הנושאים החמים
הנושאים החמים
אי פה אי שם
משתמש מקצוען
ערב שרבי של אייר. הרחוב הבני ברקי די ריק. אנשים מתנצלים משהו על הופעתם.
"קוראים לזה הגל השקט". כך טען אתמול פנחס כשנפגשנו באוטובוס. סוקרים זה את פרצופו של זה לאחר נתק כפוי וארוך.
"כן", נאנחתי. "גל ראשון. גל שלישי. גלי גלות ממש". התקדמתי, מסמן בידיי לעברו תנועה חסרת אונים. כאומר, "מ א ו ד חשקה נפשי לבלות אתך יחד את הנסיעה הקצרצרה שלפנינו. אבל שנינו מבינים, הקורונה לא תאפשר את זה". ואולי טוב שכך.
האמת, לא נעים. אבל לפחות מאחורי המסכה אני מרשה לעצמי להיות כנה. עוד חודשיים בלי פנחס, אלו לא בדיוק הסיבות שגורמים לי כרגע לחשוש מן העתיד. יש משהו אם כבר שמפחיד הרבה יותר.
לא, לא באמת שאלתם מי. אין צורך להרבות בנימוסים וכבר אתם נמסים. הנה הוא - הקיץ בכבודו ובעצמו. עם כל סכנותיו. כבר פה כרגיל כמידי שנה. מופיע שוב כאילו לא הכרזתי בשמחת תורה האחרון שאני והוא - מהיום כבר לא. חמום מוח. מתגנב לו חרש, לא דופק חשבון אל שום ממחטה. דב אורב הוא לי בלי צל למסתורים.
סבתא הייתה אומרת 'מחורף מתים. לא מקיץ'. כן בטח. אם כן הם הדברים, מדוע בדרשות של הרב, הגיהינום לא הגיע קפוא? הא? גלידי קרח משוננים כאלו עם ריצפת שלג חלקלקה? מה הם כל התיאורים על הבשר שנטחן ונאפה לפני אחרי ובתוך הפסח? על מספר 5 ששוכב על המחבת לצד שאר מספרי שונאי ישראל?
אצלי ההבנה חלחלה כבר מזמן. חלחול ארוך ומיוזע, הבגדים שחקו המים. 'מה שלא מחסל אותך, כנראה רק מהתל בך ושוב בקרוב יתקוף אותך'.
בשנים האחרונות כשקלט סופסוף כי האבטיח לא מספיק בכלל לבלגן שהוא יוצר, הוא מנסה להיות נחמד. מציע לכולם ארטיקים וגלידות. העיקר שיסתמו, ויתנו לו לחמם את העיר. אני לא קונה את זה. אני גם לא מאלה שיברחו מהארץ בגללו. פחדנים. מוגי לב. אני פה נחוש להעמיד אותו על מקומו ולתת לו להסתלק בכבוד. הוא גם לא יצליח להפריד ביני והפוך. שיחלום על זה בלילה. כי אני והפוך לא הולכים לשום מקום. וממילא גם תריס המזגן שנעצר על מקומו. לא למעלה ולא למטה אלא כמקפיא.
בימים כאלו אני משתדל מאוד שלא לפגוש ירושלמים שחצנים. "איך אתם חיים פה? איךךךךך?". סתם, סתם בשביל לקנטר. "כבר אמרתי לכם שנה שעברה, אין לי מושג. כנראה ברחנו פעם מטבריה ונעצרנו כאן רק למנחה באיצקוביץ'. למה לא המשכנו? 402 בטח לא עצר."
אוווף. לפחות היה אפשר להחזיר להם בחורף. אבל אי אפשר. בטח לא שנייה אחרי שנסעת שבוע קודם לראות את השלג, ולבסוף הם לא גומרים לצחוק עליך ועל כל הבני ברקים התמימים שמאמינים לחזאים השקרנים. בטח מאמין. פעם אחת אל תאמינו, תצאו לרידינג ותישרפו לשנה. נראה אתכם אח"כ לא מאמינים.
עוד סיבוב אני עושה, בשביל ניסיון בכל זאת לראות עולם מבעד לאדי המשקף. מהר מאוד מתייאש.
רגע לפני שאני עולה בחזרה הביתה, אני מסתובב ומביט לעברו בקור רוח, מסנן סינון ארסי ומקפיא "היה שלום קיץ. מבטיח, לא תראה אותי בחוץ יותר. ברוך הבא ידידי השפוי "זום - ער".
"קוראים לזה הגל השקט". כך טען אתמול פנחס כשנפגשנו באוטובוס. סוקרים זה את פרצופו של זה לאחר נתק כפוי וארוך.
"כן", נאנחתי. "גל ראשון. גל שלישי. גלי גלות ממש". התקדמתי, מסמן בידיי לעברו תנועה חסרת אונים. כאומר, "מ א ו ד חשקה נפשי לבלות אתך יחד את הנסיעה הקצרצרה שלפנינו. אבל שנינו מבינים, הקורונה לא תאפשר את זה". ואולי טוב שכך.
האמת, לא נעים. אבל לפחות מאחורי המסכה אני מרשה לעצמי להיות כנה. עוד חודשיים בלי פנחס, אלו לא בדיוק הסיבות שגורמים לי כרגע לחשוש מן העתיד. יש משהו אם כבר שמפחיד הרבה יותר.
לא, לא באמת שאלתם מי. אין צורך להרבות בנימוסים וכבר אתם נמסים. הנה הוא - הקיץ בכבודו ובעצמו. עם כל סכנותיו. כבר פה כרגיל כמידי שנה. מופיע שוב כאילו לא הכרזתי בשמחת תורה האחרון שאני והוא - מהיום כבר לא. חמום מוח. מתגנב לו חרש, לא דופק חשבון אל שום ממחטה. דב אורב הוא לי בלי צל למסתורים.
סבתא הייתה אומרת 'מחורף מתים. לא מקיץ'. כן בטח. אם כן הם הדברים, מדוע בדרשות של הרב, הגיהינום לא הגיע קפוא? הא? גלידי קרח משוננים כאלו עם ריצפת שלג חלקלקה? מה הם כל התיאורים על הבשר שנטחן ונאפה לפני אחרי ובתוך הפסח? על מספר 5 ששוכב על המחבת לצד שאר מספרי שונאי ישראל?
אצלי ההבנה חלחלה כבר מזמן. חלחול ארוך ומיוזע, הבגדים שחקו המים. 'מה שלא מחסל אותך, כנראה רק מהתל בך ושוב בקרוב יתקוף אותך'.
בשנים האחרונות כשקלט סופסוף כי האבטיח לא מספיק בכלל לבלגן שהוא יוצר, הוא מנסה להיות נחמד. מציע לכולם ארטיקים וגלידות. העיקר שיסתמו, ויתנו לו לחמם את העיר. אני לא קונה את זה. אני גם לא מאלה שיברחו מהארץ בגללו. פחדנים. מוגי לב. אני פה נחוש להעמיד אותו על מקומו ולתת לו להסתלק בכבוד. הוא גם לא יצליח להפריד ביני והפוך. שיחלום על זה בלילה. כי אני והפוך לא הולכים לשום מקום. וממילא גם תריס המזגן שנעצר על מקומו. לא למעלה ולא למטה אלא כמקפיא.
בימים כאלו אני משתדל מאוד שלא לפגוש ירושלמים שחצנים. "איך אתם חיים פה? איךךךךך?". סתם, סתם בשביל לקנטר. "כבר אמרתי לכם שנה שעברה, אין לי מושג. כנראה ברחנו פעם מטבריה ונעצרנו כאן רק למנחה באיצקוביץ'. למה לא המשכנו? 402 בטח לא עצר."
אוווף. לפחות היה אפשר להחזיר להם בחורף. אבל אי אפשר. בטח לא שנייה אחרי שנסעת שבוע קודם לראות את השלג, ולבסוף הם לא גומרים לצחוק עליך ועל כל הבני ברקים התמימים שמאמינים לחזאים השקרנים. בטח מאמין. פעם אחת אל תאמינו, תצאו לרידינג ותישרפו לשנה. נראה אתכם אח"כ לא מאמינים.
עוד סיבוב אני עושה, בשביל ניסיון בכל זאת לראות עולם מבעד לאדי המשקף. מהר מאוד מתייאש.
רגע לפני שאני עולה בחזרה הביתה, אני מסתובב ומביט לעברו בקור רוח, מסנן סינון ארסי ומקפיא "היה שלום קיץ. מבטיח, לא תראה אותי בחוץ יותר. ברוך הבא ידידי השפוי "זום - ער".
