הנושאים החמים
הנושאים החמים
הנרות מרצדות בשקט אופייני. הקצב אחיד. שניהן מושכות אור.
השולחן עטוף במפה צחורה, המתוחה מקצה לקצה. מפיון-פרח נע באי נוחות על השולחן. אולי גם נשמתו יתירה.
הילד המתוק שבעולם משחק. מפת הניילון מעט מסתירה את פניו. אבל אני רואה שהשבת נותנת עדנה לכולם. גם למתוק שבעולם
בידי ספר תהילים בעל דפים צהובים. שוליים מקופלים ורדודים. מה שמשיבני אחור. ימים יפים היו פעם.
אני נשאבת לימי הנערות השובביים. קבלת שבת. חברות. ארגון בתיה. חסד.
ו... אירוסין. פרחים.
ו... חתונה. שמלת כלה.
בבת אחת אני חוזרת לכיסא המטבח הקטן. בעלי בתפילה. מאמינה בכל ליבי שעושֶה את שצריך לעשות בתפילה. אני גם משתדלת לעשות מה שאני צריכה לעשות. שומרת על ילדי הקטן. המתוק שבעולם. ומלמלת פסוקי תהילים.
"קליק".
אני נעורה.
בכי.
הילד נצבט. אצה-רצה ללטף לנשק ולחבק את הילד החבול. הוא מביט אלי בעיניים גדולות. טיפת בכי גדולה מבצבצת. שוב נשיקה. אוי איזה מתוק הוא.
אני חוזרת לכיסא ואל הספר התהילים הבלה, אני שמה לב שבראש הדף כתוב "פרק צ"ב". כפסיעות הצ"ב מונה את המילים.
§
"מזמור שיר ליום השבת".
יום השבת. דמעה דוחפת לצאת. הערגה שיש לי לשבת זה משהו שאי-אפשר להסביר.
אני שוב משווה בין שנות הנערות התוססים שהיו לי. את הזמן להתמקד ברגש שהיה אז. במה שמעבר. לבין היום. הימים החטופים. לנקות. לרחוץ. להשכיב. להקים. להלביש. להוביל. ובין לבין להשקיע. מחשבה ואהבה. אך משהו נשאר מעבר לפינה. משהו שאני נמשכת אליו כמגנט. אני והאלוקים. אבא. כל-כך אני מתגעגעת אליו. אני כל-כך רוצה את קרבתו. להרגיש מחוברת. להרגיש שאני חלק ממנו – והוא חלק ממני. התינוק שתלוי על צווארי והרחיים שליד, שואבים אותו לעסקי החולין. מתי אם לא בשבת אני יכולה להתמקד בעצמי. בעצמי האמיתי שבי?
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".
כיום אני יודעת כמה נשמתי זקוקה ורוצה רק את הטוב האמיתי. האני שבי אנין טעם הוא. רק את הטוב. הליגה. הספאצ'. הוא רוצה. להודות ולשורר. אין אלו מילים רק של הודיה, אלא של הערצה פנימית למשהו שאני כ"כ רוצה בו. נשמתי כבג'קוזי מבעבע וכאגוז הצף על-פני המים. שואפת להתעלות ולהגיע. וכל הדרכים מובילות לשם גם ההודיה והפילול.
"להגיד בבוקר חסדך אמונתך בלילות".
בוקר-לילה. חסד-אמונה. בוקר חופף לחסד. ולילה לאמונה. אחרי שהתחתנתי אני יודע כמה בקרים צריך וכמה חסדים.
"בוקר. בוקר. בוקר..." – אני מגלגלת בלשוני הלוך ושוב. "חסד. חסד".
בחלומי שבהקיץ אני רואה ימי ילדותי המאושרים. הייתי בעלת כנפיים. עפתי מכאן לשם. כמו ציפור שלא מוצאת גרגרים טריים באזור-זה ואז היא עפה לאקלים שונה, שם לבטח יש גרגרים עם מרקם, טעימים וגדולים. אלו ימי הנערות שנקראות "ימי חרפי". כימי החורף היום כך ומחר כך. אך אלו, שעריהם ננעלו יחד עם דלת היחידה של הזוג הצעיר והטרי. הלילות ארוכים וימי החורף האמתיים מחכים בפתח. אך מבעד לעננים שמש ענקית. אליה אנו מצפים. "להגיד אמונתך בלילות – אני מאמינה!".
§
טיפוף רגליים מוכרות מעבר לדלת. הייתי שקועה מדי במחשבות. נפרדתי מהפרק האהוב ומהנרות המרצדות. אני חייבת להתפנות למרתון של הכנות. לשטוף אני הגביע, להכין סלטים, והכל עבור הסעודה שהכנתי בעמל רב.
אולי. אולי בפעם הבאה אמשיך את המזמור הנוטף דונג רותח הזה. מי יתן?
השולחן עטוף במפה צחורה, המתוחה מקצה לקצה. מפיון-פרח נע באי נוחות על השולחן. אולי גם נשמתו יתירה.
הילד המתוק שבעולם משחק. מפת הניילון מעט מסתירה את פניו. אבל אני רואה שהשבת נותנת עדנה לכולם. גם למתוק שבעולם
בידי ספר תהילים בעל דפים צהובים. שוליים מקופלים ורדודים. מה שמשיבני אחור. ימים יפים היו פעם.
אני נשאבת לימי הנערות השובביים. קבלת שבת. חברות. ארגון בתיה. חסד.
ו... אירוסין. פרחים.
ו... חתונה. שמלת כלה.
בבת אחת אני חוזרת לכיסא המטבח הקטן. בעלי בתפילה. מאמינה בכל ליבי שעושֶה את שצריך לעשות בתפילה. אני גם משתדלת לעשות מה שאני צריכה לעשות. שומרת על ילדי הקטן. המתוק שבעולם. ומלמלת פסוקי תהילים.
"קליק".
אני נעורה.
בכי.
הילד נצבט. אצה-רצה ללטף לנשק ולחבק את הילד החבול. הוא מביט אלי בעיניים גדולות. טיפת בכי גדולה מבצבצת. שוב נשיקה. אוי איזה מתוק הוא.
אני חוזרת לכיסא ואל הספר התהילים הבלה, אני שמה לב שבראש הדף כתוב "פרק צ"ב". כפסיעות הצ"ב מונה את המילים.
§
"מזמור שיר ליום השבת".
יום השבת. דמעה דוחפת לצאת. הערגה שיש לי לשבת זה משהו שאי-אפשר להסביר.
אני שוב משווה בין שנות הנערות התוססים שהיו לי. את הזמן להתמקד ברגש שהיה אז. במה שמעבר. לבין היום. הימים החטופים. לנקות. לרחוץ. להשכיב. להקים. להלביש. להוביל. ובין לבין להשקיע. מחשבה ואהבה. אך משהו נשאר מעבר לפינה. משהו שאני נמשכת אליו כמגנט. אני והאלוקים. אבא. כל-כך אני מתגעגעת אליו. אני כל-כך רוצה את קרבתו. להרגיש מחוברת. להרגיש שאני חלק ממנו – והוא חלק ממני. התינוק שתלוי על צווארי והרחיים שליד, שואבים אותו לעסקי החולין. מתי אם לא בשבת אני יכולה להתמקד בעצמי. בעצמי האמיתי שבי?
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".
כיום אני יודעת כמה נשמתי זקוקה ורוצה רק את הטוב האמיתי. האני שבי אנין טעם הוא. רק את הטוב. הליגה. הספאצ'. הוא רוצה. להודות ולשורר. אין אלו מילים רק של הודיה, אלא של הערצה פנימית למשהו שאני כ"כ רוצה בו. נשמתי כבג'קוזי מבעבע וכאגוז הצף על-פני המים. שואפת להתעלות ולהגיע. וכל הדרכים מובילות לשם גם ההודיה והפילול.
"להגיד בבוקר חסדך אמונתך בלילות".
בוקר-לילה. חסד-אמונה. בוקר חופף לחסד. ולילה לאמונה. אחרי שהתחתנתי אני יודע כמה בקרים צריך וכמה חסדים.
"בוקר. בוקר. בוקר..." – אני מגלגלת בלשוני הלוך ושוב. "חסד. חסד".
בחלומי שבהקיץ אני רואה ימי ילדותי המאושרים. הייתי בעלת כנפיים. עפתי מכאן לשם. כמו ציפור שלא מוצאת גרגרים טריים באזור-זה ואז היא עפה לאקלים שונה, שם לבטח יש גרגרים עם מרקם, טעימים וגדולים. אלו ימי הנערות שנקראות "ימי חרפי". כימי החורף היום כך ומחר כך. אך אלו, שעריהם ננעלו יחד עם דלת היחידה של הזוג הצעיר והטרי. הלילות ארוכים וימי החורף האמתיים מחכים בפתח. אך מבעד לעננים שמש ענקית. אליה אנו מצפים. "להגיד אמונתך בלילות – אני מאמינה!".
§
טיפוף רגליים מוכרות מעבר לדלת. הייתי שקועה מדי במחשבות. נפרדתי מהפרק האהוב ומהנרות המרצדות. אני חייבת להתפנות למרתון של הכנות. לשטוף אני הגביע, להכין סלטים, והכל עבור הסעודה שהכנתי בעמל רב.
אולי. אולי בפעם הבאה אמשיך את המזמור הנוטף דונג רותח הזה. מי יתן?
