הנושאים החמים
הנושאים החמים
נקישות העקבים שהדהדו על הכביש נדמו באוזניה כמנגינה נפלאה, ירח צעיר וסולידי חייך בנועם מלמעלה והאיר באור חיוור את דיגום העלים הסגולים על שמלתה החדשה, השמיים השחורים שסביבו הלבישו את הרחוב באווירת ליל חג.
בכל שנה כותרות עיתוני הנשים זועקות אליה את הקריאות המוכרות: 'נשים במאי זכיין', 'כמה רבקה איכא בשוקא', אף פעם הם לא הצליחו לחלחל פנימה. אבל השנה הכול שונה. השנה היא חלק מהסיפור.
בעוד רחוב אחד היא תיפרד משוקי באיחולי הצלחה, בתקווה שיצליח ללמוד עד אור הבוקר. הוא יפנה לכיוון הישיבה בפעם הראשונה מאז החתונה, והיא לקחה את ההזמנה של אמא שלה לישון אצלם בשתי ידיים.
היא לא תהיה שם לצידו כדי לעודד, אבל ההפתעה הקטנה שהכינה תמלא את מקומה.
"שיהיה בהצלחה" היא לא מצאה מילים יצירתיות יותר, במקומם התכופפה אל שקית גדולה ושלפה מתוכה מעמד פטיפורים וקינוחים מושקע, עליו שקדה בעמל רב בשבועיים האחרונים. הקורס לעיצוב באוכל שהשלימה בחורף האחרון הוכיח את עצמו על המגש בתצוגה קולינארית מרשימה במיוחד.
"שווווו איזה השקעה, מתי עשית את כל זה?, תגידי" שוקי היה בהלם מוחלט "איך אני יגמור כזאת כמות?" הוא החליק את ידו על הכרס הקטנה שהספיק לטפח מהחתונה וכעת הייתה עמוסה עד להתפקע מהסעודה החלבית הענקית שחמותו הרעיפה עליהם.
"לא מעניין אותי" רבקי התמוגגה באושר "שום דבר לא חוזר הביתה, מה שלא תצליח לגמור – תחלק לחברים".
חצי קילו של פסטה מוקרמת אותה גמע שעה קלה קודם, התערבל לו בקצה הגרון, המראה הזוצ"י הזה עשוי להפוך אותו לבדיחה, והאמת שיש בזה משהו מגוחך – להיכנס לישיבה עם מעמד פטיפורים ענק מעוצב כאילו הוא משלוחן של חנות מתנות.
"טוב, נסתדר עם זה" הוא העביר מיד ליד את המגש "רבקי, ממש ממש תודה רבה, הפתעת אותי לגמרי, זה נראה שיא המגרה, באמת שלא היית צריכה. תגידי לאמא שלך שהאוכל היה מוצלח ברמות. אני מקווה שלא תתגעגעי".
"אני כבר מתגעגעת מעכשיו, אבל שווה לי, זה הזכות שלי" רבקי הייתה רוצה שרגעי הפרידה האלה ימשכו עוד ועוד אבל ידעה שהיא חייבת לעצור אותם "טוב, להתראות, תצליח, שיהיה לך כוח, נקווה שלא יהיו אזעקות".
בהמשך הרחוב כבר נראו בנייני הישיבה ומשהו בלב שלו זז. הצלופן בידיים גרם לו להזיע, ככל שהוא היפך בפוזה שלו נכנס עם זה ללובי של הישיבה, הוא הבין שזה לא משהו שעומד לקרות. בין הרכבים הוא ראה מכולת אשפה גדולה, הוא בדק שאין מכתב בפנים, טעם פטיפור אחד ובתנועה מהירה שלח את כל הקומפלקס אל עומק פח האשפה.
באינסטינקט של רגע הוא הציץ אחורה ושם בסוף הרחוב הוא רואה אותה במטושטש עומדת שם עדיין עם השמלה והעלים הסגולים. הם בהו זה בזה עשר שניות ואז היא נבלעה בעיקול הכביש.
-----------
הוא ניסה לשדר מראה טבעי אבל הלב שלו דפק בפראות "שלום, גוט-יום-טוב".
להפתעתו רבקי קידמה אותו בעליזות "מה נשמע? איך היה? רוצה קפה?".
"היה מקסים, ברוך השם עבר כמו כלום, בקושי הספקתי לאכול מהפטיפורים שלך וכבר הכול התחסל. את שומעת קטע? אני הולך עם המגש, פתאום מישהו שואל אותי אם אני בטוח שזה עם הכשר, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, תכל'ס התברר שהם קיבלו מגש בכזה סגנון וגילו שזה חלב עכו"ם, רגע לפני שעברתי שם הוא זרק מגש שלם כזה לפח. תגידי, ישנת נורמלי? בעצם מתי חזרת הביתה?" פעם הוא היה משקר באומנות, מאז החתונה זה התחיל לקרטע.
"היה ברור לי שאני לא נרדמת על המיטת נוער אצל ההורים שלי אבל הייתי עייפה ברמות בלתי נתפסות ופשוט פתאום אני פותחת עיניים ורואה בוקר" רבקי חתכה לו עוגת גבינה לקידוש "אתה שומע איזה סיפור? חצי דקה אחרי שנפרדנו אתמול, אני פוגשת את חברה שלי - מלכי יעקובזון, נו, זאת שהתחתנה יום אחרינו, ותנחש מה היא לבשה... אותה שמלה כמו שלי, זה היה קורע – עמדנו שם כמו איזה תאומות, היא קנתה את האחרונה שנשארה מהמבצע הזה אצל מזל חזוט, הורגת המלכי הזאת".
'זה לא נקרא שקר' היא שיננה לעצמה, באמת מלכי קנתה שמלה כמו שלה.
בכל שנה כותרות עיתוני הנשים זועקות אליה את הקריאות המוכרות: 'נשים במאי זכיין', 'כמה רבקה איכא בשוקא', אף פעם הם לא הצליחו לחלחל פנימה. אבל השנה הכול שונה. השנה היא חלק מהסיפור.
בעוד רחוב אחד היא תיפרד משוקי באיחולי הצלחה, בתקווה שיצליח ללמוד עד אור הבוקר. הוא יפנה לכיוון הישיבה בפעם הראשונה מאז החתונה, והיא לקחה את ההזמנה של אמא שלה לישון אצלם בשתי ידיים.
היא לא תהיה שם לצידו כדי לעודד, אבל ההפתעה הקטנה שהכינה תמלא את מקומה.
"שיהיה בהצלחה" היא לא מצאה מילים יצירתיות יותר, במקומם התכופפה אל שקית גדולה ושלפה מתוכה מעמד פטיפורים וקינוחים מושקע, עליו שקדה בעמל רב בשבועיים האחרונים. הקורס לעיצוב באוכל שהשלימה בחורף האחרון הוכיח את עצמו על המגש בתצוגה קולינארית מרשימה במיוחד.
"שווווו איזה השקעה, מתי עשית את כל זה?, תגידי" שוקי היה בהלם מוחלט "איך אני יגמור כזאת כמות?" הוא החליק את ידו על הכרס הקטנה שהספיק לטפח מהחתונה וכעת הייתה עמוסה עד להתפקע מהסעודה החלבית הענקית שחמותו הרעיפה עליהם.
"לא מעניין אותי" רבקי התמוגגה באושר "שום דבר לא חוזר הביתה, מה שלא תצליח לגמור – תחלק לחברים".
חצי קילו של פסטה מוקרמת אותה גמע שעה קלה קודם, התערבל לו בקצה הגרון, המראה הזוצ"י הזה עשוי להפוך אותו לבדיחה, והאמת שיש בזה משהו מגוחך – להיכנס לישיבה עם מעמד פטיפורים ענק מעוצב כאילו הוא משלוחן של חנות מתנות.
"טוב, נסתדר עם זה" הוא העביר מיד ליד את המגש "רבקי, ממש ממש תודה רבה, הפתעת אותי לגמרי, זה נראה שיא המגרה, באמת שלא היית צריכה. תגידי לאמא שלך שהאוכל היה מוצלח ברמות. אני מקווה שלא תתגעגעי".
"אני כבר מתגעגעת מעכשיו, אבל שווה לי, זה הזכות שלי" רבקי הייתה רוצה שרגעי הפרידה האלה ימשכו עוד ועוד אבל ידעה שהיא חייבת לעצור אותם "טוב, להתראות, תצליח, שיהיה לך כוח, נקווה שלא יהיו אזעקות".
בהמשך הרחוב כבר נראו בנייני הישיבה ומשהו בלב שלו זז. הצלופן בידיים גרם לו להזיע, ככל שהוא היפך בפוזה שלו נכנס עם זה ללובי של הישיבה, הוא הבין שזה לא משהו שעומד לקרות. בין הרכבים הוא ראה מכולת אשפה גדולה, הוא בדק שאין מכתב בפנים, טעם פטיפור אחד ובתנועה מהירה שלח את כל הקומפלקס אל עומק פח האשפה.
באינסטינקט של רגע הוא הציץ אחורה ושם בסוף הרחוב הוא רואה אותה במטושטש עומדת שם עדיין עם השמלה והעלים הסגולים. הם בהו זה בזה עשר שניות ואז היא נבלעה בעיקול הכביש.
-----------
הוא ניסה לשדר מראה טבעי אבל הלב שלו דפק בפראות "שלום, גוט-יום-טוב".
להפתעתו רבקי קידמה אותו בעליזות "מה נשמע? איך היה? רוצה קפה?".
"היה מקסים, ברוך השם עבר כמו כלום, בקושי הספקתי לאכול מהפטיפורים שלך וכבר הכול התחסל. את שומעת קטע? אני הולך עם המגש, פתאום מישהו שואל אותי אם אני בטוח שזה עם הכשר, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, תכל'ס התברר שהם קיבלו מגש בכזה סגנון וגילו שזה חלב עכו"ם, רגע לפני שעברתי שם הוא זרק מגש שלם כזה לפח. תגידי, ישנת נורמלי? בעצם מתי חזרת הביתה?" פעם הוא היה משקר באומנות, מאז החתונה זה התחיל לקרטע.
"היה ברור לי שאני לא נרדמת על המיטת נוער אצל ההורים שלי אבל הייתי עייפה ברמות בלתי נתפסות ופשוט פתאום אני פותחת עיניים ורואה בוקר" רבקי חתכה לו עוגת גבינה לקידוש "אתה שומע איזה סיפור? חצי דקה אחרי שנפרדנו אתמול, אני פוגשת את חברה שלי - מלכי יעקובזון, נו, זאת שהתחתנה יום אחרינו, ותנחש מה היא לבשה... אותה שמלה כמו שלי, זה היה קורע – עמדנו שם כמו איזה תאומות, היא קנתה את האחרונה שנשארה מהמבצע הזה אצל מזל חזוט, הורגת המלכי הזאת".
'זה לא נקרא שקר' היא שיננה לעצמה, באמת מלכי קנתה שמלה כמו שלה.
נערך לאחרונה ב:
