יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
המקום: עמק חורפי מלא צמחי בר, שעדיין קוצים עייפים עמדו יבשים בשוליו,
חמורים מוזנחים רעו שם, תולשים עלי גדילנים בקצב מונוטוני, לועסים.
נוף של הרים הקיף את העמק, חוטי חשמל מתוחים מצד אל צד, השמים יפים ומעוננים
האיש: עמד בפתח המכונית הישנה שלו, חסרת חשיבות ואופי, סתם מכונית שלא שווה לכתוב עליה כלום.
בידו הוא אחז בסיגריה בוערת, ממש בקצות האצבעות, כדי שהריח לא ידבק אליו,
באופן רשמי הוא הפסיק לעשן מזמן, אבל בתא הכפפות הוא שמר קופסה, עטופה בשקית ניילון לשמירת הטריות.
הפוד טראק: עמד בין כמה עצים, הוא נשא שלט קטן - ליקוטי בתר ליקוטי, האיש נהנה מאוד מהשנינות, והיה מתפאר בה באוזני כל מי שהסכים להאזין לו.
התפריט: מזון מן הטבע, עשבי בר, עלים ירוקים ופטריות שהוא אמור ללקט כאן באחו.
הוא חשב על החמורים שמנשנשים מהחוביזות שהוא אמור להפוך לקציצות, איך מסלקים אותם מכאן, ושל מי הם בכלל.
המשימה: לרדת ליער לבד, הוא היה אלוף בליקוט, הוא הכיר כל עשב ושיח, ואפילו את המלאך שאומר לו גדל, אבל פחד גדול היה לו לשוטט לבד ביער, כל רשרוש של שחרור הקפיץ אותו, אבל היו כמה מציאות טובות, והוא התנחם בצרור אזוב טרי ורענן שהצליח למצוא בין שיחי הבתה.
הגדרה: בין הפוד טראק לעץ הפקאן, הוא גידר בכלונסאות רופפות שטח נחמד, ומעל הגדר ואפילו מתחתיה, דילגו תרנגולות וגם תרנגולים, שהטילו ביצי חופש חומות ונחמדות, שאותן גזל האיש אל חביתות החורף המפורסמות שלו.
גם כמה עיזים הוא גידל, הן היו מעט חצופות לטעמו, והן התחרו איתו על עשבי החורף הטריים והטעימים.
המשגיח: בהתחלה הוא לא הבין את הקונספט, אבל אחרי הכשרה קצרה הוא מצא את עצמו יושב מול שולחן אור, פולה חלזונות מצרורות של חרדל בר, ובוחן את חסת המצפן באמצעות זכוכית מגדלת, הוא רחץ במים עשבים שמעולם לא שמע את שמם, מחמת שהיה חירש מאוד.
הלקוח הקבוע: היה מזמין את סלט האספסת שלו, ומדגיש מאוד את העובדה שהוא רוצה תוספת חרדל לבן, האיש היה מגיש לו גם משקה אלכוהולי עשוי מינבוט לבן מותסס, הלקוח היה משתעל בשעת השתיה, והאיש חשש מעט לשלומו.
דמי החסות: הם היו קבועים, הבדואי היה יורד מהפג'ארו המאובקת שלו, והאיש היה מעביר לו את המעטפה, ומכיוון שביזנס זה ביזנס, הם היו מתחזקים אחד את השני בתשורות קטנות, הבדואי היה מביא לו עלי מלוח מהמדבר, שלטעמו היו מהמשובחים שטעם, והאיש הביא לו נתחים מגבינה חסרת שם אך מלאת עובש, שהתיישנה במערה שנמצאת לא הרחק מהפוד טראק.
הפרסום: לא הגיע בבת אחת, בהתחלה זה היה מקום שקט ומלא שלווה, רק אחרי שפתאום הוא הפך לטרנד, מגרש החניה הלך ונעשה צר לעשרות הרכבים שגדשו אותו בימי שישי ובסתם ימים, הוא נאלץ להנחות את ההמונים לחנות על חלקת האספסת הכי טובה שלו.
המחסור: בעשבים טריים הגיע אחרי בצורת די קשה, ואחרי קטיף מוגזם לחלוטין של כל עשבי הבר האכילים באזור, המשגיח החירש לא היה לבד, הוא העסיק עוד שלושה משגיחים קטנים, דברנים גדולים, שסייעו לו להמשיך לקיים את הפוד טראק ככשר למהדרין.
המרחקים: שאותם האיש היה צריך לעבור בכל יום, על מנת שיוכל להמשיך לספק את הסחורה, הלכו וגדלו, הוא התחיל להעסיק את הבדואי ומשפחתו בליקוט, והם היו פושטים על שטחי הבר ומביאים לו מכל הבא ליד, זה כבר לא היה הקטיף המדוייק והמתחשב שלו, הסביבה כולה התחילה להיות דלה בצמחיה, כתוצאה מקטיף יתר.
הסגירה: היתה בלתי נמנעת, המשגיח כבר כרע תחת העומס והתפטר, אף משגיח לא הצליח להחליף אותו, והרבנות הסירה את ההשגחה ולקחה את התעודה.
האיכות ירדה ואיתה גם כמות המבקרים, וגם חשבון הבנק נעשה דליל וריק.
השריפה: לא פרצה באמצע הלילה, הבדואי הגיע ביום של הסגירה, פח דלק בידו, שפך על הפודטראק והצית אותו באמצעות הגפרור שאיתו הדליק את הסיגריות של שניהם.
על שני הכיסאות האחרונים שנותרו מהפודטראק, הם ישבו ועישנו, ואחרי כמה מילות פרידה, הבדואי עלה על הפג'ארו ונסע למדבר.
חמש שנים אחר כך: השלד החרוך של הפודטראק נשאר עדיין על התלולית בקדמת העמק, עשבים שוטים ומיני מטפסים כיסו אותו כמעט לחלוטין, בעמק רעו חמורים אחרים, והוא היה מלא ושופע בירק עסיסי.
האיש סיים את הסיגריה וחזר למכונית שלו, שילב להילוך ראשון ונסע בזהירות החוצה אל הכביש הראשי.
חמורים מוזנחים רעו שם, תולשים עלי גדילנים בקצב מונוטוני, לועסים.
נוף של הרים הקיף את העמק, חוטי חשמל מתוחים מצד אל צד, השמים יפים ומעוננים
האיש: עמד בפתח המכונית הישנה שלו, חסרת חשיבות ואופי, סתם מכונית שלא שווה לכתוב עליה כלום.
בידו הוא אחז בסיגריה בוערת, ממש בקצות האצבעות, כדי שהריח לא ידבק אליו,
באופן רשמי הוא הפסיק לעשן מזמן, אבל בתא הכפפות הוא שמר קופסה, עטופה בשקית ניילון לשמירת הטריות.
הפוד טראק: עמד בין כמה עצים, הוא נשא שלט קטן - ליקוטי בתר ליקוטי, האיש נהנה מאוד מהשנינות, והיה מתפאר בה באוזני כל מי שהסכים להאזין לו.
התפריט: מזון מן הטבע, עשבי בר, עלים ירוקים ופטריות שהוא אמור ללקט כאן באחו.
הוא חשב על החמורים שמנשנשים מהחוביזות שהוא אמור להפוך לקציצות, איך מסלקים אותם מכאן, ושל מי הם בכלל.
המשימה: לרדת ליער לבד, הוא היה אלוף בליקוט, הוא הכיר כל עשב ושיח, ואפילו את המלאך שאומר לו גדל, אבל פחד גדול היה לו לשוטט לבד ביער, כל רשרוש של שחרור הקפיץ אותו, אבל היו כמה מציאות טובות, והוא התנחם בצרור אזוב טרי ורענן שהצליח למצוא בין שיחי הבתה.
הגדרה: בין הפוד טראק לעץ הפקאן, הוא גידר בכלונסאות רופפות שטח נחמד, ומעל הגדר ואפילו מתחתיה, דילגו תרנגולות וגם תרנגולים, שהטילו ביצי חופש חומות ונחמדות, שאותן גזל האיש אל חביתות החורף המפורסמות שלו.
גם כמה עיזים הוא גידל, הן היו מעט חצופות לטעמו, והן התחרו איתו על עשבי החורף הטריים והטעימים.
המשגיח: בהתחלה הוא לא הבין את הקונספט, אבל אחרי הכשרה קצרה הוא מצא את עצמו יושב מול שולחן אור, פולה חלזונות מצרורות של חרדל בר, ובוחן את חסת המצפן באמצעות זכוכית מגדלת, הוא רחץ במים עשבים שמעולם לא שמע את שמם, מחמת שהיה חירש מאוד.
הלקוח הקבוע: היה מזמין את סלט האספסת שלו, ומדגיש מאוד את העובדה שהוא רוצה תוספת חרדל לבן, האיש היה מגיש לו גם משקה אלכוהולי עשוי מינבוט לבן מותסס, הלקוח היה משתעל בשעת השתיה, והאיש חשש מעט לשלומו.
דמי החסות: הם היו קבועים, הבדואי היה יורד מהפג'ארו המאובקת שלו, והאיש היה מעביר לו את המעטפה, ומכיוון שביזנס זה ביזנס, הם היו מתחזקים אחד את השני בתשורות קטנות, הבדואי היה מביא לו עלי מלוח מהמדבר, שלטעמו היו מהמשובחים שטעם, והאיש הביא לו נתחים מגבינה חסרת שם אך מלאת עובש, שהתיישנה במערה שנמצאת לא הרחק מהפוד טראק.
הפרסום: לא הגיע בבת אחת, בהתחלה זה היה מקום שקט ומלא שלווה, רק אחרי שפתאום הוא הפך לטרנד, מגרש החניה הלך ונעשה צר לעשרות הרכבים שגדשו אותו בימי שישי ובסתם ימים, הוא נאלץ להנחות את ההמונים לחנות על חלקת האספסת הכי טובה שלו.
המחסור: בעשבים טריים הגיע אחרי בצורת די קשה, ואחרי קטיף מוגזם לחלוטין של כל עשבי הבר האכילים באזור, המשגיח החירש לא היה לבד, הוא העסיק עוד שלושה משגיחים קטנים, דברנים גדולים, שסייעו לו להמשיך לקיים את הפוד טראק ככשר למהדרין.
המרחקים: שאותם האיש היה צריך לעבור בכל יום, על מנת שיוכל להמשיך לספק את הסחורה, הלכו וגדלו, הוא התחיל להעסיק את הבדואי ומשפחתו בליקוט, והם היו פושטים על שטחי הבר ומביאים לו מכל הבא ליד, זה כבר לא היה הקטיף המדוייק והמתחשב שלו, הסביבה כולה התחילה להיות דלה בצמחיה, כתוצאה מקטיף יתר.
הסגירה: היתה בלתי נמנעת, המשגיח כבר כרע תחת העומס והתפטר, אף משגיח לא הצליח להחליף אותו, והרבנות הסירה את ההשגחה ולקחה את התעודה.
האיכות ירדה ואיתה גם כמות המבקרים, וגם חשבון הבנק נעשה דליל וריק.
השריפה: לא פרצה באמצע הלילה, הבדואי הגיע ביום של הסגירה, פח דלק בידו, שפך על הפודטראק והצית אותו באמצעות הגפרור שאיתו הדליק את הסיגריות של שניהם.
על שני הכיסאות האחרונים שנותרו מהפודטראק, הם ישבו ועישנו, ואחרי כמה מילות פרידה, הבדואי עלה על הפג'ארו ונסע למדבר.
חמש שנים אחר כך: השלד החרוך של הפודטראק נשאר עדיין על התלולית בקדמת העמק, עשבים שוטים ומיני מטפסים כיסו אותו כמעט לחלוטין, בעמק רעו חמורים אחרים, והוא היה מלא ושופע בירק עסיסי.
האיש סיים את הסיגריה וחזר למכונית שלו, שילב להילוך ראשון ונסע בזהירות החוצה אל הכביש הראשי.
נערך לאחרונה ב: