הרב הקדוש, כיצד?

[הכל בדקה]

בספר קריאה לילדים ונוער, כשכותבים הרה"ק, האם מנקדים זאת וכיצד? (לכתוב הרב הקדוש לא תמיד מתאים)

 

[עדיאל]

לא מנקדים.
וכאן המקום לצאת חוצץ ולהשמיע קול זעקה נגד הנוהג המגונה שהשתרש במחוזותינו, ע"י אנשים אשר לא ידעו ואשר לא ראו, ומנקדים מילות ראשי תיבות ככל העולה על רוחם בצורה מגוחכת ומצחיקה, וכדי בזיון וקצף

 

[אבק]

לא מנקדים.
וכאן המקום לצאת חוצץ ולהשמיע קול זעקה נגד הנוהג המגונה שהשתרש במחוזותינו, ע"י אנשים אשר לא ידעו ואשר לא ראו, ומנקדים מילות ראשי תיבות ככל העולה על רוחם בצורה מגוחכת ומצחיקה, וכדי בזיון וקצף

תלוי אם הם נהגים או לא ובקשר להרה"ק איני יודע
http://hebrew-academy.org.il/topic/...ance/4-2-צירופי-שמות-וראשי-תיבות/#target-3336 [h=2]ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות[/h]
הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות.[1] אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

 

[אפכא מסתברא]

כדאי לשים לב בניקוד ספרים תורניים (או אפילו ספרים לילדים לציבור אנ"ש) לבדוק איך מבטאים את ראשי התיבות (כמובן, ר"ת שאין מבטאים - אין מנקדים. אחת השגיאות המרגיזות: הַקָּבָּ"ה - מישהו אומר כך?? וזה עוד מזכיר לשון קללה ח"ו!) ורצוי לבדוק אצל אשכנזים (יודעי ספר!) אם יש פתח או קמץ, כי אם תנקדו לפי המלצות האקדמיה חַבָּ"ד או רַמְבָּ"ם תהיו ללעג על ידי הקוראים הגברים/הילדים הרגילים למבטא האשכנזי ('לשון קודש').

 

[זו אני:)]

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א.

לא הבנתי כיצד יתכן לנקד לפי כללי הניקוד של מילים בעלות משמעות/שורש/הטיות/פעלים וכו' שיכולות להיכנס לתבנית של כללי ניקוד, מילים שאין להם שום משמעות והן ר"ת בלבד, מוזר לי ביותר, איזה כללי ניקוד אפשר להלביש עליהן?! אגב, יש מישהו שאומר דּוּ"חַ?

ב, לכאורה מילים שמבוטאות מנקדים, כגון: זצ"ל, זיע"א, זצוק"ל, אדמו"ר, ר"מ, שליט"א, חז"ל וכדו', והן מנוקדות כפי ההגיה, ור"ת שאינם מבוטאים כפי הקיצור לא מנקדים, אך אם דווקא החלטתם לנקד, או שיש רבים הנוהגים לנקד (אפשר לזעוק על כך חמס, אך פעמים רבות זו מציאות בשטח - 'שבשתא כיון דעל על' - ולצערנו, אף שאין זה אמור להיות, זו דרישת הציבור וממילא המדפיסים וכו'), אזי יש לנקד כפי המילים המרכיבות את הר"ת, כמו הדוגמא שהובאה על המילה 'הקב"ה', ולכאורה מה שהה"א האחרונה לא מנוקדת, זה כי אין שורוק בסוף מילה והיינו צריכים להוסיף וא"ו, (אולי במקרה זה, ייתכנו כללי האקדמיה שציטטתי לעיל).

אשמח לשמוע את דעתכם, המקצוענים ובעלי העניין בתחום.