הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפעמים יש לי התמודדות עם גמגום, ולפעמים הדיבור שלי רגיל.
הגמגום מגיע דווקא בזמני לחץ, כשמישהו מחכה לדברי, וכמובן מול אנשים לא מוכרים.
במשך שנים רבות נמנעתי משיחות טלפוניות, לא רציתי לעבור את המבוכה הזו.
היו פעמים מעטות שממש הפילו לי את הביטחון העצמי, זה היה שגמגמתי מאוד לנציגי שירות והם... סגרו את הטלפון. ככה טרקו את השפופרת.
זה היה ממש לא נעים.
עברתי תהליך של חיבור לעצמי, כיום אני בסדר עם זה.
למדתי לא להתבייש במי שאני או להעביר על עצמי ביקורת, אלא לאהוב את עצמי כמו שאני.
למה אני מספרת את כל זה?
כי לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם נציגה, רציתי לקבוע תור, וקצת התקשיתי לדבר, והיא טרקה את הטלפון בפרצוף שלי...
וזה היה סוג של תיקון עבורי.
כי לא נבהלתי, ולא נעלבתי, ולא הרגשתי רע.
אמרתי לעצמי שמסכנה, בטח היה לה קשה, אולי היא היתה נבוכה, מי יודע?
החלטתי להתקשר שוב.
צלצלתי ולא היה מענה.
התקשרתי שוב, ככל שהמתנתי הרגשתי כיצד הביטחון העצמי שלי בעצמי עולה(!)
כשהיא ענתה לי דיברתי איתה לא בכעס, קצת נתקעתי בדיבור, אמרתי לה שמקודם ניתקו לי את הטלפון באמצע.
"אה.. באמת? אולי לא אני"... אמרה.
"כן, אולי מישהי אחרת" אמרתי..
המשכתי לדבר, קבעתי תור, והיא לא רצתה להפסיק לדבר איתי, ככה זה היה נראה!
פתאום הפכה להיות אדיבה באופן יוצא דופן, הסבירה לי בהרחבה, והשיחה היתה נפלאה למרות הגמגום..
ההסבר שלי לזה - כשאדם אוהב את עצמו באמת ושם את עצמו במרכז לפני הכל
ומבין שלא צריך לחיות את הסביבה אלא להיות נאמן לעצמו, תמיד, הקסם מתחולל והעולם מתחיל לחייך גם.
היחס הזה נכון לא רק לגמגום אלא לכל בעיה.
אני חושבת שראוי שכל אדם ישנן לעצמו שרק הוא חשוב, וגם הסביבה חשובה בגבול מסוים עבור עצמו (כדי להיות מקובל בעיניהם
עבור עצמו) ושרק הוא במרכז.
נשנן את זה לכל מי שרוצה לשמוע (שרק הם חשובים מול עצמם), נסכים לדבר בפתיחות על הבעיות של עצמנו לא מתוך התנצלות אלא מתוך הבנה שזה בריא להיות פתוח, הן בחשיבה כנה והן בשיח אמיתי!
גם כשיש דברים שלא נרצה לדבר עליהם זה בסדר, אבל זה לא מתוך הסתרה ובהלה, אלא מתוך הבנה שהפרטיות חשובה.
לי עצמי, למרות ההתמודדויות שלי, החשיבה הזו מסייעת. אולי לאנשים נוספים גם כן...
שתפו את הפוסט
הגמגום מגיע דווקא בזמני לחץ, כשמישהו מחכה לדברי, וכמובן מול אנשים לא מוכרים.
במשך שנים רבות נמנעתי משיחות טלפוניות, לא רציתי לעבור את המבוכה הזו.
היו פעמים מעטות שממש הפילו לי את הביטחון העצמי, זה היה שגמגמתי מאוד לנציגי שירות והם... סגרו את הטלפון. ככה טרקו את השפופרת.
זה היה ממש לא נעים.
עברתי תהליך של חיבור לעצמי, כיום אני בסדר עם זה.
למדתי לא להתבייש במי שאני או להעביר על עצמי ביקורת, אלא לאהוב את עצמי כמו שאני.
למה אני מספרת את כל זה?
כי לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם נציגה, רציתי לקבוע תור, וקצת התקשיתי לדבר, והיא טרקה את הטלפון בפרצוף שלי...
וזה היה סוג של תיקון עבורי.
כי לא נבהלתי, ולא נעלבתי, ולא הרגשתי רע.
אמרתי לעצמי שמסכנה, בטח היה לה קשה, אולי היא היתה נבוכה, מי יודע?
החלטתי להתקשר שוב.
צלצלתי ולא היה מענה.
התקשרתי שוב, ככל שהמתנתי הרגשתי כיצד הביטחון העצמי שלי בעצמי עולה(!)
כשהיא ענתה לי דיברתי איתה לא בכעס, קצת נתקעתי בדיבור, אמרתי לה שמקודם ניתקו לי את הטלפון באמצע.
"אה.. באמת? אולי לא אני"... אמרה.
"כן, אולי מישהי אחרת" אמרתי..
המשכתי לדבר, קבעתי תור, והיא לא רצתה להפסיק לדבר איתי, ככה זה היה נראה!
פתאום הפכה להיות אדיבה באופן יוצא דופן, הסבירה לי בהרחבה, והשיחה היתה נפלאה למרות הגמגום..
ההסבר שלי לזה - כשאדם אוהב את עצמו באמת ושם את עצמו במרכז לפני הכל
ומבין שלא צריך לחיות את הסביבה אלא להיות נאמן לעצמו, תמיד, הקסם מתחולל והעולם מתחיל לחייך גם.
היחס הזה נכון לא רק לגמגום אלא לכל בעיה.
אני חושבת שראוי שכל אדם ישנן לעצמו שרק הוא חשוב, וגם הסביבה חשובה בגבול מסוים עבור עצמו (כדי להיות מקובל בעיניהם
עבור עצמו) ושרק הוא במרכז.
נשנן את זה לכל מי שרוצה לשמוע (שרק הם חשובים מול עצמם), נסכים לדבר בפתיחות על הבעיות של עצמנו לא מתוך התנצלות אלא מתוך הבנה שזה בריא להיות פתוח, הן בחשיבה כנה והן בשיח אמיתי!
גם כשיש דברים שלא נרצה לדבר עליהם זה בסדר, אבל זה לא מתוך הסתרה ובהלה, אלא מתוך הבנה שהפרטיות חשובה.
לי עצמי, למרות ההתמודדויות שלי, החשיבה הזו מסייעת. אולי לאנשים נוספים גם כן...
שתפו את הפוסט
