הנושאים החמים
הנושאים החמים
בינות לעצי האורן והמחט התחבאו להם הסודות, ושימון ניסה להעיף עליהם אצטרובלים. אולי יצליח לפצח מה. קשה לו עם הסודות. זו לא בושה. שנים שאופפות הם את ישותו מכל עבר כחוט המקשר מלידה עד קבר. שנים מחכה הוא ליום בו יצליח לשבור ולפצח את הסודות. ולא. הוא כבר לא מפחד ממה שיגלה בעקבותם. אין לו מה להפסיד.
השנים חולפות להן. להן ולא לו. עוברות הן לידו והוא עומד בצדיהם כהלך תועה בצד שביל. אם שנות ילדותו הראשונות הארוכות והמשמימות בהן שהה במנזר לצד נזירים עוטי כסות שחורה משחור ושקר – בעת המלחמה, אם בשנים שלאחר מכן מעת שנחלץ בעור שיניו, שנים של שיקום הנהרסות מסביב. מסביב אמרנו.
סובב לו שימון בינות לעצי היער כמו תר אחר אצטרובל חזק שיוכל לפצח סודות. ביער טוב לו. יודע הוא כי ידידיו הטובים – העצים, לו רק יכלו דַבֵּר, מיד היו מגלים את סודו שמן הסתם כבר גילתה להם הרוח יום מן הימים. כך סובב הוא יום יום, כשבסופו מתיישב באפיסת כוחות על גדם כלשהו, נרדם וחולם. לחלום הוא אוהב. מן הסתם חושב כי בחלום ימצא את האצטרובל שכל כך מחפש. אבל החלומות היו תמיד חדגוניים, חלומות של עצים ורוח, עצי סרק בלי פרי בלי תפוח.
ויום אחד נגמרו החלומות. ליבו של שימון אומר לו משהו. הוא מנסה לשמוע, ולא מצליח. פתע רואה בחלומו אצטרובל זנוח בצד השביל, עזוב בירכתיים, זוֹהַר לו כשמש בצהריים – אצטרובל של זהב. שימון מתקרב, מנסה להתבונן בו, מסתנוור ממראהו הזוהר. האצטרובל גדל והולך, מתרומם ומכה חזק חזק בכל הסודות. קול עז כרעם נשמע, ואחריו קול של פצפוץ ושבר; ומעל לעצי המחט ומעבר, נשמע קול רך וענוג: "מיין טייערע קינד". כל עצי היער הרכינו צמרות וראש. שימון מתקרב, ויותר מכך מתקרב אליו הקול, מרוממו לגבהים גבוה מעל גבוה, ונשמע באזניו כצלילי פעמון ענוג. שימון מרגיש וכבר יודע, זהו קולה של אמא! של אמא שלו. והקול מתגבר ומתחזק אט אט ואומר: "בני שמעון. שמעון בני. אתה יהודי" ושוב: "אתה יהודי" ומוסיף: "לכה דודי", נאלם ונעלם.
מתעורר לו שימון בפתע, וכמו באחת מכה בו הזיכרון מהימים האחרונים בביתו לצד אמו, טרם הגיעו המרצחים. אמא מחבקת אותו חזק חזק, משננת לו חזור ושנון: "אתה יהודי" ומוסיפה: "לכה דודי". אהה! חשב, זה הסוד הגדול!! "שמי שמעון, ואני יהודי"! זה הסוד שהיה עטוף שנים כה רבות בקליפות עזות, שחורות משחור גלימות הכמרים והשקר. אכן נשברו הסודות!! אך מה הן מילות הצופן שהוסיפה אמא "לכה דודי"?? תהה לעצמו.
יוצא לו שמעון מהיער, הולך הוא לקראת השנים שעוד נותרו לו. הפעם ייכנס אליהם, לא ילך לצדם, חושב לעצמו תוך כדי שמשנן שוב ושוב: "לכה דודי". פתע, בהבזק של רגע המשיך לו המשפט: "לכה דודי לקראת כלה", ושוב: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". נעצר אז שמעון מלכת, מתיישב על מדרכת ועוצם את עיניו. תמונות מן העבר עולות בזיכרונו.
ליל שבת. בית הכנסת בעיר הולדתו מלא מפה לפה. הוא מביט על מקהלת הילדים ששרה בעוז: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", ואמא מעזרת הנשים מביטה וגאה בו - בבנה היחיד שהותיר לה אבא אחר ששבק חיים לכל חי.
אמא! זועק אז שמעון, ונזכר איך היתה מלווה אותו לבית הכנסת, מחבקת ומנשקת ומרעיפה עליו גלים של אהבה טרם יכנס לבין הגברים והיא תעלה לעזרת הנשים להתפלל ולהציץ בבנה אהוב נפשה. "אמא, אמא!!" זועק שוב ושוב בדממה, "כמה אהבת אותי – את שמעון הקטן שלך. נכון, המרצחים הצליחו לפגוע בך, להפריד אותי ממך, אבל לא הצליחו לנצח את האהבה שאהבת אותי. חזקה היא האהבה. מים רבים לא יכלו לכבותה, נהרות של דם ואש ותימרות עשן לא יכלו, גם לא יוכלו לה".
חיוך רחב מתפשט אז על פניו של שמעון. חיוך שחיכה שנים כה רבות לדמותה של אמא, וניזון כל העת מאהבתה הנסתרת.
השנים חולפות להן. להן ולא לו. עוברות הן לידו והוא עומד בצדיהם כהלך תועה בצד שביל. אם שנות ילדותו הראשונות הארוכות והמשמימות בהן שהה במנזר לצד נזירים עוטי כסות שחורה משחור ושקר – בעת המלחמה, אם בשנים שלאחר מכן מעת שנחלץ בעור שיניו, שנים של שיקום הנהרסות מסביב. מסביב אמרנו.
סובב לו שימון בינות לעצי היער כמו תר אחר אצטרובל חזק שיוכל לפצח סודות. ביער טוב לו. יודע הוא כי ידידיו הטובים – העצים, לו רק יכלו דַבֵּר, מיד היו מגלים את סודו שמן הסתם כבר גילתה להם הרוח יום מן הימים. כך סובב הוא יום יום, כשבסופו מתיישב באפיסת כוחות על גדם כלשהו, נרדם וחולם. לחלום הוא אוהב. מן הסתם חושב כי בחלום ימצא את האצטרובל שכל כך מחפש. אבל החלומות היו תמיד חדגוניים, חלומות של עצים ורוח, עצי סרק בלי פרי בלי תפוח.
ויום אחד נגמרו החלומות. ליבו של שימון אומר לו משהו. הוא מנסה לשמוע, ולא מצליח. פתע רואה בחלומו אצטרובל זנוח בצד השביל, עזוב בירכתיים, זוֹהַר לו כשמש בצהריים – אצטרובל של זהב. שימון מתקרב, מנסה להתבונן בו, מסתנוור ממראהו הזוהר. האצטרובל גדל והולך, מתרומם ומכה חזק חזק בכל הסודות. קול עז כרעם נשמע, ואחריו קול של פצפוץ ושבר; ומעל לעצי המחט ומעבר, נשמע קול רך וענוג: "מיין טייערע קינד". כל עצי היער הרכינו צמרות וראש. שימון מתקרב, ויותר מכך מתקרב אליו הקול, מרוממו לגבהים גבוה מעל גבוה, ונשמע באזניו כצלילי פעמון ענוג. שימון מרגיש וכבר יודע, זהו קולה של אמא! של אמא שלו. והקול מתגבר ומתחזק אט אט ואומר: "בני שמעון. שמעון בני. אתה יהודי" ושוב: "אתה יהודי" ומוסיף: "לכה דודי", נאלם ונעלם.
מתעורר לו שימון בפתע, וכמו באחת מכה בו הזיכרון מהימים האחרונים בביתו לצד אמו, טרם הגיעו המרצחים. אמא מחבקת אותו חזק חזק, משננת לו חזור ושנון: "אתה יהודי" ומוסיפה: "לכה דודי". אהה! חשב, זה הסוד הגדול!! "שמי שמעון, ואני יהודי"! זה הסוד שהיה עטוף שנים כה רבות בקליפות עזות, שחורות משחור גלימות הכמרים והשקר. אכן נשברו הסודות!! אך מה הן מילות הצופן שהוסיפה אמא "לכה דודי"?? תהה לעצמו.
יוצא לו שמעון מהיער, הולך הוא לקראת השנים שעוד נותרו לו. הפעם ייכנס אליהם, לא ילך לצדם, חושב לעצמו תוך כדי שמשנן שוב ושוב: "לכה דודי". פתע, בהבזק של רגע המשיך לו המשפט: "לכה דודי לקראת כלה", ושוב: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". נעצר אז שמעון מלכת, מתיישב על מדרכת ועוצם את עיניו. תמונות מן העבר עולות בזיכרונו.
ליל שבת. בית הכנסת בעיר הולדתו מלא מפה לפה. הוא מביט על מקהלת הילדים ששרה בעוז: "לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה", ואמא מעזרת הנשים מביטה וגאה בו - בבנה היחיד שהותיר לה אבא אחר ששבק חיים לכל חי.
אמא! זועק אז שמעון, ונזכר איך היתה מלווה אותו לבית הכנסת, מחבקת ומנשקת ומרעיפה עליו גלים של אהבה טרם יכנס לבין הגברים והיא תעלה לעזרת הנשים להתפלל ולהציץ בבנה אהוב נפשה. "אמא, אמא!!" זועק שוב ושוב בדממה, "כמה אהבת אותי – את שמעון הקטן שלך. נכון, המרצחים הצליחו לפגוע בך, להפריד אותי ממך, אבל לא הצליחו לנצח את האהבה שאהבת אותי. חזקה היא האהבה. מים רבים לא יכלו לכבותה, נהרות של דם ואש ותימרות עשן לא יכלו, גם לא יוכלו לה".
חיוך רחב מתפשט אז על פניו של שמעון. חיוך שחיכה שנים כה רבות לדמותה של אמא, וניזון כל העת מאהבתה הנסתרת.
[ממש לא בתכנית להיות כתב מוסף שב"ק..]
