אחזור רגע לשאלה שעומדת בבסיס ההנחות הפותחות את הדיון:
מדוע הפתיחה "לפעמים" היא פתיחה נדושה?
כמוה כפתיחות נדושות רבות אחרות: אז, פעם, אנשים, פה ושם, ותיאורים על אופק בגוונים משתנים.
למה הם נדושים כל כך?
משתי סיבות מרכזיות:
1. כי אלו פתיחות קלות לשימוש, כמו שכבר הזכירו פה אחרים.
2. כי הרבה מהכותבים מנסים לעשות את אותו הדבר, ולכן משתמשים באותם הכלים.
אני רוצה להיכנס בעיקר לסיבה השניה, כיוון שהיא המשמעותית יותר בעיניי.
ככותבים, לכולנו יש מטרה דומה.
להביע באופן מילולי את תפיסת העולם האישית שלנו.
כל השאר: המילונים, המבנים העלילתיים, העומקים והמצלולים שרק נייצר אי פעם - משרתים את המטרה הזו.
גם אם נכתוב "יוסי הלך לגן", אנחנו נביע פה את אותו הדבר. את התפיסה ש"יוסי" הוא שם ליצור חי שמסוגל ללכת (ולא נניח לגדם עץ), שגן הוא מקום שהולכים אליו, ושהליכה היא הדרך הנורמטיבית לבצע את הפעולה הזו (ולא נניח קפיצה בעזרת רוגטקה).
הבעיה קטנה היא שכשכל כך הרבה יצורים באים לבצע את אותה המטרה, ישנם קווים דומים רבים.
למשל, אחוז גדול מאוד מהיצורים הכותבים מאמינים בתפיסת העולם שלא הכל בדיוק אותו דבר כל הזמן, ולכן "לפעמים" המצב הוא כזה, ולפעמים אחר. מצד שני, ברובנו אנו גם מאמינים שקשה לדייק את השינויים האלה, ולהתייחס אליהם באופן ספציפי יותר.
לכן השימוש במילה "לפעמים" נוח לנו מאוד כדי להביע באופן מילולי את תפיסתנו לגבי החיים תחת מגבלות הזמן.
להערכתי, כל שימוש שהוא בפתיחה שהופך להיות נדוש, מסמן איזושהיא תפיסה שהולכת ומשתרשת בתוך ציבור הכותבים והופכת לבסיס הכתיבה החדשה.
למשל: בעבר הרחוק, לפני 2000 ויותר שנים, רוב הטקסטים התחילו בהצגת הדמויות, הזמן והמיקום באופן ישיר ופשוט. מתוך (כנראה) התפיסה שאלו הדברים החשובים ביותר.
בימינו האקספוזיציה הזו נחשבת נדושה מדי, ולכן הפתיחה תנסה להציג את האווירה והתחושה של המצב, בהנחה שהרגש חשוב יותר מהפרטים הטכניים.
וכשגם התפיסה הזו תהפוך ל"מיושנת", נגלה שהמילים האבסטרקטיות איבדו את חשיבותן הגדולה בפתיחת קטעים, ובמקומם יכנסו חוקים אחרים, שיחשבו נדושים לא פחות.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
