הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
כבר בערב שבת, כששוטטתי במגדנייה כדי לקנות כמה מיני תרגימא לנשנש במהלך שבת שבע הברכות שחזיתי מראש שתהיה מרוקנת מכל מיני מזונות וירושות - הן צדו את עיני: עגולות, תפוחות, מתוקות ומגרות. הסופגניות כמובן.
מכיון שבבית לא יכולתי לאכול את הסופגנייה - מאימת שולי, ואין דרכי כאותם נערי שוליים הממלאים שקית בבורקסים ואוכלים אותם במבוא המגדנייה – נאלצתי להשאיר אותם על המדף כמות שהן, אך הן השאירו את חותמן בליבי, גם במהלך השבת, ראשון – ומסתבר שעד שני בבוקר.
בשני בבוקר, הצעתי לשולי לגוון את כוס הקפה שלה עם סופגנייה ליד. היא חייכה את החיוך של "הנה זה מתחיל, ברוך". המשא ומתן נפתח.
"למה שלא תחכה לחנוכה, ותאכל את הסופגנייה בזמנה?" מנסה שולי את הטענה האולטימטיבית מתוך ייאוש.
"נו, באמת. את יודעת איך הסופגניות נראות בחנוכה. יבשות וחסרות צורה. עכשיו זו העונה של הסופגניות, הן טריות וטובות. זה עתה נקטפו. אם לא עכשיו אימתי?"
בכלל ידועה דעתי מקדם קדמתיים, שהסופגניות שנותרות על מדפי החנויות בסוף העונה, מאבדות אט אט את צורתן העגולה – ומקבלות צורה מעוותת ומשולשת. הריבה האדומה מתקלקלת והופכת שחורה ומגורגרת – וברור שהסופגנייה כולה מתקשה כאבן. בקיצור: זו דרך הייצור של אוזני המן.
בשנה הראשונה לייצור הסופגניות בייצור המוני, ראו המאפיות בסביבות ט"ו בשבט למה הפכו הסופגניות – והחלו לשווק אותן כ"אוזני המן". גאון הראשון שהמציא את זה. מה, באמת נראה לכם שלהמן היו אוזניים משולשות וממולאות בפרג? או בשוקולד, אגוזים, ריבה, מרמלדה? ברור שלא. זו אגדה לילדים בגנון של יינון. ומאיפה צמחו לאחרונה אוזני ההמן במילוי ריבת חלב? כעת הכל ברור לכם, אני מקווה.
"אבל רק אחת לכל השנה?" שואלת-מתרה שולי. אימת הכולסטרול על שנינו.
"ברור!" עניתי. "למי יש חשק לאכול עוד אחת אחרי שאוכלים אחת? אז דווקא לכן, בגלל שאוכלים רק אחת אני אומר: טוב מאוחר מאף פעם. עדיף לתפוס אותה כשהיא טרייה וטובה כשמש לו אבוקה, ולא כשהיא מעופשת וקשיחה כעופרת יצוקה".
וכך נפל הפור על היום כיום הסופגניות. צעדתי מעדנות לעבר המעדנייה (מגדנייה בעיקרון, אבל אין דבר כזה "צעדתי מגדנות". אצלי לפחות), לקנייה הגורלית.
בפינה דרומית מזרחית, קמה וגם ניצבה עגלת הסופגניות הטריות. והשלט הגדול מכריז: סופגנייה רגילה – 2.5 ₪, ריבת חלב – 4.5 ₪. התלבטות קצרה. החלטה. אם כבר אז כבר. ריבת חלב.
שלט המחירים הזכיר לי את הבדיחה שמסתובבת בירושלים לאחרונה (2010), על אותו ילד שנצפה מתהלך במכולת הלוך ושוב. "מה לך, בני?" שאל אותו המוכר. "אימי העניקה לי חמישה שקלים לקנות בהם מה שאני רוצה". השיב הילד בעיזוז. - "נו, ומה אתה רוצה?" בירר המכולת'ניק. – השיב הילד: "אני מתלבט בין שתי סופגניות לעגבנייה אחת"...
בכל מקרה, חשתי כאותם נערי-בורקס כשהעמסתי שתי סופגניות בלבד וניגשתי לקופה. תשעה שקלים נפרדו מהארנק. "הוצאות שבתות וחגים וחנוכה בכללם – חוזרות" הרהרתי לעצמי בנחמה וכמעט שנמלכתי לשלם בצ'יק.
טקס אכילת הסופגנייה היה קצר ותכליתי. אצל שולי זה הלך עם קפה ליד, ואצלי עם טפטוף קטנטן של שיבאס. זה שילוב מעולה, תבדקו. כך או כך - תוך דקות ספורות היינו כבר אחרי, ברכות הדדיות ושולי יצאה לעבודה.
בדקתי שלא נשאר על השולחן שום פירור, והתכוננתי לצאת לעבודה גם אני. נזכרתי תוך כדי חיפוש הפירורים בבדיחה הירושלמית הוותיקה יותר והמפורסמת הרבה יותר, על הילד הירושלמי שנכנס למגדנייה ושאל את המוכר: "כמה עולה רוגאלע?" – "שלושה שקלים" פסק המוכר. הוציא הילד חצי שקל מכיסו ואמר למוכר: "אז תביא לי את הפירורים"...
ראשי ורובי היו כנראה עדיין בעניין הסופגנייה כי גם כשנכנסתי לעבודה עוד היכה ריח הסופגניות באפי. נפנפתי אותו בידי כנפנף איש זבוב טורדני וניגשתי לחדרי. אבל הבוס עצר אותי קודם: "אסיפת צוות, בעוד עשר דקות". – "בסדר, בסדר" המשכתי לנפנף באותה תנועה. אז גם היום נצטרך לשבת חצי שעה ולשמוע הרצאות משמימות, בליווי עוגיות קווקר מעשה ידי המזכירה.
אבל הבוס כאילו קרא את מחשבותיי וביקש להדגיש: "שלחתי את מנשה להביא כיבוד".
"ונחש מה?" הוא הנמיך את קולו כממתיק סוד. "אמרתי לו שיקנה סופגניות. זה בדיוק הזמן!"
ולמראה פניי הנדהמות מיהר להוסיף, מדושן עונג: "כן, ידעתי שתאהב את זה"...
כבר בערב שבת, כששוטטתי במגדנייה כדי לקנות כמה מיני תרגימא לנשנש במהלך שבת שבע הברכות שחזיתי מראש שתהיה מרוקנת מכל מיני מזונות וירושות - הן צדו את עיני: עגולות, תפוחות, מתוקות ומגרות. הסופגניות כמובן.
מכיון שבבית לא יכולתי לאכול את הסופגנייה - מאימת שולי, ואין דרכי כאותם נערי שוליים הממלאים שקית בבורקסים ואוכלים אותם במבוא המגדנייה – נאלצתי להשאיר אותם על המדף כמות שהן, אך הן השאירו את חותמן בליבי, גם במהלך השבת, ראשון – ומסתבר שעד שני בבוקר.
בשני בבוקר, הצעתי לשולי לגוון את כוס הקפה שלה עם סופגנייה ליד. היא חייכה את החיוך של "הנה זה מתחיל, ברוך". המשא ומתן נפתח.
"למה שלא תחכה לחנוכה, ותאכל את הסופגנייה בזמנה?" מנסה שולי את הטענה האולטימטיבית מתוך ייאוש.
"נו, באמת. את יודעת איך הסופגניות נראות בחנוכה. יבשות וחסרות צורה. עכשיו זו העונה של הסופגניות, הן טריות וטובות. זה עתה נקטפו. אם לא עכשיו אימתי?"
בכלל ידועה דעתי מקדם קדמתיים, שהסופגניות שנותרות על מדפי החנויות בסוף העונה, מאבדות אט אט את צורתן העגולה – ומקבלות צורה מעוותת ומשולשת. הריבה האדומה מתקלקלת והופכת שחורה ומגורגרת – וברור שהסופגנייה כולה מתקשה כאבן. בקיצור: זו דרך הייצור של אוזני המן.
בשנה הראשונה לייצור הסופגניות בייצור המוני, ראו המאפיות בסביבות ט"ו בשבט למה הפכו הסופגניות – והחלו לשווק אותן כ"אוזני המן". גאון הראשון שהמציא את זה. מה, באמת נראה לכם שלהמן היו אוזניים משולשות וממולאות בפרג? או בשוקולד, אגוזים, ריבה, מרמלדה? ברור שלא. זו אגדה לילדים בגנון של יינון. ומאיפה צמחו לאחרונה אוזני ההמן במילוי ריבת חלב? כעת הכל ברור לכם, אני מקווה.
"אבל רק אחת לכל השנה?" שואלת-מתרה שולי. אימת הכולסטרול על שנינו.
"ברור!" עניתי. "למי יש חשק לאכול עוד אחת אחרי שאוכלים אחת? אז דווקא לכן, בגלל שאוכלים רק אחת אני אומר: טוב מאוחר מאף פעם. עדיף לתפוס אותה כשהיא טרייה וטובה כשמש לו אבוקה, ולא כשהיא מעופשת וקשיחה כעופרת יצוקה".
וכך נפל הפור על היום כיום הסופגניות. צעדתי מעדנות לעבר המעדנייה (מגדנייה בעיקרון, אבל אין דבר כזה "צעדתי מגדנות". אצלי לפחות), לקנייה הגורלית.
בפינה דרומית מזרחית, קמה וגם ניצבה עגלת הסופגניות הטריות. והשלט הגדול מכריז: סופגנייה רגילה – 2.5 ₪, ריבת חלב – 4.5 ₪. התלבטות קצרה. החלטה. אם כבר אז כבר. ריבת חלב.
שלט המחירים הזכיר לי את הבדיחה שמסתובבת בירושלים לאחרונה (2010), על אותו ילד שנצפה מתהלך במכולת הלוך ושוב. "מה לך, בני?" שאל אותו המוכר. "אימי העניקה לי חמישה שקלים לקנות בהם מה שאני רוצה". השיב הילד בעיזוז. - "נו, ומה אתה רוצה?" בירר המכולת'ניק. – השיב הילד: "אני מתלבט בין שתי סופגניות לעגבנייה אחת"...
בכל מקרה, חשתי כאותם נערי-בורקס כשהעמסתי שתי סופגניות בלבד וניגשתי לקופה. תשעה שקלים נפרדו מהארנק. "הוצאות שבתות וחגים וחנוכה בכללם – חוזרות" הרהרתי לעצמי בנחמה וכמעט שנמלכתי לשלם בצ'יק.
טקס אכילת הסופגנייה היה קצר ותכליתי. אצל שולי זה הלך עם קפה ליד, ואצלי עם טפטוף קטנטן של שיבאס. זה שילוב מעולה, תבדקו. כך או כך - תוך דקות ספורות היינו כבר אחרי, ברכות הדדיות ושולי יצאה לעבודה.
בדקתי שלא נשאר על השולחן שום פירור, והתכוננתי לצאת לעבודה גם אני. נזכרתי תוך כדי חיפוש הפירורים בבדיחה הירושלמית הוותיקה יותר והמפורסמת הרבה יותר, על הילד הירושלמי שנכנס למגדנייה ושאל את המוכר: "כמה עולה רוגאלע?" – "שלושה שקלים" פסק המוכר. הוציא הילד חצי שקל מכיסו ואמר למוכר: "אז תביא לי את הפירורים"...
ראשי ורובי היו כנראה עדיין בעניין הסופגנייה כי גם כשנכנסתי לעבודה עוד היכה ריח הסופגניות באפי. נפנפתי אותו בידי כנפנף איש זבוב טורדני וניגשתי לחדרי. אבל הבוס עצר אותי קודם: "אסיפת צוות, בעוד עשר דקות". – "בסדר, בסדר" המשכתי לנפנף באותה תנועה. אז גם היום נצטרך לשבת חצי שעה ולשמוע הרצאות משמימות, בליווי עוגיות קווקר מעשה ידי המזכירה.
אבל הבוס כאילו קרא את מחשבותיי וביקש להדגיש: "שלחתי את מנשה להביא כיבוד".
"ונחש מה?" הוא הנמיך את קולו כממתיק סוד. "אמרתי לו שיקנה סופגניות. זה בדיוק הזמן!"
ולמראה פניי הנדהמות מיהר להוסיף, מדושן עונג: "כן, ידעתי שתאהב את זה"...
