הנושאים החמים
הנושאים החמים
בכל כיתה יש את האחד שהוא מענין כזה, בכל רחוב יש את הזאת ששנונה בצורה מוזרה, שחלק נהנים לעצור לסמול טוק איתה וחלק מנענעים בראשם. בכל משפחה ואולי לא, יש איזה אחד שמענין אותו דברים ממש, אבל ממש לא שגרתיים, וגם יש לו משפטים שאנשים אומרים עליהם "אוי, נו!"
יום אחד קמה יעל רועי ואספה אותם אל מקום אחד. הוסיפה גם כמה רגילים, כמה רציניים, וכמה פשוטים אבל שנהנים מבדיחות. כתבה אותם.
ואז היא קמה ולקחה את המצלמה שלה, אולי קנון 720 אולי משהו מקצועי יותר, וצלמה לה , תמונה לפרק.המלצה שלי- תחשבי על זה שוב בספר הבא, המראה מזכיר לי את זרקור נוסח תש"נב.
הכל מתחיל מבלה שרוצה לשכנע את נחום דוד שלה לבוא לגור איתה. במקרה היא אומרת את זה ליד אריה. שיש לו רעיונות.
נחום אמנם בן 80 אבל זה לא ניכר, הוא אפילו לא לוקח כדורים או מבקר במרפאה, בכלל, בנאדם בן 80 בנורמל הוא בריא כשור.
אריאל, שרי, אריה, מנחם, וכל האחים שמרכיבים את המשפחה הקלאסית של יעל רועי, האלו שכולם שם מתבדחים באותו הסגנון, תמיד עליזים בצורה לא סטנדרטית, ורעיונות משונים יש להם בראש.
ליאה, שהיא אנטיטזה לבת שלה פרידה.
מקס, שעוזר לפרידה במסוה עזרה לליאה.
מרסלה שהיא שיטחית לחלוטין.
ואורי שקפץ טרמפ על הסיפור בלי להתכוון.
אגב, שמתם לב שאין ספר של יעל רועי בלי אשה מבוגרת גיזעית ושנונה שמשתוללת עם ילדים?
עלילה:
צאו מנקודת הנחה שכל מה שקורה בספר הוא לא רגיל.
אנשים מתארחים בבית מלון ולא שמים לב שזה בית החלמה.
ילד בן 15 מציע שידוך ואיש לא מזלזל.
אישה עוברת ברחוב ומוזמנת לארוחת צהרים במסעדה ע"י אישה שהיא לא מכירה, היא גם לא ממהרת למרות בר המצוה היום.
2 שידוכים מוצעים על ידי אותם אנשים בדרך מופלאה כמובן לא מגלים את זה עד הסוף.
בעל קונה לאשתו תוכי. (אגב, הייתי בטוחה שיהיה לו תפקיד יותר רציני בעלילה)
חתן קונה לכלתו מתקן פעלולים.
אנשים לחוצים בזמן הולכים לנפוש בפארק למול השעון המתקתק.
והדובדבן, משימת זוזוז שתופסת חצי ספר למרות שהיא רק יום אחד.
בעלילה, הרגש הכמעט יחיד זה עליצות (ומוזגמת) וגם ככה התעצבנות קלילה ונשיפת אכזבה.אין דאגה, עצב, רחמים, אין מגוון, בקיצור.
כתיבה:
נראה כאילו לקחה הסופרת את אנטואן דה סנט-אכזופרי, לואיס קרול, אלן אלכסנדר מילן, ושמא גם יהודה גזבר, ונסתה לכתוב על אותו הגל.
ובכן, זה די מזכיר. מודה.
האשים מדברים בשפה תמוהה, עונים זה לזה ברמזים מבריקים, מלאי עליצות וששון, רעיונותיהם אינם על הקרקע, והם תמיד יבצעו את הרעיונות למורת רוחם של האנשים הנורמלים מידי בסיפור.
שום דבר לא נכתב בצורה רגילה, ולכן אם רצו לספר ששמואל מיהר מאוד זה יקח חצי עמוד כמעט:
שמואל לא הבין מדוע הוא מתקרב אל האיש, היה לפניו יום עמוס. הוא התכוון לאכול ארוחת בוקר בזמנה הקבוע ולסיימה בזריזות. הוא היה צריך לקפוץ לשמואל השני, בן דודו, כדי לראות את ההזמנה במחשב ולהגיה אותה. למשפחת בלום לא היה מחשב בבית, מפני שלא היה להם הו שום צורך. שמואל השני נהג לצאת לכולל בתשע. שמואל ידע שאם לא ישלח אישור להזמנה לבית הדפוס במהלך הבוקר, תתעכב ההדפסה. ובין כה ובין כה היה ספק אם ההזמנות לחתונה יגיעו ליעדיהן, אם יתחילו לשלוח אותן למחרת.
או המשפט יגיע למקום תמוה ולא קשור בעליל כמו:
"אני מחבב אותם" הוא אמר "אבל לפעמים הם מבלבלים את המח ככרוכיה. זוהי ציפור רעשנית, העגור. הוא ובני משפחתי המקוריים – זה משחק מילים, כן? מקוריים – תמיד מזכירים לי עוגה, מפני שכרוכית היא שטרודל. אף פעם לא שאלתי; את יודעת להכיןשטרודל תפוחי עץ?"
ואם עצרתי באמצע העמוד בשביל להרים טלפון, למשל, אני חיבת לקרוא אותו מהתחלה כדי להבין מה יה קשור פה לטפס על הסולם, אה, זה התחיל מהבדיחה של אריה על פרידה, אוקי, עכשיו אפשר להמשיך.
אמירה וכל זה:
כרגיל הספרים של יעל רועי נטולי מסר. אם הבנתם משהו אז אשמתכם, אני – לא אמרתי.
הדמויות יהיו חרדיות בלי להתיחס למצוות כמעט, לא תהיה משמעות שמשנה את העלילה כמעט בשל היהדות.
ועדין הפריע לי, שיש שם דיבוריים חופשים, שריצות איש בביתו של השני, ישיבה על כוס תה, צחוקים והתבדחויות בין בנים לבנות באופן חופשי . ולא דיברתי על הקרובים הרחוקים, אלא על מקס שהוא יהודי רק בתעודת זהות, אורי שהוא חילוני גמור (הלו! בלה! למה את שולחת את הילדים שלך לבלות איתו בלי השגחה של מבוגר?) מרסלה שהיא כנראה גוייה (?)
ואגב, מי היה אמור לשמור מיחוד את ליאה כשמקס מסיע אותו, לא ברור.
ומי התיר ללעוג לפרידה בצורה הבזויה הזו, ועוד אורי, מה נדחפת?
ואריאל שמקבל בשלות נפש את דירתו של דוד נחום. בספר אחר זה היה העלילה כולה.
לוקישנים:
לעולם לא נדע היכן מתרחש הסיפור, יעל אינה משאירה סימנים, הפעם במקרה כתוב ירושלים, ורמת גן, בגדול לא באמת משנה איפה. זה ממילא לא נשען על המקומות הרגילים.
אז זהו זוזוז, שהשם שלו לא סטנדרטי, התוכן שלו לא סטנדרטי, והוא כולו יעל רועי.
תודה, יעל, אנחנו אוהבים לצאת מהעולם הנורמלי שלנו לפעמים.
יום אחד קמה יעל רועי ואספה אותם אל מקום אחד. הוסיפה גם כמה רגילים, כמה רציניים, וכמה פשוטים אבל שנהנים מבדיחות. כתבה אותם.
ואז היא קמה ולקחה את המצלמה שלה, אולי קנון 720 אולי משהו מקצועי יותר, וצלמה לה , תמונה לפרק.המלצה שלי- תחשבי על זה שוב בספר הבא, המראה מזכיר לי את זרקור נוסח תש"נב.
נעים להכיר: זוזוז.
שחקנים:
הכל מתחיל מבלה שרוצה לשכנע את נחום דוד שלה לבוא לגור איתה. במקרה היא אומרת את זה ליד אריה. שיש לו רעיונות.
נחום אמנם בן 80 אבל זה לא ניכר, הוא אפילו לא לוקח כדורים או מבקר במרפאה, בכלל, בנאדם בן 80 בנורמל הוא בריא כשור.
אריאל, שרי, אריה, מנחם, וכל האחים שמרכיבים את המשפחה הקלאסית של יעל רועי, האלו שכולם שם מתבדחים באותו הסגנון, תמיד עליזים בצורה לא סטנדרטית, ורעיונות משונים יש להם בראש.
ליאה, שהיא אנטיטזה לבת שלה פרידה.
מקס, שעוזר לפרידה במסוה עזרה לליאה.
מרסלה שהיא שיטחית לחלוטין.
ואורי שקפץ טרמפ על הסיפור בלי להתכוון.
אגב, שמתם לב שאין ספר של יעל רועי בלי אשה מבוגרת גיזעית ושנונה שמשתוללת עם ילדים?
עלילה:
צאו מנקודת הנחה שכל מה שקורה בספר הוא לא רגיל.
אנשים מתארחים בבית מלון ולא שמים לב שזה בית החלמה.
ילד בן 15 מציע שידוך ואיש לא מזלזל.
אישה עוברת ברחוב ומוזמנת לארוחת צהרים במסעדה ע"י אישה שהיא לא מכירה, היא גם לא ממהרת למרות בר המצוה היום.
2 שידוכים מוצעים על ידי אותם אנשים בדרך מופלאה כמובן לא מגלים את זה עד הסוף.
בעל קונה לאשתו תוכי. (אגב, הייתי בטוחה שיהיה לו תפקיד יותר רציני בעלילה)
חתן קונה לכלתו מתקן פעלולים.
אנשים לחוצים בזמן הולכים לנפוש בפארק למול השעון המתקתק.
והדובדבן, משימת זוזוז שתופסת חצי ספר למרות שהיא רק יום אחד.
בעלילה, הרגש הכמעט יחיד זה עליצות (ומוזגמת) וגם ככה התעצבנות קלילה ונשיפת אכזבה.אין דאגה, עצב, רחמים, אין מגוון, בקיצור.
כתיבה:
נראה כאילו לקחה הסופרת את אנטואן דה סנט-אכזופרי, לואיס קרול, אלן אלכסנדר מילן, ושמא גם יהודה גזבר, ונסתה לכתוב על אותו הגל.
ובכן, זה די מזכיר. מודה.
האשים מדברים בשפה תמוהה, עונים זה לזה ברמזים מבריקים, מלאי עליצות וששון, רעיונותיהם אינם על הקרקע, והם תמיד יבצעו את הרעיונות למורת רוחם של האנשים הנורמלים מידי בסיפור.
שום דבר לא נכתב בצורה רגילה, ולכן אם רצו לספר ששמואל מיהר מאוד זה יקח חצי עמוד כמעט:
שמואל לא הבין מדוע הוא מתקרב אל האיש, היה לפניו יום עמוס. הוא התכוון לאכול ארוחת בוקר בזמנה הקבוע ולסיימה בזריזות. הוא היה צריך לקפוץ לשמואל השני, בן דודו, כדי לראות את ההזמנה במחשב ולהגיה אותה. למשפחת בלום לא היה מחשב בבית, מפני שלא היה להם הו שום צורך. שמואל השני נהג לצאת לכולל בתשע. שמואל ידע שאם לא ישלח אישור להזמנה לבית הדפוס במהלך הבוקר, תתעכב ההדפסה. ובין כה ובין כה היה ספק אם ההזמנות לחתונה יגיעו ליעדיהן, אם יתחילו לשלוח אותן למחרת.
או המשפט יגיע למקום תמוה ולא קשור בעליל כמו:
"אני מחבב אותם" הוא אמר "אבל לפעמים הם מבלבלים את המח ככרוכיה. זוהי ציפור רעשנית, העגור. הוא ובני משפחתי המקוריים – זה משחק מילים, כן? מקוריים – תמיד מזכירים לי עוגה, מפני שכרוכית היא שטרודל. אף פעם לא שאלתי; את יודעת להכיןשטרודל תפוחי עץ?"
ואם עצרתי באמצע העמוד בשביל להרים טלפון, למשל, אני חיבת לקרוא אותו מהתחלה כדי להבין מה יה קשור פה לטפס על הסולם, אה, זה התחיל מהבדיחה של אריה על פרידה, אוקי, עכשיו אפשר להמשיך.
אמירה וכל זה:
כרגיל הספרים של יעל רועי נטולי מסר. אם הבנתם משהו אז אשמתכם, אני – לא אמרתי.
הדמויות יהיו חרדיות בלי להתיחס למצוות כמעט, לא תהיה משמעות שמשנה את העלילה כמעט בשל היהדות.
ועדין הפריע לי, שיש שם דיבוריים חופשים, שריצות איש בביתו של השני, ישיבה על כוס תה, צחוקים והתבדחויות בין בנים לבנות באופן חופשי . ולא דיברתי על הקרובים הרחוקים, אלא על מקס שהוא יהודי רק בתעודת זהות, אורי שהוא חילוני גמור (הלו! בלה! למה את שולחת את הילדים שלך לבלות איתו בלי השגחה של מבוגר?) מרסלה שהיא כנראה גוייה (?)
ואגב, מי היה אמור לשמור מיחוד את ליאה כשמקס מסיע אותו, לא ברור.
ומי התיר ללעוג לפרידה בצורה הבזויה הזו, ועוד אורי, מה נדחפת?
ואריאל שמקבל בשלות נפש את דירתו של דוד נחום. בספר אחר זה היה העלילה כולה.
לוקישנים:
לעולם לא נדע היכן מתרחש הסיפור, יעל אינה משאירה סימנים, הפעם במקרה כתוב ירושלים, ורמת גן, בגדול לא באמת משנה איפה. זה ממילא לא נשען על המקומות הרגילים.
אז זהו זוזוז, שהשם שלו לא סטנדרטי, התוכן שלו לא סטנדרטי, והוא כולו יעל רועי.
תודה, יעל, אנחנו אוהבים לצאת מהעולם הנורמלי שלנו לפעמים.
נערך לאחרונה ב:
