הנושאים החמים
הנושאים החמים
מאל"ף ועד תג
עריכה | הגהה | עימוד
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עימוד ספרים
עריכה תורנית
ביינוש התחיל להתעצבן. אגלי זיעה המתינו על קווי מצחו החרוש משכבר, ממתינים לשעת הכושר לרדת במסלול המוכר: מצח / ריסים / משקפיים. שם הם נעצרים תמיד עד שביינוש מוריד את בתי עיניו ומנגבם במהירות לא אופיינית ובכעס אופייני.
ביינוש מלמל משהו בסגנון "פעם החיים היו חכמים פחות ויפים יותר". מי שהכירו, ולא היו רבים כאלו, ידע שעתה היא "עת לכעוס", ומוטב להרחיק כמ[א]ה מטרים פן תגיע ה"עת להשליך אבנים".
הוא טלטל את המכשיר האומלל ודפק עליו משל היה שולחן בית הכנסת בקריאת 'המן' האחרון בקריאה הראשונה, עת מבקש הבעל-קורא להמשיך בקריאתו.
מנהג משונה היה לביינוש. כל עת שמשהו או מישהו ציערו או עצבו אל לבו, מברכו היה בכל לבו שיבלע מטריה עטורת ברזלים וקפיצים, ויהי רצון שתיפתח זו האחרונה בתוך בטנו האומללה. כן, כזה טוב לב היה ביינוש, ואת כל הטוב הזה חפץ היה להעניק לאחרים.
וההזדמנויות היו רבות. רבות מדי.
ביינוש ראה את החיים ואת הסובבים אותו בעין רעה. הרבה יותר מאחד משישים. הוא הידר בעין זו עד כדי אחד לאחד. כולם היו בעיניו דורשי רעה וחפצי ממונו. ת'אמת, קשה היה לבוא אליו בתביעה. אביו מתתיהו [מתע'ס בפי סובביו] היה מאנשי המרזחי, הוא היה אחראי בית המרזח הגדול של הכפר "סלוויטניולא" שבפאתי קריגיסטן הסמוכה למולדובה של המאה הקודמת.
מתע'ס היה נוהג לחזור לביתו שיכור כלוט בערפל. הילוכו היה כשל נמלט מרעידת אדמה וכל דיבורו ושיחו היה אודות בציר היין הקרב ובא.
ביינוש היה בן-תיפופיו של אביו שנהג לתופף עליו עם מקלות לקצב שיהוקיו וגיהוקיו. לא פלא אם כן שהענב לא נפל רחוק מן היקב.
ביינוש לא זכר הרבה מאותה ילדות אומללה. שמא לא זכר, שמא רצה לשכוח. כך או כך עברו להן ביעף אי-אלו עשרות שנים, והנה הוא כבר סבא לנכדים רבים. חייכנים, נמרצים, תמיד רצים.
למרות שכלפי חוץ שידר תמיד מרמור ועצבות, פינה חמה ומאירה אחת היתה לו. לפינה זו קראו "מאיר". מאיר היה נכדו הראשון, בן לבתו היחידה. מאיר היה שובב כלפי חוץ ושובב גדול כלפי פנים. הוא היה בשנתו ה-14 לחייו. לחייו אדומות תדיר מחמת ריצתו האחרונה. כובעו המרופט והעייף מתלאות השנה האחרונה ומכנסי חליפתו שהסתיימו כמה ס"מ משמעותיים מעל נעליו שיוו לו מראה של ילד מחופש בשעות האחרונות של חג הפורים, כשרוב פריטי התחפושת נתונים בידי האם העייפה.
הסבא והנכד היו מנהלים ביניהם ויכוחים חסרי תועלת ותוחלת. כל אחד ידע שהויכוח לא מוביל לשומקום ובכל זאת, ושמא תאמר מחמת זאת, היו אלו שעות מתוקות עבור שניהם. מאיר נהנה לשמוע דעות וידיעות "של גדולים", וביינוש נהנה לראות שניתן להיות ילד עם חלומות רחוקים, ללא חשש ופחד מביתו ומהוריו. חיים שלווים. חיים של ילד.
ביינוש ראה במאיר סוג של תיקון שלו עצמו. קיווה הוא בסתר לבו להצלחת הנכד האהוב. ובינו לבין עצמו, מצרך שהיה לו בשפע ממנו, חלחלה בו ההבנה שמאיר נוגע לו בנקודה רגישה שאף אחד בעולם לא ידע עליה מעולם:
מאיר אהב טכנולוגיה. ביינוש הרבה פחות!
