אני בהחלט מודע לכך שהדד ליין לכתיבת האתגר עומד על לפחות.. שבועיים ימים, זמן די ארוך כדי לצחצח את הסיפור, להעשיר אותו בתיאורים ולדייק אותו מבחינת ניסוח וגם מבחינת המציאות ההיסטורית אבל לצערי (וממש לא לצערכם..) כמעט ולא נשאר לי אוויר לעוד שבועיים, וכפי שתבינו לקראת סוף הסיפור.. אגב כל פרק תלוי ועומד בפני עצמו...
פרק א'
שלום קוראים לי מהומן אב למאתיים ושתיים ילדים רחפנים.., ואשה אחת שרק להיזכר בשמה אני מתמלא בחמה, סליחה בחלחלה.
נו, זו ממשפחת הארורים ימח שמה, הרסה לי את החיים!
מיום שנשאתי לזרש, הרגשתי שחיי התקזזו בחצי, זה למה קוראים לי מעתה המן, כמעט חצי ממהומן
אך בל נקדים את המאוחר.
כי כשנולדתי, בכלל קראו לי חומייני (אמא 'עורבתא' בכלל רצתה חמינאי כמו אח שלה, אבל המילה אחרונה במשפחה הייתה של סבתא רבה רעייתו של 'בזנאי ז"ל), אבל מאז גדלתי קצת ובכל מקום שנקלעתי חוללתי מהומה, ומהר מאוד דבק בי השם מהומן
למשל, הגננת 'סרמידה', סיפרה לאמי שהפעלתי פרוטקשן בגן,
ברגע הראשון אמי עשתה את עצמה כלא מאמינה למשמע אזניה...
והגננת שלפה לעיניה, שטר מכר שבו סוכם "שכל הממתקים שמחלקים בגן, מחציתם עובר אלי",
ומה כתוב שם בהמשך השורה שאלה אמי?',
'שניה אני מנסה לפענח את הכתב, זה לא כל כך ברור' (הכתב של אחי הגדול באמת לא היה ברור...)
אמא רטנה בלבה 'איך יכול להיות שרק מחצית? הילד לא קולט מה אומרים לו בבית!?'
'אה אוקי, פענחתי', המשיכה הגננת לקרוא, ו'מחציתם גם אלי'..
חיוך של אושר נמרח על פרצופה של אמי, 'הילד הצוררן עדיו לגדולות כמסורת המשפחה ואף למעלה מכך' מן הסתם זה מה שחלף בראשה
כשהגננת שאלה את ילדי הגן 'מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים', וכל אחד קשקש תשובה אחרת, אני היחיד שעניתי לה 'תלוי',
תלוי במה מהומני חמודי..? היתה שואלת בקול רך, והייתי ממהר להשיב בקול תקיף, תלוי אם עד אז יישאר מישהו יותר גדול ממני במשהו...
לא הבנתם? לא נורא, כנראה אתם לא גדולים מספיק.. ועד אז תקראו במגילה של היהודים,
"והמלך גידל אותו מכל השרים וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו",
ולמה המלך ספק נבער ספק פקח רומם אותי על פני כולם? עכשיו אתם גם יודעים את התשובה..
ברשותי.. נתקדם על רצף הזמן..
מאז עברו כמה שנים, שבהם הרעפתי איומים, גידופים והצקות לכל מי שבסביבתי,
'אתה רשע למהדרין' סנט בי המנהל, שלמחרת בעקבות אי אילו מעשים 'לא טובים' הספיק להתחרט על המשפט האומלל שיצא מפיו בפעם הראשונה והיחידה
כך התנהגתי עד לכיתה ג', שאז מחנך הכיתה בשם 'חרבונאי', איש מסור ודגול, השפיע עלי לטובה שאשנה את דרכי הנלוזה,
ואכן כבר באותו חודש חל שינוי בשיבוץ המורים. המחנך 'חרבונאי' פוטר מהבית ספר, בעקבות תלונת הורי שהוא הורס את החינוך שהילד מקבל בבית. ומאז חזרתי שוב לעצמי, ונפח הצוררות שלי רק הלך וגדל.
בחושי המחודדים ובכשרון הרב שקבלתי ירושה מבית אבא, - כך סיפרו לי המורים שהקפיצו אותי חמש כיתות, ולמפרע התברר שהתיעוב שלהם כלפי גרם להם לרצות להיפטר מהסחורה כמה שיותר מהר - דאגתי לאמלל כל ילדון שלא מצא חן בעיני,
דוגמא אחת מתוך מאות שאני זוכר, זה את הילד 'רחושן', נמוך קומה מופנם ובישן, ממשפחת אצילים שלא מצא חן בעיני תרתי משמע בגלל שומה גדולה ומכוערת שהייתה מרוחה מתחת לעינו השמאלית, כמוני,
מה שגרם לי להרגשה שהוא לוקח ממני את הפוקס על אף שלי היו שתיים כאלה ענקיות,
אז ירדתי לחייו, ובסוף השנה 'רחושן' נמצא תלוי בביתו ללא רוח חיים,
כשבאתי לנחם את הוריו, שמעתי אותם מספרים לכולם גרסה מוזרה על האירוע,
'רחושן שיחק עם החבל והסתבך איתו',
את זה שהוא קץ בחייו בגללי הם חששו לספר, וגם ברור למה,
ולמרות זאת התמלאתי בגאווה במעשה האצילי שגרמתי כמעט במו ידי.. ורצתי מהר לספר לאמא, שהתרגשה עד עמקי נשמתה ובתמורה הרעיפה עלי נשיקות ומחמאות,
'אתה הולך ופורח 'מהומני', עושה כבוד למשפחה, הלוואי והאחים שלך ילמדו ממך משהו, קח לך כוסית שיכר תמרים',
כן, לילד בגיל תריסר, אבל זה התגמול למעשה 'טוב' במשפחה שלנו,
פרק ב'
מכאן לשם, הגעתי לתיכון בהמדאן, בעזרת פרוטקציה שהפעיל הדוד חמינאי חשוך הילדים, שהיה פיקדון בנציבות המחוז, אבל מאפיונר ידוע לשמצה ברחובות העיר ובשווקים,
את תפקידו השלטוני הוא ניצל ללקיחת פרוטקשן, באמצעות איומים על שלילת רישיון עסק או הריסת מבנים יבילים..
כשביקשנו מהדוד שיפעיל את קשריו בחלונות הגבוהים שאכנס למוסד הלימודים הנחשק, הוא לא התלהב, 'במקום שתשב כמו בטלן בתיכון, אתה יכול ללמוד ממני, והרבה', הטיף בי הדוד בחרצובות לשונו,
אבל לאחר מסע שכנועים של אמי, היא הצליחה לשכנע אותו שמוח שטני כמו שלי יכול להתפתח היטב רק בחוגים הגבוהים, ולהוות גאווה לכל המשפחה,
ובאופן חריג למשפחתנו שמסכימים רק על דבר אחד - שלא להסכים לשום דבר, דוד חמינאי הסכים והשתכנע, ממש נס פורים קטן!...
בתיכון חברו אלי עוד שני צרורונים קטנים, אחד היה בנו של ראש המחוז והשני בן של אחד הגנרלים בהוצל"פ (צבא הגנה לפרס), וביחד פתחנו חברת הימורים פיראטית שנקראה 'פור מן',
יען וכל מי שהימר אצלנו היה משול לאותו פירומן ששורף את כספו,
ומנגד תלמידי התיכון המהמרים פירשו בטעות פור=גורל, מן=סופי תיבות של מקים החברה בע"מ...
והשבח לי... ההצלחה הייתה מעל למשוער. ביום רע סגרנו קופה של עשרות ככרות כסף, וביום טוב מאפייה שלימה של ככרות זהובות.
אבל כל זה עד לאותו יום מקולל, שבה 'דכי' היהודי שהיה בקיא בחוכמת התשבורת, שמע על חברת ההימורים שגורמת למאה אחוז הפסדים, ובחשבון מפורט שגלל בפני כולם, הגיע למסקנה שמדובר במעשה נוכלות שעומד בבסיס ההימור שהיה אמור לתת סיכוי של לפחות 30 אחוזים, והניב אפס אחוזים
(כעת אני יכול לגלות לכם איך זה בדיוק התבצע, היינו שוכרים מהמר נוסף שהשתתף במשחק עם י"ג -ט"ו מהמרים אחרים, ועל פי סמנים מוסכמים מראש גילה למהמר נוסף -שגם אותו שכרנו- לשלוף את הקלף המנצח ברגע הנכון...)
בעקבות גילוי הנוכלות, כל המהמרים, קרי מחצית מתלמידי התיכון, בקשו את כספם, ומשסירבנו להודות באשמה ולהחזיר את כספם, הם פתחו במסכת איומים על כך שידווחו להנהלה ויגיעו עד ללשכת הנציבות, מה שגרם לי להתגלגל מצחוק, כי כל עוד דודי חמינאי נושם ובועט.. עלי אדמות, שום מנהל או פקיד ממשלתי לא יעז להתערב..
ואכן חודש לאחר מכן כמעט שסולקתי מהתיכון בבושת פנים, בעקבות פטירתו בטרם עת.. של דודי זר"ל, ורק לאחר שהחזרנו למהמרים את כספם שהרווחנו בעמל ויזע.. עד ל'איסתרא' האחרונה, בתוספת קנס של עשרת אלפים כיכר כסף, וסנקציות נוספות, השאירו אותי ואת צמד רעיי על תנאי...
ימי התיכון חלפו והצרות גדלו, ובמסיבת הפרידה בסוף השנה, נפרדנו אחד מהשני,
אבל היה רגע שנצרב במוחי הקודח, כשהטחתי בפני 'דכי' היהודי,
'המתן, המתן.. הן עלה בידך ליטול ממני עשר אלף ככרי כסף אך לא ירחק היום שבו אשמיד אותך ואת כל בני עמך היהודים מהודו ועד כוש'!
'דכי' גיחך, אבל אצלי מילה זו מילה.. וכבר התחלתי לטוות בראשי עלילה מורכבת שאכן כמעט והתגשמה ועוד יסופר..
פרק ג'
סיימנו את התיכון, נפרדה החבילה, מלבד הקשר עם בנו של הגנרל, שלאחר כמה שנים בצבא הפך להיות מצביא מהולל, ובאחת הפגישות על כוס תה שחור.. הציע לי לשמש כסגנו
'אין לי שום רקע צבאי ואיך אשמש כסגן שלך?', שאלתי אותו בצניעות לא אופיינית לי..
'מה שמכריע מלחמות זה המוח לא הכוח, ומוח שטני ומרושע כמו שלך בהחלט מסוגל להביס כל אויב',
עבורי זו הייתה מחמאה גדולה. ושניה לאחר מכן כבר תכננתי איך לקדם את עצמי על חשבונו,
ולא שיש לי עיניים גדולות (מלבד 2 שומות..) אבל בכל זאת 'אם מוח שטני מכריע מלחמות זה אני שאמור להיות המצביא' לא צודק?
למחרת עליתי על מדים.. והצטרפתי להיות סגן הגנרל של ידידי לשעבר...
ומרגע שהוטלתי.. לשדה המערכה, קרבות שנמשכו חודשים ארוכים הסתיימו בימים אחדים.
הטקטיקה שהצעתי הייתה פשוטה ומרושעת להפליא, לשרוף את כפרי האויב על נשיו וטפיו באכזריות ובלי טיפת רחמים, אכזריות כזו שאף הגנרל המרושע, התחלחל ברגע הראשון לשמוע עליה,
אבל במוחי השטני הצלחתי לשטוף לו את הראש שמה שטוב לממלכה טוב גם להם, כלומר לילדי האויב שישרפו באש..
[אגב, מאז עברו אלפי שנים, והגיע עד לכאן השמועה (במדור התחתון) שיש עם מומצא בשם פלסטיני שמטיב לחקות אותי, אבל הזהרו מחיקויים..]
באחד הקרבות שפרץ בעקבות מרד של תושבי 'אחמתא' במחוז מדי, קבלנו פקודה לדכא אותו, להשתלט על חומות האויב ולהרעיב את התושבים עד שייכנעו,
בפקודה גם נכתב במפורש בשום אופן לא לגרום נזק לעיר ולתושביה,
הסיבה לכך הייתה ברורה, העיר 'אחמתא' התברכה במרבצי נחושת ואנשיה פתחו את רעיון "האלכסיר" (מה שכונה לימים רעיון אבן החכמים) מה שיכול להעשיר את קופת הממלכה הפרסית, ולהבטיח לאזרחיה חיי נצח...
במשך חודשים ארוכים התנהל קרב עקוב מדם, כשמיום ליום נהרגים סביבי מאות אנשים, וקו ההגנה לא נפרץ במאומה,
מצדי היה שימותו, אבל חששתי לעורי, ומשכך הצעתי לגנרל להשתמש שוב בטקטיקה 'אדמה חרוכה' אבל הפעם בצורה מוגבלת, מה שיפורר את שאריות ההתנגדות,
ומה אם חלילה העסק יצא מידי שליטה? שאל אותי הגנרל,
'במקרה כזה נטען בפני הפיקוד העליון, שהשריפה פשטה כתוצאה מלוחמת גרילה שהפעילו המורדים' השבתי לו,
והגנרל שחש לעורו כמעט כמוני, הורה לחיל הפרשים להבעיר אזור אסטרטגי,
אבל העסק הסתבך, וכתוצאה מכך מחצית מהעיר ותושביה נשרפו חיים,
בתגובה החליט שר הצבא להדיח שורת מפקדים בכירים, ובניגוד אליהם, קודמתי לדרגת גנרל, יען והצלחתי לגלגל את האשמה על חברי הגנרל לשעבר, ולאות הוקרה תפסתי את מקומו, יחד עם גנרל חדש בשם 'מר דכי' שכולם העריצו אותו, את יושרו את חכמתו, ורק אני קנאתי בו, הרגשתי שהוא מאפיל עלי, (לא בגלל השומה שלא היתה לו..) וזה עוד לפני שנודע לי שהוא בן לעם היהודי שאז השנאה כלפיו התגברה ביתר שאת, ומשכך חפשתי כל טצדקי כדי לפגוע במעמדו,
אבל ברשותכם אדלג כאן על קטע פחות נעים שאירע לי בשדה הקרב עם 'מר דכי', ומי שיודע יודע ומי שלא שיסתכל בספרים של היהודים..
כמובן אני מכחיש מכל וכל שהוא נחלץ לעזרת פקודיי בשדה הקרב שניה לפני שגוועו ברעב..
ואם רכשתי שנאה ל'מר דכי' ולעם היהודי בכללותו, אז יש אחד ששנאתי לא פחות..
[אגב, אתם היהודים מצחיקים לגמרי, אתם כולכם מאותו זן, אז מה זה באמת משנה אם תבחרו לנציבים בערי פרס את שלתיאל בוזו או חנוכה חייברט, שלומי אבו-מעטפה או דודי גרינבלק, יעקב בודד או אריה בוט-קולע, יצחקי השלישי או זה היהודי הממוזג (מרדכי? שוב פעם אתה..!), אתם כולכם אותו דבר, 'עם אחד' חחחחחח... 'מפוזר ומפורד'..סתאאאםםםם]
בעצם זו אחת, זרש אשתי ימ"ש
[ולמרות זאת בגלל צער הנישואין התחשבו איתי בחלונות הגבוהים וזכיתי לנכדים בבני ברק! אגב מה הם מצביעים?]
וכששואלים אותי 'תגיד מהומן, חמינאי, המן, איך מרושע כמוך זכה 'בשידוך מן השמים'?
אני מתמלא בעצב, ומקלל את הרגע שבה הלכתי שבי אחרי האישה המקוללת הזו,
רגע שהתחיל באחת הפשיטות שערכנו על העיר 'זרונא' שנכבשה בידי הצבא שלנו, ובאחד הכפרים הנדחים במחוז 'ששטטננאא' נתקלתי בעלמה צעירה שגידפה זקנה גידמת שתחת בעלותה בסטת דבלות בשוק המקומי, ו'בקשה' ממנה למסור לה 'מתת יד',
משסירבה הזקנה להעביר לידה את דמי פרוטקשן, זרש העניקה לה מתת יד כזו הגונה שהעיפה אותה חמש אמות כלפי מעלה.. זה הרגע שנכבשתי בקסמה, והחלטתי שאקח את הנערה "הדגולה" הזו לאישה
הייתי רוצה לגולל בפניכם עוד קצת מסיפור חיי, אבל כבר אין לי אוויר, (אל תשכחו אני תלוי על חבל..)
הנושאים החמים
הנושאים החמים
