שיר התחושות באזעקות הליליות

[פינחס כהן]

אכתוב עלי דף,
את הרגשתי כעלה נידף,
בתקופת מבצע שומר חומות,
על רצועה אי שם ליד החממות.

האזעקה הראשונה בתשע בערב,
כולם אצים לחדר מדרגות אפי' בלי גרב,
הדי הפיצוצים מרעידים את המעקה,
וילדה בוכה לאמה ואני את הדמעה מנקה.

להתרחץ אני חושש שמא תתחיל אזעקה,
ובמהירות אני כבר אחרי ופתאום בוקה ומבולקה,
האמנם כן זה שוב אזעקה הירי שוטף?,
לא זה מהרדיו זה ירי לעוטף.

הלכנו לישון אך בפתע פתאום,
בשעה שלוש יללות האזעקות כמרעום,
כולם בפיג'מות אצים רצים,
עם פרצוף כרית ממש לא מרוצים.

אחרי הסיוט חזרתי לציפה ולכר,
כבר תפסתי תנוחה כמו דחליל האיכר,
עיני כבר נעצמו נשאבתי לתרדמת,
אך לפתע אוזני שומעת אזעקה מעומעמת.

טוב זה מרחוק אני לא מתחשב,
ובעודי חושב קופץ לי הלב,
כי התחילה אזעקה הפעם זה כאן,
ולהישאר במטה זה ממש מסוכן.

שוב נועל את הקרוקס שהפעם החליט,
שאת הגומי האחורי באמצע הוא מנחית,
ופתאום הוא נתקע בין הזרת לקמיצה,
והאזעקה ממשיכה נפשי כבר קצה.

נו אולי הפעם תהיה האחרונה,
ונחזור להרגיש את מתיקות השינה,
אך לא כי בעזה החמרים' מחליטים,
שכל חצי שעה הם טילים משגרים.

וכך הייתי ער עד צאתי לתפילה,
עם מעט תנומות רסיסי לילה,
ובבוקר תפסתי חבר ויחד קיללנו,
את החמאס זבל נאלח אש תאכלנו.