול ועוד כמה חומרים.
פותח עיניים כבדות. כבר רבע לשתיים. ושלוש מאות הודעות חדשות.
לפני דקה קיבל שיחה מאח שלו, הרב נפתולי שווראץ, המשפיע, "אז אתה שומע מוישי? תתעורר! הרבה שלך נפטר אתמול, המחלה הכריעה אותו. ניסנו להשיג אותך, כרגיל לא הייתה תגובה. בכל אופן ההלויה עוד שעה. בבני ברק".
-"בסדר בסדר לא הערת אותי" שיקר "טוב ביי".
-"שולם שולם. בשורות טובות".
מוש-מוישי מזנק סופית מהמיטה, בוחן את סביבתו. מתבהר לו בזיכרון, שהתחוללה פה אתמול בלילה מסיבה קטנה. הדירה שלו נראית בהתאם, בא לו לסדר ולארגן קצת. אבל הוא צריך להגיע לבני ברק להלוויה.
"יש זמן להתגלח?אין זמן."
"יש גארטעל? איזה גארטעל? נתרם לאחיין."
"יש חליפה? מקומטת. אין מה לעשות".
נכנס למקלחת, ומוצא שם את הארנק של דוידי. זה מה שחסר לו עכשיו. שדוידי ירצה את הארנק בחזרה, מרגיש שחייב לדוידי הרבה, אבל לרב'ה הרבה יותר.
תוך כדי התארגנות, החלו המחשבות לרוץ. היה כיף אתמול. החבר'ה האלה, דוידי ופינטו, יודעים להרים מסיבות. אבל בתוכו נזכר, שכשהוא היה על הקרשים, אף אחד מהם לא היה לידו.
הרב'ה כן היה לידו. הרב'ה לא הפנה גב, לבחור שמזמן כבר לא נראה החסיד הכי אותנטי. לאברך שמאז גירושיו, נתן גט גם להרבה ענייני חסידות ויהדות. ולא, המשפחה שלו לא מוברגת חזק בחסידות, הם חסידים בחצר אחרת. אבל לרב'ה היה אכפת ממנו. זה התחיל בדבש של ראש השנה, ששיגר לו במיוחד לפני כמה שנים. והמשיך עם כמה עצות וברכות שהעמידו אותו על הרגליים . הדרך חזרה נראתה סלולה, עד שמוש התמוטט.
כשהתמוטט, המשפחה שמרה בסוד על מיקום המחלקה שבה אושפז. רק הרב'ה ידע את כל אשר נעשה. הוא שלח חסידים שיעודדו, ועסקנים שיתעתסקנו. ולא וויתר על נשמה טהורה שסובלת ועל נפש מתייסרת.
בזכותו, הוא קם מהקרשים. בזכותו הוא שומר בשיניים על מה שמצליח לשמור. וגם את רעיון החבל שמחכה לו בארון למעלה, למקרה שימאס לו סופית, הוא די זנח. הכל בזכות הרב'ה. כמה בכה, התפלל והתחזק, שהרב'ה יהיה בריא. ועכשיו הוא הסתלק הלך לגן עדן עם כל הצדיקים.. ביחד עם הרב'ה הקודם הזקן זיע"א, עכשיו שניהם זיע"א.
הוא מוציא מהכיס, סיגריה קטנה מגולגלת, ושם בזהירות בארון. זה לא מתאים עכשיו.
כשכמעט יוצא, הטלפון מטרטר. דוידי על הקו, זועם בטירופים.
"תגיד לי! מה הסטורי שלך?! שלחתי מאתיים הודעות.... אני חייב את הארנק שלי. אני יורד היום לאילת".
- טוב תרגיע, תבוא מהר.
- אחי אני בבת ים, עד שאני אגיע אליך יקח לי שעה.
-אז עזוב עוד שעה אני בבני ברק.
-מה חזרת לי לבני ברק פתאום? תישאר בדירה אל תזוז. תעשה טובה לחבר.
- סורי אחי. אבל הרב'ה שלי נפטר, אני חוזר בערב.
-קללה. ניתוק מהיר.
מוש משאיר את הארנק של דוידי, ואת דוידי עצמו בצד.
מוישי מניח תפילין, מנשק את המזוזה, ויוצא ללוות את הרב'ה שלו.
הרב'ה שלו נפטר...
"מה? מתי? איפה אני? מה השעה?"
מוש בוטש ברגליו, מנער את הציפה הדקיקה. מנסה לסדר מחשבות, אבל הראש שלו דופק משאריות של אלכוהול ועוד כמה חומרים.
פותח עיניים כבדות. כבר רבע לשתיים. ושלוש מאות הודעות חדשות.
לפני דקה קיבל שיחה מאח שלו, הרב נפתולי שווראץ, המשפיע, "אז אתה שומע מוישי? תתעורר! הרבה שלך נפטר אתמול, המחלה הכריעה אותו. ניסנו להשיג אותך, כרגיל לא הייתה תגובה. בכל אופן ההלויה עוד שעה. בבני ברק".
-"בסדר בסדר לא הערת אותי" שיקר "טוב ביי".
-"שולם שולם. בשורות טובות".
מוש-מוישי מזנק סופית מהמיטה, בוחן את סביבתו. מתבהר לו בזיכרון, שהתחוללה פה אתמול בלילה מסיבה קטנה. הדירה שלו נראית בהתאם, בא לו לסדר ולארגן קצת. אבל הוא צריך להגיע לבני ברק להלוויה.
"יש זמן להתגלח?אין זמן."
"יש גארטעל? איזה גארטעל? נתרם לאחיין."
"יש חליפה? מקומטת. אין מה לעשות".
נכנס למקלחת, ומוצא שם את הארנק של דוידי. זה מה שחסר לו עכשיו. שדוידי ירצה את הארנק בחזרה, מרגיש שחייב לדוידי הרבה, אבל לרב'ה הרבה יותר.
תוך כדי התארגנות, החלו המחשבות לרוץ. היה כיף אתמול. החבר'ה האלה, דוידי ופינטו, יודעים להרים מסיבות. אבל בתוכו נזכר, שכשהוא היה על הקרשים, אף אחד מהם לא היה לידו.
הרב'ה כן היה לידו. הרב'ה לא הפנה גב, לבחור שמזמן כבר לא נראה החסיד הכי אותנטי. לאברך שמאז גירושיו, נתן גט גם להרבה ענייני חסידות ויהדות. ולא, המשפחה שלו לא מוברגת חזק בחסידות, הם חסידים בחצר אחרת. אבל לרב'ה היה אכפת ממנו. זה התחיל בדבש של ראש השנה, ששיגר לו במיוחד לפני כמה שנים. והמשיך עם כמה עצות וברכות שהעמידו אותו על הרגליים . הדרך חזרה נראתה סלולה, עד שמוש התמוטט.
כשהתמוטט, המשפחה שמרה בסוד על מיקום המחלקה שבה אושפז. רק הרב'ה ידע את כל אשר נעשה. הוא שלח חסידים שיעודדו, ועסקנים שיתעתסקנו. ולא וויתר על נשמה טהורה שסובלת ועל נפש מתייסרת.
בזכותו, הוא קם מהקרשים. בזכותו הוא שומר בשיניים על מה שמצליח לשמור. וגם את רעיון החבל שמחכה לו בארון למעלה, למקרה שימאס לו סופית, הוא די זנח. הכל בזכות הרב'ה. כמה בכה, התפלל והתחזק, שהרב'ה יהיה בריא. ועכשיו הוא הסתלק הלך לגן עדן עם כל הצדיקים.. ביחד עם הרב'ה הקודם הזקן זיע"א, עכשיו שניהם זיע"א.
הוא מוציא מהכיס, סיגריה קטנה מגולגלת, ושם בזהירות בארון. זה לא מתאים עכשיו.
כשכמעט יוצא, הטלפון מטרטר. דוידי על הקו, זועם בטירופים.
"תגיד לי! מה הסטורי שלך?! שלחתי מאתיים הודעות.... אני חייב את הארנק שלי. אני יורד היום לאילת".
- טוב תרגיע, תבוא מהר.
- אחי אני בבת ים, עד שאני אגיע אליך יקח לי שעה.
-אז עזוב עוד שעה אני בבני ברק.
-מה חזרת לי לבני ברק פתאום? תישאר בדירה אל תזוז. תעשה טובה לחבר.
- סורי אחי. אבל הרב'ה שלי נפטר, אני חוזר בערב.
-קללה. ניתוק מהיר.
מוש משאיר את הארנק של דוידי, ואת דוידי עצמו בצד.
מוישי מניח תפילין, מנשק את המזוזה, ויוצא ללוות את הרב'ה שלו.
לזכר האדמו"ר ר' ישראל משה פרידמאן זצ"ל מסאדיגורא. זכותו תגן עלינו
