הנושאים החמים
הנושאים החמים
שוב הייתי בירושלים
עיר הקרירות החמימה.
פסעתי בשדרה נהדרת רחבת ידיים ומרחיבת לב, רחוב "שדרות הרצל", משתכר מהאויר הצלול כיין הטבול בריח אורנים,
ועם קצת אומץ אולי אתחיל לשרוק בקול.
הבחנתי בבנין ענק מתנשא משמאל, בית חולים שערי צדק.
בית חולים אמור להיות המקום הכי מעצבן בשבילי, מלא מלא אנשים ופעילות בלתי פוסקת,
שלא לדבר על מלאך המות שמסתתר שם מאחורי וילונות סינטטיים.
אבל.
הבנין הענק, כה ענק, קרץ לי,
מבחוץ זה הרגיש כמו מקום בטוח.
מבצר שקט.
לא יודע מה זה היה לי, אבל התחשק לי לבקר בו (גיוון, רבותי, גיוון בכל מחיר).
ירדתי לשם.
אולם שיש וזכוכית בלובי, רחב ומזמין.
קפטריה, חנות מזכרות,
המון מידע על הקירות, צילומים ישנים, יפים,
שקט למדי.
נכנסתי פנימה, התחלתי לעלות ולרדת בקומות השונות.
מיון, פנימית א', יולדות, רנטגן, אורטופדית,
שלטים בעברית ערבית אנגלית רוסית.
כשאתה בודד בשדה או ביער אתה לא יודע שאתה לבד כמו כשאתה בודד בתוך ההמון.
כולם ממהרים סביב, כולם עושים עושים עושים, ואני מה.
רופא לבוש ירוקים מגיע ממולי ומצד שני ממהרת אחות רוסיה עם קוקו בלונדי,
'הי מרינה', 'הי דוקטור', וממשיכים לדרכם.
זה ארע במרחק ארבעים סנטימטרים ממני!
ומה אני?
מה אני ?
שני אנשי צוות מגלגלים אלונקה לתוך מעלית, החולה מביט בתקרה, צינור שקוף מחובר לאף.
הם משוחחים בקול, בערבית, כועסים, או מתבדחים, קשה לדעת.
הייתי לבד.
כל כך לבד, כאילו סרט הוא שמוקרן לפני,
וגם אם אצרח לשחקנים הם לא ישמעו.
זה היה נורא
זה היה נעים
זה היה נורא נעים.
שעה ארוכה שוטטתי לאורך המסדרונות האינסופיים עד שהתיישבתי לנוח באיזור המתנה נטוש,
שורות של כסאות מתכת, מסכים גדולים מהתקרה, לא פועלים.
שלטי הסברה מפורטים, מידי מפורטים.
לידי על הקיר היתה תמונה גדולה בצבעי מים, בית קפה בפאריס, צבעים בהירים מאד.
ממול דלפק ריק, שלשה מחשבים עם שומר מסך שמצייר ספירלות צבעוניות החוזרות על עצמן.
ושקט מפחיד.
כאילו קרה משהו שכולם יודעים עליו מלבדי.
הוצאתי עט מכיסי, הזזתי את התמונה, וכתבתי על הקיר מאחוריה
כאן דרכה לראשונה רגל אנוש 2/3/2023
ומיד התחרטתי.
ניסיתי למחוק עם אצבע רטובה ברוק.
דהה קצת אבל נשאר.
אולי התערערתי קצת,
משהו בי זז.
אדבר על כך עם דוקטור שיינברג
בפגישה הבאה שלנו במוצאי שבת.
הוא תמיד דורש שליטה, הדוקטור
לנווט
למצוא נתיב בין גלים.
ואני לא יודע כלום על הספינה שלי...
אני לא יודע אם אני עכשיו בלב ים,
או עוגן בנמל,
או אולי טובע.
אולי טובע
עיר הקרירות החמימה.
פסעתי בשדרה נהדרת רחבת ידיים ומרחיבת לב, רחוב "שדרות הרצל", משתכר מהאויר הצלול כיין הטבול בריח אורנים,
ועם קצת אומץ אולי אתחיל לשרוק בקול.
הבחנתי בבנין ענק מתנשא משמאל, בית חולים שערי צדק.
בית חולים אמור להיות המקום הכי מעצבן בשבילי, מלא מלא אנשים ופעילות בלתי פוסקת,
שלא לדבר על מלאך המות שמסתתר שם מאחורי וילונות סינטטיים.
אבל.
הבנין הענק, כה ענק, קרץ לי,
מבחוץ זה הרגיש כמו מקום בטוח.
מבצר שקט.
לא יודע מה זה היה לי, אבל התחשק לי לבקר בו (גיוון, רבותי, גיוון בכל מחיר).
ירדתי לשם.
אולם שיש וזכוכית בלובי, רחב ומזמין.
קפטריה, חנות מזכרות,
המון מידע על הקירות, צילומים ישנים, יפים,
שקט למדי.
נכנסתי פנימה, התחלתי לעלות ולרדת בקומות השונות.
מיון, פנימית א', יולדות, רנטגן, אורטופדית,
שלטים בעברית ערבית אנגלית רוסית.
כשאתה בודד בשדה או ביער אתה לא יודע שאתה לבד כמו כשאתה בודד בתוך ההמון.
כולם ממהרים סביב, כולם עושים עושים עושים, ואני מה.
רופא לבוש ירוקים מגיע ממולי ומצד שני ממהרת אחות רוסיה עם קוקו בלונדי,
'הי מרינה', 'הי דוקטור', וממשיכים לדרכם.
זה ארע במרחק ארבעים סנטימטרים ממני!
ומה אני?
מה אני ?
שני אנשי צוות מגלגלים אלונקה לתוך מעלית, החולה מביט בתקרה, צינור שקוף מחובר לאף.
הם משוחחים בקול, בערבית, כועסים, או מתבדחים, קשה לדעת.
הייתי לבד.
כל כך לבד, כאילו סרט הוא שמוקרן לפני,
וגם אם אצרח לשחקנים הם לא ישמעו.
זה היה נורא
זה היה נעים
זה היה נורא נעים.
שעה ארוכה שוטטתי לאורך המסדרונות האינסופיים עד שהתיישבתי לנוח באיזור המתנה נטוש,
שורות של כסאות מתכת, מסכים גדולים מהתקרה, לא פועלים.
שלטי הסברה מפורטים, מידי מפורטים.
לידי על הקיר היתה תמונה גדולה בצבעי מים, בית קפה בפאריס, צבעים בהירים מאד.
ממול דלפק ריק, שלשה מחשבים עם שומר מסך שמצייר ספירלות צבעוניות החוזרות על עצמן.
ושקט מפחיד.
כאילו קרה משהו שכולם יודעים עליו מלבדי.
הוצאתי עט מכיסי, הזזתי את התמונה, וכתבתי על הקיר מאחוריה
כאן דרכה לראשונה רגל אנוש 2/3/2023
ומיד התחרטתי.
ניסיתי למחוק עם אצבע רטובה ברוק.
דהה קצת אבל נשאר.
אולי התערערתי קצת,
משהו בי זז.
אדבר על כך עם דוקטור שיינברג
בפגישה הבאה שלנו במוצאי שבת.
הוא תמיד דורש שליטה, הדוקטור
לנווט
למצוא נתיב בין גלים.
ואני לא יודע כלום על הספינה שלי...
אני לא יודע אם אני עכשיו בלב ים,
או עוגן בנמל,
או אולי טובע.
אולי טובע
נערך לאחרונה ב:
